דן גדול קטן

דן היה ילד קטן,

הוא גר ברמת גן,

וכמו שכבר ציינו,

הוא היה קטן.

בבית תמיד רצה להגיע

לגלידה שבמקפיא, שם בגביע

ובגן, לצעצוע של החרגול

לא יכול היה להגיע,

כי לא היה מספיק גדול

ואפילו ביום ההוא בפרק,

לא נתנו לו לעלות על הגשר הענק

כי חשבו שהוא קטן מדי

ולדן הקטן נמאס, די!

“מעכשיו אני דן הגדול !”

קרא דן הקטן-הגדול בקול,

ודן הגדול כבר יכול הכל,

“ואתחיל עם העוגיות על הארון הכחול”.

אז לקח דן את נעלי העקב של אמא

“אלבש אותן, וקדימה!”

את הארון פתח, את העוגיות לקח,

ומייד הלך לאכול במטבח.

דן שמח על גובהו החדש,

ויצא מיד לספר לחבריו את הסיפור,

אותם הוא מצא משחקים במגרש,

רצים ובועטים בכדור.

“היי חברים ראוני עכשיו!”

קרא דן והתלהב בקול

וחברו שהסתכל בעת קצת עקום

והכדור עף על העץ הגדול.

וכמה דן ניסה, הוא קיפץ וטיפס

וניסה להוריד הכדור מן העץ,

אך היה זה לשווא, הכדור נשאר אי שם

ואליו לא יגיע דן לעולם

“רק רגע!” קרא דן

“יש לי רעיון!

אני אוכל ואוכל ואגדל ואגדל

ואכל ואגדל עוד המון”

ומיד דן ניגש לעבודה

והוציא מן המקרר פשטידה

ועוגה ומרק וסלט וגבינה

ולחם ופירה וגם תות גינה.

ואכל דן את הכל!

והמשיך לצמוח ולגדול

וכשסיים ניגש להוריד את הכדור מהעץ

הוא זרק לחבריו שחזרו לשחק ולהתרוצץ

ופתאום! ראה מעליו דן

מטוס עץ לו, מי יודע לאן?

ודן רוצה לשאול את מר טייס

לאן  הוא טס וטס וטס

ודן ידע: שגם עם סולם

לא יצליח להגיע עד לשם

“זמן לעבור למשהו אחר…”

ואז רץ דן הביתה, ישר…

למקרר?

ומשם הוציא את הכל:

מצרכים, כלים, ארוחה מאתמול.

סיר גדול הניח על הכיריים,

שפך בו את כל הכבודה, על אש גדולה,

וחיכה שעתיים.

ולבסוף, אחרי חיכה ובחש,

הוציא החוצה שיתקרר

הביא קורט מלח, כערה וקש,

ואת כל המרקחת שתה מהר.

וכעבור רגע…

זינק דן אל האוויר

צומח כמו אפון קסום,

והוא צמח וגדל וגבהה בקצב מהיר

עד שהגיע לגודל כל כך עצום.

שטייסים היו צריכים לשנות את המסלול.

ולדן לא התאפשר בכלל לדבר איתם.

ועכשיו כבר נהיה מאוחר,

ירח עלה למרום,

ודן אמר:

“אם כבר הגעתי עד הלום,

אז לירח כבר אגיע, ולא רק בחלום!”

אז שלח דן את ידיו לאוויר, ונמתח,
ונמתח ונמתח ועוד שבעים ושתיים ‘ונמתח’

עד שריחף הירח מולו

גדול ויפה וזוהר באורו.

ופתאום! לידו, כוכב נופל!

נופל הישר לביתו, לחצר,

ודן מנסה איליו להגיע

אבל הכוכב נפל, ודן ברקיע.

ואז מבקש דן:

“הלוואי והייתי שוב קטן “

ומייד, כמו בקסם

הלך והתקווץ והלך וקטן.

עד שחזר לגודלו הישן,

בלי סנטימטר לכאן או לכאן.

“יש!” קרא דן, “אני שוב קטן!”