מיזם בספרות ח1

אודות המיזם

הסיפור הקצר ככלי לפתרון קונפליקטים – מקראה דיגיטלית 

במחצית הראשונה של כיתה ח’, למדו תלמידי הכיתה את שיעורי הספרות במסגרת מיזם.  במהלך לימודיהם, הם נחשפו לז’אנר הסיפור הקצר ומאפייניו הייחודיים – צורה ותוכן. רכשו כלים לניתוח יצירה, כלים לביקורת, פרשנות והיסק, איתור מידע, הרחבת אוצר המילים ועוד.

התלמידים גילו כי לסיפור הקצר מבנה ייחודי – פתיחה כללית ורגועה באופן יחסי לאחריה מתחילה הסתבכות שבמרכזה קונפליט, הקונפליקט מגיע לשיא, שהוא בעצם הרגע המותח ביותר בסיפור ולאחר מכן מתחיל שלב ההתרה בו הקונפליקט בא על פתרונו עד לסיום היצירה.

התלמידים נחשפו לדילמות וקונפליקטים שעלו בסיפורים קצרים נבחרים אותם למדו. וכן דילמות שונות במעגלים שונים כגון: המעגל האישי,המשפחתי, הבית ספרי, המדיני והעולמי.

במהלך המיזם הם פיתחו את היכולת לעמוד מול דילמות אלו. הם למדו לאתר את נקודת המחלוקת ולמצוא אסטרטגיות רבות ומגוונות לפתרון. חלקן מיטביות כמו: שיתוף, גישור, עזרה הדדית ועוד וחלקן לא מומלצות כמו: התעלמות מהבעיה, הסרת אחריות וגלגולה לאחר, האשמת שווא וכדומה.

כתוצר למיזם התלמידים כתבו בעצמם סיפורים קצרים מקוריים ( אלה שאתם מיד תקראו בספר הדיגיטלי אליו נכנסתם). הסיפורים שלהם נכתבו ברוח הז’אנר, תואמים למבנה ולכלים האומנותיים שלמדו במהלך המחצית.

גם בסיפורים המקוריים של התלמידים כמו ביצירות שלמדו, ניצב קונפליקט במרכז היצירה אשר נפתר באמצעות אחת מהאסטרטגיות אותן למדנו בכיתה. כל תלמיד בחר ביצירתו את הדרך בה הקונפליקט העומד במרכז סיפורו יבוא לכדי התרה.

אנו מקווים כי תוכלו מעבר להנאה שבקריאה, לקחת איתכם כצידה לדרך אסטרטגיות ודרכים מיטביות לפתור קונפליקטים ודילמות בהם תתקלו.

קריאה מהנה ומועילה

תלמידי כיתה ח’1

והמורה המנחה: איילה אלעד

 אבא ואני / שקד נץ

זה היה יום שישי רגיל.  אבא לא בבית, אמא מסתגרת בחדר ואני… אני חושבת.

חושבת על מה היה קורה אם אבא היה פה ולא שם.

בוהה בשולחן וחושבת על כמה היה כיף אם כולנו היינו אוכלים עכשיו ארוחת שישי.

אמא יצאה מהחדר עם האיפור מרוח על כל פניה, חולצתה רטובה מדמעות ומכנסיה הגדולים בכמה מידות כמעט נפלו.

“אמא… תאכלי” אמרתי, היא לא ענתה.

הטלפון צלצל. “שלום. כן… אני מבינה… אז עכ… עכ… עכשיו?” אמא נתקה מהר ואמרה בקול צרוד מבכי “בואי”. אני יודעת שאם אני אשאל אותה לאן היא לא תענה. שתקתי ונכנסתי לאוטו. אמא טרקה את הדלת של המכונית. נסענו מהר. אני זיהיתי את הדרך… זו הדרך לבית החולים לחולי נפש שאבא נמצא בו… פתחתי את הדלת של הבניין, אני לא אוהבת את הדלת הזאת, היא נשמעת כאילו מישהו בפנים צורח, כל הזמן אני חושבת שזה אבא. החריקות שלה… זה עושה לי צמרמורות בכל פעם מחדש. נכנסנו לחדר קטן, חדר ריק, היו בו רק מנורה, עציץ וחלון, אבל חלון גבוה גבוה, יותר מהשמש, שום אור לא יכול להכנס משם. המנורה עשתה את כולם חיוורים, את אמא, את אבא, את העציץ… ואפילו את הדלת… אותה הדלת שמשמיעה קולות

של צרחה… ראינו את אבא… הבטנו בו ועמדנו מאחורי קיר הזכוכית שמפריד בנינו. לאמא היה קשה והיא רצה לבחוץ. אני נשארתי, אני לא אלך, אבא יתאכזב ממני אם אני אברח החוצה… הוא ירגיש שהוא לא טוב… ידו רעדה. “אבא…” אמרתי. דמעה זלגה על פניו. “אתה חסר בבית.” הוא התחיל לבכות. “אל תבכה” אמרתי. הרגשתי את הדמעות עולות וחונקות אותי. בכיתי. “את יודעת ילדתי… אני עוד מעט משתחרר”. לא עניתי. הלם תקף אותי. שאלות רבות עלו במוחי. מה, אבא בריא? אבא לא משוגע יותר? אבא לא יצעק עליי יותר בבית בלי סיבה? אני מפחדת… לא רוצה שאבא ישתחרר. את רוצה!!! תקפתי את עצמי. זהו, הוא בריא, תרגעי. הדלת נפתחה ושוב קול של צרחה נשמע וקטע את מחשבותיי ושאלותיי הרבות נשארו ללא מענה. נבהלתי. אמא נכנסה, פיניתי לה את הכיסא ויצאתי. אמא יצאה… “אכזבת את אבא” כך אמרה. הסתכלתי עליה ועיניי הביעו אי-הבנה. “הוא אמר לך שהוא משתחרר. תשמחי קצת. הוא אבא שלך!” אמרה בתוקפנות. נכנסנו לאוטו. “אמא… עלו לי הרבה שאלות בנוגע לשחרור של אבא” אמרתי. “תשאלי” אמא אמרה בטון רך והבנתי שהיא נרגעה. שאלתי אותה הכל. שיתפתי אותה בכל העולה במוחי. היא ענתה לי על הכל. הגענו הביתה. הלכתי לחדרי ואמא בעקבותיי. “לילה טוב ילדה שלי” היא נתנה לי נשיקה וכיסתה אותי. חשבתי על היום שהיה, אחרי הרבה זמן הרגשתי סוף סוף רגועה … ונרדמתי.

התחלה חדשה / לוטם משולם

היום התחיל כמו כל יום רגיל, אמא העירה אותי, אבא הכין לי אוכל והלכתי לבית הספר. היום עבר עליי טוב ולא קרה שום דבר מעניין, עד שחזרתי הביתה. שמעתי את ההורים שלי מדברים ביניהם וכשנכנסתי הביתה הם הפסיקו לדבר.

“אבא למה אתה לא בעבודה?” שאלתי, “אתה תמיד חוזר מאוחר” הוספתי.

“את לא שמחה לראות אותי ליב?” הוא שאל וצחק. “אני כן, סתם התעניינתי” עניתי.

“סיימתי את כל מה שהייתי צריך לעשות, אז הבוס שלי הסכים שאשתחרר” הוא אמר. לא האמנתי לו אבל לא אמרתי כלום. נתתי לאמא ואבא חיבוק והלכתי לחדר.

הרמתי את המחזיק מפתחות בצורת כוכב שסבא שלי הביא לי כשהייתי קטנה, הכוכב תמיד עוזר לי בזמנים קשים ומזכיר לי אותו, הוא נהג להגיד לי שכל כוכב הוא חלום שעדיין לא התגשם ואני חושבת שהוא צודק.

עבר שבוע מאז מה שקרה וכל השבוע הזה ההורים שלי התנהגו מוזר, הם פינקו אותי כל הזמן וקנו לי דברים, משהו שהם לא עושים בדרך כלל, אז התחלתי לחשוד.

עברו כמה ימים וההורים שלי קראו לי, חשבתי שכנראה זה קשור להתנהגות המוזרה שלהם בזמן האחרון, נלחצתי קצת. הלכתי אליהם ושאלתי אותם מה קרה.

“ליב חמודה, את כנראה לא תאהבי את מה שאנחנו נספר לך.” התחילה אמא בלחץ. “נכון, אבל זה משהו שכבר נקבע ואנחנו לא יכולים לשנות אותו עכשיו.”

המשיך אותה אבא, מסתכל עליה במבט שרומז לה שהיא לא יכולה להסס עכשיו.

“מה קרה? למה אתם חושבים שאני לא אוהב את מה שתגידו? ומה אי אפשר לשנות?” שאלתי בלחץ.

“אה..אנחנו…אנחנו” אמא גמגמה. “אנחנו עוברים דירה” אבא שלי השלים אותה. ואני הייתי בשוק! הרגשתי כאילו כל העולם נעצר!

“למה” שאלתי.  “כי קיבלתי קידום בעבודה והמשרד נמצא במקום שאליו נעבור”ענתה לי אמא. “מתי אנחנו עוברים?” שאלתי בשקט. “עוד שבועיים” ענתה לי אמא גם בשקט.

נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת, עדיין לא עיכלתי שאני עוברת דירה, שאני עומדת לעזוב את כל החיים שלי פה, ולהתחיל הכל מחדש כמו תינוק שרק עכשיו נולד, ראיתי את הכוכב מבצבץ לו מתחת לכרית שלי, הרמתי אותו, חשבתי לעצמי שהחלום של אמא היה לקבל את הקידום הזה, היא כל הזמן דיברה עליו ושאני צריכה גם לחשוב עליה ולא רק על עצמי.

עברו שבועיים ומחר אנחנו אמורים לעבור דירה, כבר השלמתי עם זה אבל אני עדיין מפחדת.

הלכתי למטבח ובדרך ראיתי את החדר של ההורים שלי, הוא לא היה עם מזוודות וכל הבגדים היו עדיין בארון, לא הבנתי מה קורה, “אולי הם שכחו?” חשבתי,

לא אין סיכוי הקידום הזה מאוד חשוב לאמא שלי.

רצתי לאמא שלי ושאלתי אותה:”אמא למה לא ארזתם כלום?”, היא ענתה לי “מתוקה הבנתי שלא חשבתי עלייך בכלל מרוב שהתרגשתי מהקידום והחלטתי לוותר עליו, אז אנחנו לא עוברים דירה” וחייכה חיוך מאולץ.

“אמא זה בסדר, אני מבינה שאת מאוד רוצה את הקידום אז אני בסדר עם זה שנעבור דירה, לא יזיק לי שינוי ואולי הוא אפילו יעשה לי טוב” עניתי לה בחיוך.

“באמת? חשבתי שאת לא רוצה לעבור אז ביטלתי את הכל ומעבירים את הקידום למישהו אחר” היא ענתה באנחה. “אי אפשר לעשות שום דבר עכשיו?” שאלתי בלחץ.

“יכול להיות שכן, חכי פה” היא אמרה ורצה לחדר שלה.

חיכיתי לה בסלון עם הכוכב ביד והתפללתי שהיא תצליח לקבל את הקידום בחזרה.

אחרי חצי שעה לחץ היא חזרה ואמרה בשמחה: “דיברתי עם הבוס שלי ובמזל הם עדיין לא דיברו עם אף אחד”. נאנחנתי בהקלה וחיבקתי אותה.

הגיע הערב, כמובן שסיפרנו לאבא שלי הכל כי הוא היה בעבודה, הוא גם שמח מאוד.

הלכנו לישון וכשקמנו בבוקר הכנו את הכל ונכנסנו לאוטו עכשיו אנחנו בדרך לבית החדש, אני שמחה שהכל הסתדר אולי בזכות הכוכב ואולי לא, אבל מה שחשוב זה שכולנו מרוצים.

המסיבה / ענבל פסו

אני איימי, החברה הכי טובה שלי, ישבנו על המיטה שלי בחדר, פתאום נזכרתי שיש לנו מסיבה הערב. “אנחנו חייבות להתחיל להתארגן למסיבה!, כבר שש וחצי! המסיבה מתחילה בשמונה! קומי כבר מהמיטה שלא נאחר!”, אמרתי לאיימי. “יאללה בואי נתחיל, איך אני מתרגשת!”, היא אמרה. אז היא קמה מהמיטה והתחלנו להתכונן.

“נו כבר, איימי אנחנו מאחרות!”, צעקתי לה. היא אמרה שהיא מתלבשת, כרגיל. “תגידי את רצינית? אנחנו באיחור של חצי שעה, ויש לנו ללכת עוד רבע שעה הליכה לשם!”. “תירגעי כבר! אין לי כוח אלייך, אני יוצאת!”, איימי אמרה. היא יצאה חצי מוכנה. היא הייתה צריכה לנעול נעליים. יצאתי אחריה ונעלתי את הבית. היא עצרה לרגע  נעלה את הנעליים, ואמרה בקול תופני “בואי מהקיצור”, הסכמתי.

ה”קיצור” זו דרך שאנחנו לא אוהבות ללכת בה. הדרך עוברת בבית קברות חשוך ומפחיד… אבל היינו חייבות, זו הייתה המסיבה הכי חשובה של השנה ואסור שנאחר. פתאום איימי התחילה לרוץ. “זה לא מצחיק! זה מסוכן, אל תרוצי!”, צעקתי. הפלאפון שלי נפל, התכופפתי להרים אותו. “אוף, יש שבר” אמרתי, היא לא ענתה, וכשהרמתי את הראש לא ראיתי אותה.

“בואי עכשיו!”, אמרתי. היא לא ענתה. לא ידעתי מה לעשות. פתאום שמעתי צעקה

שבאה מאחורי, נבהלתי, זה היה נשמע כמו הקול שלה. הלכתי בפחד, הסתכלתי טוב ופתאום כשפניתי ימינה ראיתי שם פינה חשוכה. מישהו היה שם, דאגתי לאיימי, אז המשכתי ללכת, ניסיתי להירגע. ראיתי שם משהו. כשהתקרבתי קצת יותר ראיתי מישהו מפחיד. הפנים שלו היו לבנות וכשהתקרבתי עוד קצת הוא ברח.

פתאום שמתי לב שאיימי יושבת שם, על האדמה, היא בכתה ישר באתי אליה ושאלתי אותה מה קרה היא הצביעה לי על היד שלה, ראיתי שיש לה חתך על היד וירד לה דם. ישר הורדתי את הסוודר שלי ועטפתי לה את הפצע שיפסיק לרדת דם. עזרתי לה לקום וישר רצנו לבניין שבו המסיבה מתקיימת והיא הסבירה לי מה קרה. הדם שלה הפסיק לרדת וחבשו לה את זה במסיבה. ואז היא אמרה לי “סטפני את החברה הכי טובה בעולם” והסבירה לי שחברות טובות לא משנה מה קורה לדוגמא מה שקרה היום, תמיד נשארות אחת עם השנייה ודואגות אחת לשנייה.

מסלול דוגמנות / שלי כהן

האם אני יפה  או האם אני מכוערת? אני שואלת את עצמי שוב ושוב. זה קרה ביום שלישי בשעת הצהריים. מצאתי את עצמי חושבת כל הזמן על גופי ובודקת אותו כל דקה במראה. אבא התעסק בעבודה שלו כמו תמיד ואמא קיפלה כביסה.

זה היה יום בהיר אחד ישבתי עם אמי וראינו את הפרסומת בה רוברטו סוכן הדוגמנות מחפש דוגמניות חדשות, מאוד התלהבתי וחשבתי עם עצמי איך זה להיות דוגמנית?!

למחרת בבוקר הלכתי לבית ספר וכל הילדים נעצו בי מבטים מעליבים, באותו רגע הרגשתי כאילו אני מתקפלת כמו נייר, לא הבנתי מה רוצים ממני ורק רציתי ללכת הביתה. ברגע ששמעתי את הצלצול רצתי הביתה הסתכלתי שוב במראה ונכנסתי למיטה. חשבתי שאולי כדאי לי לנסות את עצמי בעולם הדוגמנות ולהחזיר לילדים שנעצו בי מבטים מעליבים. אמא הציעה ללכת לרוברטו הסוכן הדוגמנות המפורסם, הרמתי את עצמי מהמיטה וצעדתי לעבר הטלפון, רעדתי אך בכל זאת התקשרתי. מישהו ענה לי בקול עסקי: “שלום מדבר רוברטו  מנהל סוכנות הדוגמנות של ישראל” . עניתי בחשש: “שלום אני רוצה לבוא לאודישנים שלך”! “כן בטח” ענה ורשם את פרטיי.

יום למחרת הגעתי אליו עם אמי אשר דיברה איתי כל הנסיעה, לא הקשבתי לה כי

במשך כל הנסיעה התרוצצו לי מלא מחשבות בראש. אמא צעקה בהתלהבות: “הגענו” , אך אני לא רציתי לצאת מהאוטו. הדילמה הייתה מאוד קשה, אך לבסוף החלטתי לצאת. התקדמנו במסדרון מאוד ארוך והרגשתי שצעדיי הולכים ונהיים כבדים, באתי לדפוק בדלת נשמתי נשימה ארוכה, הרמתי את ידי לעבר הדלת ו….התחרטתי. הרגשתי לא מספיק בטוחה בעצמי. אולי בעצם הילדים בבית ספר צודקים??? אמא אמרה שאם אנחנו כבר כאן כדאי שנכנס. הדילמה  באמת הייתה מאוד קשה, אך לבסוף החלטתי להיכנס. נכנסו ואמרתי בקול חלש: “שלום” והוא השיב לי בחיוך. המשרד היה מלא בתמונות של דוגמניות לשעבר, הוא מיד ניגש ומדד את גופי ואמר בפה מלא שזה לא מתאים עדיין, כי אני לא מספיק מפותחת ובשלה להיות דוגמנית. עמדתי לבכות אבל התאפקתי הרגשתי שמישהו חונק אותי ולא משחרר. חזרנו הביתה כשאני כועסת ובוכה. חשבתי לעצמי, למה מה זה בכלל דוגמנות?!. למה כל הדוגמניות חייבות להיות במידות 90 60 90??? גם בכלל למה כל הזמן אנשים ממהרים לקטלג אנשים על פי מידות גופם?רוברטו אפילו לא בדק את אופיי וכבר החליט שאני לא מספיק “טובה” בשבילו. לצערי הוא מתנהג ממש כמו הילדים בבית ספר. הם חייבים להבין שמה שבאמת חשוב זה האופי ולא היופי ואני לצערי נסחפתי אחריהם וכמעט האמנתי שמה שחשוב זה היופי . במחשבה שנייה… רוברטו בעצם עשה לי….טובה.

בסוף הכל עובר / מאיה תימור

חזרתי הביתה מקניות עם לא מעט שקיות בידיי. אני מודה, קניות זה הדבר שהכי חשוב לי אימא הסתכלה. עליי במבט מאוכזב ואמרה לי: “דניאל חמודה, לפני שתלכי לחדרך אני צריכה לשוחח איתך”.  היא אמרה את זה בטון כבד ולא נעים כלל.  התיישבתי ושאלתי בקול רועד ממתח: “למה, מה קרה? את מלחיצה אותי”.

“אל תדאגי, רק תקשיבי ונוכל לדבר על זה.” “טוב” עניתי לה כשלבי דופק  במהירות כמו של טיל. היא לקחה נשימה ואמרה: “הגעתי לבנק היום כי רציתי להוציא כסף, הבנק לא אישר זאת, לא הבנתי מדוע, שאלתי את אחד העובדים לסיבה, הוא ענה כי לפי מצב החשבונות שלי יש לנו מינוס בבנק, אני נדהמתי מכך אך שתקתי” אמרה אמא בשקט. התפרצתי לדבריה ושאלתי מלא שאלות: “מה?? אני לא אוכל לקנות עוד? עכשיו לא נסע למקומות?איך החברות יגיבו?” לא ידעתי כבר מה לומר רק רציתי לפרוץ בבכי.

אמא הרגיעה אותי ואמרה לי בשקט: “תירגעי, דניאלי אנחנו נעבור את זה ביחד , נוכל לעשות הכל, אך נצטרך לקצץ בבזבוזים ובהוצאות, ולגבי חברותייך זה יבוא לך עם הזמן,  עד שתרגישי  מוכנה ושאת יכולה לספר להן, הן יבינו.”

לא הקשבתי לה לגמרי, רק עברו לי המחשבות בראש שלא אוכל לקנות עוד ולבלות. רצתי לחדרי בסערה נעלתי את החדר ופרצתי בבכי.

עברו לי סיוטים  בראש: “איך החברות יגיבו? איך כולם יסתכלו עליי אחריי שיגלו? לא היה לי פשוט כלל לשמוע את דבריה של אמא. כדי להעביר את המחשבות האלו התחלתי שיחה עם חברי הטוב, ארון הבגדים. זה נשמע מגוחך אך בשבילי הוא החבר הכי טוב. קוראים לו “קלוסי”:  “אותך אני הכי אוהבת, ולעולם אני לא אפרד ממך, לא משנה מה יאמרו לי, אתה והבגדים נשארים יחד איתי”.

אמא דפקה בדלת חדרי, נשמתי נשימה עמוקה  וניגבתי את הדמעות.  פתחתי לה  את הדלת ושוחחנו על מה שקורה.

היא אמרה לי בשקט: “אני יודעת שזה לא הכי אידיאלי בשבילך, ולא תאהבי לשמוע זאת, אך אין ברירה. מצאתי בשבילך עבודה בחנות במרכז הקניות, כל חודש רבע מן הסכום שתקבלי תוכלי לקחת לעצמך בשביל בילויים ויציאות עם חברות”. באותו רגע הרגשתי קפואה לא היה לי מה לומר, ומתוך מבוכה אמרתי: “אוקיי, אני אברר” והלכתי. חשבתי לעצמי בראש עד כמה שיהיה לי קשה לעבוד ולהתמיד כמו שצריך בכל יום.

בסופו של דבר הסכמתי, בייאוש והודעתי לאמא שאעשה זאת.  היא שמחה מאוד  והתקשרה להודיע שאני אתחיל לעבוד עוד השבוע. שמעתי את דבריה והרגשתי מועקה בגרוני, אך ידעתי שזה הסיכוי האחרון.

במשך הלילה החלטתי, לספר לחברותיי הטובות על המקרה. נכנסתי לכיתה, ולקחתי את חברותיי לשיחה, התחלתי וסיפרתי להן את כל הסיפור, כמובן שבאמצע היו כל מיני עצירות לדבריי, אך זה עבר די בקלות ולא היה לי קושי, כי הן תמכו בי ישר והבינו הכל. אותו יום הסתיים, הגעתי הביתה מותשת לגמרי, נכנסתי למיטה ונרדמתי עד הבוקר. יום למחרת נסעתי לבית ספר. בסיומו נסעתי למרכז כדי להתחיל את יום עבודתי הראשון בחנות. חששתי אך בסופו של יום היה לי מהנה ומצחיק, התחברתי לכולם, והם אליי. סיפרתי לאימא על ההרגשה שלי ושתינו מאוד שמחנו מכך שטוב לי, והצלחתי. המשכתי כך במשך כמה חודשים וכל פעם היה יותר כיף מהפעם שלפני, עם הזמן הבנתי כמה זה חשוב לתרום לסביבה ולהיות חלק ממשהו טוב. כל חודש נפגשתי  בקניון, בעיר או בכל מקום שבחרנו עם חברותיי. כמו שאמא אמרה לי, רבע מן המשכורת הוצאתי על בילויים איתן. חשבון הבנק התאזן לאחר החודשים הללו הרגשתי כל כך טוב עם עצמי על כך שהצלחתי לחסוך ולהכניס הרבה כסף לבית. החלטתי להמשיך לעבוד עוד למרות שלא הייתי צריכה.

“היי, חבר” אמרתי לקלוסי הארון”,  רק שהפעם חיוך גדול על פניי “אני מרגישה כל כך אחרת מאז הפעם האחרונה ששוחחנו. עכשיו אתה כבר פחות תתמלא, אך עדיין תקבל ממני חום ואהבה, כמו תמיד.”

וחייכתי לעצמי בגאווה…

שוב זה קרה / יואב יהודה

זה קרה לפני כמו שבועות במתנ”ס הקהילתי, שוב ניר והחבורה שלו החליטו שאסור לי להיכנס…

דרך אגב אני רון נעים מאוד.

ניר והחבורה שלו תמיד היו ה”ערסים” שמתכנסים ליד המתנ”ס. אני התחלתי ללכת לא מזמן לשיעור תופים שם.

אתמול גם היה לי שיעור שם אבל הפעם זה היה שונה, הם פשוט תפסו אותי והתחילו להרביץ לי סתם כי בא להם ללא שום סיבה מיוחדת…

לצערי זה כבר הפך להיות מנהג קבוע עבורם, אחרי כל שיעור זה היה קורה והייתי מאחר הביתה וכל פעם אמרתי להורים שלי שאני סתם אוהב ללכת בדרך הארוכה ולכן אני מתעכב.

ידעתי שאם אני אספר עליהם למישהו הם ירביצו לי משום שהלשנתי עליהם. יום אחד זה כבר היה מוגזם ניר תפס מקל ובא לכיווני…

שני החברים שלו תפסו אותי והחזיקו חזק שלא אברח, ניר בא והרים את המקל, נראה שממש בעוד רגע אני עומד לחטוף את המכות של חיי…

פתאום אימא שלי שבמקרה הגיעה לאזור, צעקה שיעצור מיד, ניר והחבורה שלו ברחו

מיד אימא שאלה אותי למה אף פעם לא סיפרתי לה על זה. מדוע לא שיתפתי אף אחד ממשפחתי בסבל שאני עובר.

חזרנו יחד הביתה סיפרתי לה ולאבא עליהם ועל כל הפעמים שהם הציקו. אימא אמרה שהיא תטפל בזה, אבל לא רציתי שהיא תתערב. כי ידעתי למה זה יכול להוביל. אבא מיד קם ואמר: “אל תדאג הם לא יציקו לך יותר”. הוא לקח את המפתחות ויצא. אימא הלכה לחדר השני ואמרה שהיא צריכה לעשות כמה טלפונים…

בשיעור שהיה לי שבוע לאחר מכן ניר והחבורה שלו שוב באו אליי, אבל הפעם הם באו להתנצל, כל אחד מהם ביקש סליחה. עניתי להם שאני סולח והמשכתי ללכת, ידעתי שהם סוף סוף יעזבו אותי הרגשתי טוב והבנתי שלפעמים אולי הכי נכון זה לשתף…

היומן הסודי שלי  / קראט נעמי

גיל ההתבגרות הוא הגיל הכי קשה, הכי מעצבן, כל הזמן יש בעיות שצריך לפתור ודילמות וחברים וחברות… ותמיד צריך פרטיות!

אוי סליחה לא הצגתי לכם את עצמי, ישר התחלתי לחפור על גיל ההתבגרות… כי אני ילדה מתבגרת שחווה המון קשיים.

טוב קוראים לי נטע-לי ואני בת 14, אני גרה בפרדס חנה ולומדת בבית ספר “אגמים”.

קשה לי להתחבר לכל אחד, בגלל זה אין לי הרבה חברים.

יש לי יומן סודי אני רושמת בו את כל מה שאני עוברת לטוב ולרע. אני מביאה את היומן הסודי שלי לבית הספר כל הזמן, כדי לעדכן אותו בכל מה שקורה לי.

” בוקר טוב” אמרה לי אימא שהגיעה להעיר אותי.  ” רק עוד דקה” השבתי לה, אז היא לקחה לי את השמיכה וקמתי. “השעון לא צלצל אז יש לך 10 דקות להתארגן” אמרה לי אימא “. ” יו, אימא איך אני אספיק???” עניתי לה וישר רצתי להתארגן.

כשנגמר היום ישר רצתי חזרה לחדר, פתחתי את היומן והתחלתי לרשום בו את כל מה שעבר עליי היום.

 יומני היקר שלום, 10.8.16 – היום עבר עליי יום ממש מוזר, גיל המקובל של הכיתה ניגש אליי ואמר לי היי,  הוא אף פעם לא דיבר איתי, עניתי לו בחזרה והוא הסתובב

והלך. בהפסקה השנייה הוא שוב ניגש אליי ואמר לי שיצא סרט חדש ואם אני רוצה שנלך לראות ביחד. שאלתי אותו אם זה היום הוא ענה לי שכן. עניתי לו שסבבה ושמחתי. הסתובבתי לצאת מהכיתה והוא עצר אותי ואמר שנפגש היום בשש בערב. הנהנתי עם הראש ויצאתי מהכיתה.

אימא קראה לי לבוא לאכול ארוחת צהריים אמרתי לה: “היום אני יוצאת לראות סרט” היא ענתה לי: ” עד שמונה וחצי את בבית.”

יצאתי מהבית כשהגעתי לסרט גיל עדיין לא היה שם הוא הגיע רק כמה דקות אחריי. כשנגמר הסרט ישבנו ודיברנו. הוא אמר לי שאני יכולה לסמוך עליו ולספר לו הכול. בהתחלה לא האמנתי לו, אז הוא הציע לי חברות, כל כך התרגשתי אף פעם לא היה לי חבר. אמרתי לו שאני מסכימה.

יומיים לאחר מכן ישבנו בבית הספר וסיפרתי לו על היומן הסודי שלי. בהתחלה חששתי מהתגובה שלו, אבל הוא היה כל כך מקסים. הרגשתי שהוא תומך בי ולא צוחק עליי.

בשעה השלישית המורה לא הגיעה, יצאתי לקחת ספר מהלוקר. גיל רץ לתיק שלי והוציא משם את היומן שלי והראה אותו לכולם. הוא פתח והתחיל לקרוא בדף שכתבתי לפני שהפכנו לחברים, ” יומני היקר שלום אני רוצה לספר לך שאני מאוהבת בניר ילד מהכיתה”.

חזרתי לכיתה. גיל מהר החביא את היומן . המשך היום כולם הסתכלו עליי בצורה מוזרה וכשהתקרבתי הפסיקו לדבר. בסוף היום הלכתי לבית של גיל לשאול אותו אם הוא יודע מה קרה היום.

ראיתי אותו ואת חבר שלו מדברים בחלון של החדר שלו ניגשתי לשם התכופפתי ושמעתי את גיל אומר: “איכס אני לא מאמין שאני חבר של הילדה המגעילה הזאת”. חבר שלו אמר: ” איזה מלך שחשפת מול כולם את היומן הסודי שלה, אני לא מאמין שהיא מאוהבת בניר”. “טוב אחי אני הולך להיפרד ממנה”. שמעתי טריקה של דלת ישר רצתי התחלתי בלי לדעת אפילו לאן. הגעתי לחורשה ופתאום ניר הגיע וגיל מיד אחריו הסתכלתי לגיל עמוק בעיניים ומיד לאחר מכן בהחלטה אמיצה הסתובבתי ונישקתי את ניר. גיל היה בשוק של החיים שלו, אמרתי לניר: “אני אוהבת אותך” הוא ענה לי: “גם אני אותך” הסתובבתי לגיל ואמרתי לו: “אני לא מאמינה שהאמנתי לך, אתה כזה נחש תעוף מפה”. פעם ראשונה שראיתי את גיל כל כך מבוהל, הוא לא ידע מה לעשות וברח משם.

מהמקרה המאכזב הזה הבנתי שצריך לחשוב טוב טוב לפני שפותחים את הלב ומספרים דברים אישיים. צריך לדעת בדיוק למי מספרים זאת.

שלוש בנות / ליה יצחק

שוב נפגשנו אני, שירה וסיוון החברות הכי טובות שלי, אלה שאני סומכת עליהן, או לפחות סמכתי. כולנו לומדות באותו בית ספר, בית ספר “קציר”. טוב, נפגשנו ברחבה הגדולה אחרי שיעור ביולוגיה חסר משמעות, התחלנו לדבר ודיברנו על הדברים שאנחנו תמיד מדברות: אופנה, איפור, בנים, רכילות ועוד כל מיני .

הייתי צריכה לשירותים ביקשתי מהן לבוא איתי, אבל הן סירבו ואמרו שמכיוון שהשירותים ליד “המחששה” הן לא רוצות לבוא והן מחכות לי ברחבה. הלכתי, לא פחדתי, מה כבר יכול לקרות? זו רק “מחששה” אני לא הולכת לשם, אני הולכת לשירותים. כשיצאתי מהשירותים שאול מהכיתה משך את ידי ושאל:”רוצה?” אמרתי:”לא” ובאתי ללכת. הוא החזיק את ידי בחוזקה ואמר: “קחי מה את מפחדת?!” אמרתי: “לא”. בעיניי זה ממש לא בסדר לעשן בגיל 14 ועוד כשההורים לא יודעים. כל הילדים שעמדו לידינו התחילו לצעוק:”קחי פחדנית” וניסו להפעיל עליי לחץ. התעצבנתי והתחלתי ללכת. בעודי הולכת ראיתי ששאול ורומי מנסים לזרוק את הסיגריה הדלוקה לפח צעקתי להם שיזהרו, שהפח יכול להידלק. נראה לכם שהם הקשיבו?! הם זרקו את הסיגריה, הפח נדלק וכולנו ברחנו.

לא ידעתי מה לעשות, ללכת לחברותי? לכיתה? אולי לספר למנהל? … הלכתי

לכיתה, לנוח, לחשוב על מה שקרה ולשמור את זה בינתיים לעצמי. כשנגמרה ההפסקה שירה וסיוון שאלו אותי למה לא באתי? אמרתי שאני קצת לא מרגישה טוב. בשיעור שאול ורומי לחשו לי שאם אני אלשין למנהל על מה שקרה אני אסתבך, נלחצתי קצת אבל נגמר היום. אני רוצה כבר להגיע לבית להתקלח וללכת לישון ולשכוח ממה שקרה.. וזה מה שעשיתי.

יום למחרת כשהגעתי לבית הספר כולם הסתכלו עליי במבט מפוחד, חשבו שאני פושעת לא הבנתי למה, כשנכנסתי לכיתה רומי ושאול הסתכלו עליי התלחששו ואז לחשו לי: “זה מה שקורה למי שמתנגד לעשות מה שאמרנו לו”. הסקתי שזה קשור למה שקרה אתמול. בהפסקה ניגשתי לשירה ושאלתי אותה למה כולם מפוחדים ומבוהלים ממני והיא אמרה: “עזבי, לא רוצה להיות קשורה לזה”. דני הילדה שהיא ביישנית ובודדה ניגשה ואמרה לי שהמנהל הודיע שאתמול עישנתי בשטח בית הספר וזרקתי סיגריה דלוקה לפח ובעקבות זה נגרם נזק לרכוש בית הספר. הייתי בהלם. אני?! אני אעשן?! אזרוק סיגריה דלוקה לפח ולא אקח אחריות על מעשיי?!

עוד לפני שנקראתי לבירור, החלטתי ללכת לספר למנהל את כל האמת. סיפרתי לו אבל הוא לא האמין, שאלתי אותו אם הוא חושב שאני בעצמי מסוגלת לדבר כזה, אני ממש לא ילדה כזאת. לא ידעתי מה לעשות ??? אבל דבר אחד ידעתי והוא לא להישבר! בהתחלה אמרתי שיש לי חברות שאני סומכת עליהן או לפחות סמכתי

מכיוון שניגשתי אליהן וביקשתי עזרה להוכיח שזאת לא אני, אבל הן אמרו: “אשמתך שהלכת לשירותים שליד המחששה”. רציתי לבכות ולזעוק שזאת לא אני. כל יום שעבר הרגשתי כאילו יש פיל בכיתה שכולם מתעלמים ממנו. לא אהבתי את התחושה ורציתי שיקרה נס.  וקרה, קרה נס. פתאום, נזכרתי שמחוץ לשירותים יש מצלמות אבל אין סיכוי שהמנהל יאשר לי לראות את הקלטות. למרות זאת בסוף היום הלכתי לראות את הקלטות יחד עם המנהל. בקלטות ראו שזאת לא אני, הצלחתי להוכיח את חפותי. הדמעות עמדו בעיני. הן היו דמעות של אושר .

סוף סוף התגלה לכולם שזאת לא אני, שאול רומי וכל מי שראו בקלטות שהיה שותף סולק מבית הספר, אך לפני כן היה עליהם לתקן ולשלם על הנזק שנגרם. אני חושבת שייקח לי זמן לסלוח לחברות הכי טובות שלי. דבר אחד טוב יצא מזה שלמדתי שהכי חשוב זה לא להישבר ולקחת אחריות על מעשיי.

לילה טוב עולם / מיה לביא

היי קוראים לי טליה ואני בת 15. אני גרה בצפון ולומדת בבית ספר “אורנים”. להגיד את האמת הכל בחיים שלי היה “ורוד-תותים”: ההורים שלי היו ביחד, הייתי הילדה הכי יפה ופופולארית בשכבה, היה לי את איתן החבר הכי מושלם וחתיך בכל הבית ספר. עד שיום אחד הכל נהרס!

יום שמשי אחד קמתי בבוקר כמו כל יום… פשוט מושלם. יצאתי מהחדר כולי חייכנית מחכה שעוד יום מושלם יתחיל ואז שמעתי צעקות, בזמן האחרון אני שומעת הרבה צעקות כי ההורים רבים ואני לא מבינה למה, כי הם תמיד הסתדרו, אבל הפעם זה היה חריג. היו צעקות מטורפות שאני בטוחה שכל השכונה שמעה. אבא יצא מהחדר כולו אדום עם מזוודה מפוצצת דברים ביד. שאלתי בצחקוק קל: “אבא מה נהיה, לאן הולך?” והוא ענה ישר: “מותק אמא תדבר איתך מחר עכשיו אני חייב לעוף לעבודה, נשיקות” והלך. אני כולי מבולבלת אבל עדיין עם המחשבה שאני אוכל  להוציא משהו טוב מהיום הזה אפילו שזה לא כל כך עבד, שאלתי את אמא אם היא יכולה לקחת אותי לבית ספר והיא הסכימה.

 הגעתי לבית ספר והייתי עוד קצת מבואסת ממה שקרה בבית, אבל אז ישר ראיתי את חברות שלי וישר חיוך עלה לי על הפנים. דיברתי איתן על הכל, על מה שקרה בין ההורים שלי שרבו היום והיה פיצוץ ושכנראה אבא שלי עוזב. הן ניחמו אותי והיו חברות ממש טובות, אבל אז הן אמרו לי מה שממש לא הייתי צריכה לשמוע: “טליוש את יודעת שהם כנראה יתגרשו…” עניתי בצער: “אני יודעת”. נכנסנו לשיעור עם חיוכים אבל בפנים אני עוד שנייה הייתי מתפוצצת מהעובדה שכנראה ההורים שלי לא יגורו באותו בית יותר. עברתי כמעט את כל היום עם מצב רוח מחורבן כזה ואז בשעה האחרונה איתן בא אליי ואמר במבוכה ובמהירות כזאת: “תקשיבי אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד… אני פשוט אוהב ילדה אחרת”, אמר והלך כולו מבויש. ואני… התפרקתי, לא יכולתי לעמוד בכלום יותר והתחלתי לבכות את הבכי הכי היסטרי שהיה לי בחיים! התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: ” אמא אני לא יכולה יותר. קודם את ואבא ועכשיו גם איתן… הוא נפרד ממני!” ואמא שלי אמרה: “חמודה אני באה לקחת אותך, 20 דקות אני אצלך” וניתקה. התקשרתי לחברות לי ואמרתי: “אני הולכת הביתה, איתן כרגע נפרד ממני”. הן אמרו: “אנחנו מצטערות תרגישי טוב” נשיקות וניתקנו.

אמא שלי הגיעה נכנסתי לאוטו והיה שקט… אחרי בערך 5 דקות היא אמרה “איך את?” לא אמרתי כלום פשוט התחלתי לבכות והיא אמרה: “אוי מותק שלי… תוציאי הכל, נגיע הביתה ונדבר”, הנהנתי עם הראש והמשכנו לנסוע. הגענו הביתה והיא ישר חיבקה אותי חיבוק גדול ואמרה:”טליה נכון שראית את אבא שלך  עוזב את הבית עם מזוודה ואני יודעת שבזמן האחרון שמעת הרבה צעקות ועל זה אני מצטער. פשוט רק בזמן האחרון אני הבנתי עד כמה שאני ואבא שלך לא מתאימים אחד לשני והייתי צריכה לגמור את זה הרבה לפני…” ואז אני פשוט התפרצתי ואמרתי “את חושבת שאני שמחה שאבא עזב… אז את טועה!” ואז היא אמרה: “טליה זה לא מה שהתכוונתי אבל את ילדה חכמה ואת יודעת שהריב שלי ושל אבא הפעם לא היה ריב… זה היה פיצוץ ואנחנו החלטנו להתגרש”. אמרתי “אני יודעת אמא, אני עייפה אני הולכת לישון” . “הלכתי להתקלח כולי עם הרגשה רעה ממש אין לי כוח להתמודד עם כל זה, אבל ידעתי שאני צריכה מקלחת חמה ומיטה אז נרגעתי. “בוקר טוב טליה, קומי שלא תאחרי לבית ספר” אמא שלי העירה אותי וקמתי. הגעתי לבית ספר וישר רצתי לחברות שלי, אבל הן דיברו עם הילדה החדשה ואז היא ראתה אותי וכולן הסתובבו אלי והבנות אמרו: “אהה הינה את… הכלבה, אנחנו שמענו מה אמרת עלינו אז לכי תחפשי ת’חברים שלך! ושיהיה לך בהצלחה עם זה!” הן הסתובבו בחזרה ונכנסו לכיתה וצעקו: מה קרה?!?!

הזוג של השכבה נפרד!!!! זאת אומרת איתן נפרד ניפרד מטליה!!” כולם צחקו עליי ואני הייתי בשוק, לא הבנתי מה הסיפור? מה הן שמעו שאמרתי ובכלל לא ביררו איתי? לא עשיתי להן כלום. ילדה אחת עדן, גם חדשה שאלה  אותי אם אני בסדר ואמרתי לה “נשרוד” ושתינו התחלו הצחוק… וישר הבנתי מהי חברות אמיתית, חברות כזאת שמעניקה תמיכה ברגעים קשים.

לאט לאט הילדים נרגעו עם הזמן… שבוע שבועיים ואני ועדן שרדנו הכל ביחד לא משנה מה היו הקשיים כי אנחנו היינו ביחד, גם בבית הכל התחיל להסתדר אז רק רציתי להגיד ש… “ככל שנופלים עמוק יותר אפשר לעלות גבוה יותר!”

תקווה / יולי סבג

קוראים לי דניאלה, אני בת 15 ואני חיה עם אבי במושב קטן. אמי נפטרה כשהייתי בת שנתיים. מאז זה רק שנינו ולכן הקשר שלנו כל כך חזק.

אבא עובד מאוד קשה ,הוא מפרנס אותנו ודואג לכול הצרכים שלי. לפני כשנה התחילו לי כאבים בגב ובבטן, בהתחלה לא כל כך התייחסתי לזה, חשבתי שזה וירוס שיעבור. לאחר שראיתי שהכאבים מתגברים  אבא  ואני הלכנו לרופא. הרופא שלח אותנו למספר בדיקות, אבא היה מאוד בלחץ, אני פחות. ראיתי את אבא, איך שהוא לא נרדם בלילות פשוט בוהה בטלוויזיה…

ואז יום אחד, אני זוכרת את היום הזה במדויק, יום חמישי בשעה 15:00 בצהריים, אבא ישב בכורסא והטלפון צלצל, זה היה הרופא. הוא זימן אותנו אליו, ופתאום הפנים של אבא קיבלו צבע לבן ואני עדיין לא הבנתי למה… כשהגענו לבית החולים הרופא סיפר לאבא ולי שאני סובלת מאותה מחלת כליות ממנה אימא נפטרה. אבא לא תפקד, כמעט ולא אכל ולא ישן ולי היה כל כך קשה לראות את אבי, יותר מאשר להתמודד עם המחלה שלי. אושפזתי בבית החולים, רופאים, אחיות, אינפוזיה ממש כמו בסרט רע, ואבא לא עזב אותי לרגע. חשבתי הרבה על אבא שלי, איך את כול חייו הקריב למעני וליבי התכווץ  מרוב אהבה אליו.

 מצבי היה קשה מאוד, הרופאים אמרו לנו שאני חייבת השתלת כליה, אבא רצה לתרום לי כליה אבל הכליה שלו לא התאימה לי, הרופאים אמרו שאנחנו צריכים להמתין לתורם, אבל הזמן פעל לרעתי, המצב שלי הלך והחמיר.

גם המצב הנפשי של אבא היה קשה מאוד, אבל אני תמיד האמנתי שיהיה בסדר, הייתה לי תקווה, תמיד אמרתי לאבא שיהיה בסדר.

יום אחד ישבנו אבא ואני בחדר בבית החולים ודיברנו ואז הרופא שלי הגיע, הוא הודיע לנו שנשאר לי שבוע לחיות.

בחיים שלי לא ראיתי את אבא כל כך נסער, הוא השתולל, צעק ובכה, הוא פשוט השתגע.

יום למחרת צלצל הפלאפון והעיר אותי ואת אבא, אבא ענה ושתק, ראיתי שהוא שוב מחוויר.

לאחר מספר דקות אבא ענה:”בסדר” וניתק את הפלאפון.”מה קרה?” שאלתי את אבא והוא אמר שהוא צריך לספר לי משהוא.

בטון חלש ועייף אבא סיפר לי ששנתיים אחרי שאמא נפטרה הוא הכיר מישהי לתקופה קצרה, אבא סיפר לי שהיא נכנסה להריון ממנו ושזה היה לו ממש קשה והוא פחד שאני אכעס ושזה יפגע בי. הוא פחד שזה יפריד בינינו ולכן הוא לא רצה להכיר בילדה.

“לפני מספר חודשים”, ככה הוא אמר, פנתה אליו הילדה בת ה-10 ובקשה להיפגש איתו.

הייתי המומה, כל כך שמחתי, “יש לי אחות!!!” צעקתי, אבא היה בהלם, הוא חשב שאכעס ואפגע.

חיבקתי את אבא חזק וביקשתי לפגוש את אחותי.

נפגשנו, מהרגע הראשון אהבתי אותה, קוראים לה יהב.

יהב הצילה את חיי פעמיים, היא גם הכניסה אור ושמחה לחיים שלי ושל אבא היא גם תרמה לי כליה והצילה את חיי

היום אני מרגישה מצוין, יש לי משפחה שאני מאוד אוהבת והיום יותר מתמיד אני יודעת שאף פעם אסור לאבד תקווה.

ליאו אריה החופש / תמר פסו

באמצע החורף בגן החיות, כפיר אחד קטן נולד ושינה את פני הגן. לכפיר קראו ליאו.

בכל גן החיות היו שלטים עם תמונה של ליאו עליהם, אך ליאו לא רצה את הפרסום, הוא רצה שיתייחסו אליו כמו אריה רגיל,  לא מיוחד או שונה. הוא לא יכול  היה לשנות זאת ולכן הוא החליט לברוח מגן החית.

ליאו תכנן את הבריחה שבועות והתאמן לצורך כך רבות . הוא החליט לברוח ביום הולדתו הראשון . אחרי שבוע הגיע היום שבו ליאו תכנן לברוח , אך שעה אחת לפני שעת הבריחה הגיעה לכלוב נערה בת 14 , בשם עופרי.

ברגע שליאו ראה את עופרי הוא שם לב שהיא עצובה. באותו האופן גם עופרי שמה לב שקרה לליאו משהו עצוב גם כן. הם הסתכלו אחד על השנייה והזמן עבר בלי ששם לב וברגע שהוא ראה שבאו אנשים הוא הבין שההזדמנות שלו עברה.

עופרי באה כל יום להסתכל על ליאו , היא “הרגישה אותו” באיזה שהיא צורה, היא ידעה שהוא סובל מהפרסום וזה עושה אותו עצוב. יום בהיר אחד היא הלכה להנהלת הגן ושכנעה אותם להוריד את השלטים. הם השתכנעו שבגללם ליאו כ”כ עצוב והסכימו.  ליאו שמח מאוד והרגשתו השתפרה מאוד. שש שנים לאחר מכן, הביאו לעופרי לגדל בביתה את ליאו כתודה על כך שהיא הפכה את ליאו לשמח.

כוח רצון / מיכל ששון

היי קוראים לי סיוון,  אני בת 16 ורציתי לספר לכם סיפור שקרה לי לפני שנתיים.

הייתי ילדה שתמיד אהבה לרקוד, בכל מקום שיכולתי הייתי רוקדת, בכל ההצגות שהתקיימו בבית ספר הייתי רוקדת ומשתתפת.

עד שקרה לי דבר נורא…

אז ככה הכול התחיל: הלכתי  לחזרה בבית הספר בשביל להתקבל ללהקה ששמה

ליסטרט”,  זאת הייתה להקה מאוד מאוד טובה ונחשבת, חלום של כל רקדן היה לרקוד שם.

השקעתי באימונים ארבעה חודשים,  כל יום חזרה של 5 שעות.  בחזרה האחרונה הכול הלך מצוין וחזרתי הביתה. בבוקר של האודישן קמתי התארגנתי ויצאתי.

כשהגעתי למקום ראיתי כל כך הרבה בנות ובנים שבאו גם לנסות להתקבל, לא אשקר התחילו להיות לי כל מיני חרדות. משום מקום ניגשה אליי נערה בלונדינית שהייתה בגילי, ניגשה אליי וסיפרה לי מה היא הכינה לאודישן. הדבר החשוב ביותר הוא שהיא הולכת לעשות קפיצה מדהימה שהייתי רק חולמת להצליח בה. התחלתי להילחץ ולהבין שאני לא אתקבל ושאני חייבת לקחת סיכון ולנסות בפעם הראשונה בחיי לעשות את הקפיצה באודישן עצמו.

התחלת האודישן הלך מצוין והכול הלך כמו שצריך, עד שהגיע הרגע של הקפיצה, לקחתי נשימה עמוקה קפצתי ונחתתי חזק מאוד על כף הרגל. זה היה כל כך כואב שרציתי לקום ולהבין שזה היה חלום ובכלל לא קרה. מיד הזמינו אמבולנס ולקחו אותי לבית החולים, הייתי בטוחה שזה סתם נקע שיעבור, אך אמרו לי שצריך לכרות לי את הרגל ושאין שום דרך אחרת להציל אותה. פרצתי בבכי והבנתי שכל המשך חיי אני הולכת להיות נכה. בהתחלה חשבתי  שהחיים שלי נגמרו ושאת הדבר שאני הכי אוהבת בעולם לא אוכל לעשות יותר, שזה לרקוד.

עברו כמה חודשים שהייתי בדיכאון כל הזמן, הסתגרתי בחדר, בכיתי ובקושי אכלתי ושתתי.

יום רביעי אחד אמי נכנסה לחדרי וסיפרה לי שהמציאו המצאה חדשה, יד רובוט וכמובן גם רגל רובוט. בהתחלה שללתי את האפשרות וסירבתי בלי לחשוב פעמיים, אמי ביקשה ממני לחקור על זה קצת באינטרנט, ולראות מה זה בכלל, לפני שאני מתנגדת. חקרתי במשך כמה ימים והחלטתי שנלך על זה.

להתרגל לרגל הרובוטית ולחבר אותה בצורה המתאימה לגוף זה תהליך ארוך שהצריך  שישה ניתוחים, אבל לא היה אכפת לי, הייתי חדורת מטרה שאני אעשה הכול בשביל לחזור לרקוד.

לאחר כל התהליך הארוך הגענו ליום ששמו לי את הרגל הרובוטית.היו לי כל מיני מחשבות בראש: “מה יקרה לאחר הניתוח?” “האם אני אוכל לחזור לרקוד?” ובזמן הזה  הייתי בהתרגשות שיא!

בהתחלה כששמו לי את הרגל זה הרגיש לי כל כך מוזר אבל כל כך כיף, לקח לי כמה חודשים להתרגל ולאחר זמן רב של שיקום ואימונים חזרתי לרקוד.

כיום אני רוקדת,אמנם לא כמו פעם אבל לאט לאט אני עולה ומתחזקת.

עולה בלהבות / אמיר אשור

אני דניאל ואני גר בכסלון עם אמא שלי רוני ואבא שלי יחיאל.

אני בן 15 ולומד בתיכון “עין כרם”. כיף לי שם בבית הספר כי חוץ מהלימודים שהם ממש לא משהו, אני לומד יחד עם חברים שגדלו איתי מהגן.

בזמן האחרון קצת פחות כיף, דני שהוא החבר הכי טוב שלי, ולא רק הוא, אלא עוד הרבה חבר’ה מהכיתה, הולכים בהפסקות ל”מחששה”, התחילו לעשן…

פתאום קצת משעמם, אני נשאר די לבד בהפסקה, אז התחלתי להצטרף אליהם, סתם ככה להעביר את הזמן וגם בגלל שאבישג מבלה שם. כן אבישג, הילדה הכי הכי מתוקה בשכבה.

דני וכולם שם יורדים עלי, קוראים לי חנון ודוחפים לי סיגריות כל הזמן. אני לא ממש רוצה או יותר נכון, אני ממש לא רוצה לעשן. אני עדיין זוכר איך יעקב אח של אמא סבל כל כך ממחלת ריאות קשה בגלל הסיגריות המחורבנות האלה שהיה מעשן. אני לא רוצה לעשן אבל ממש ממש רוצה את אבישג, שלא תחשוב שאני סתם חנון וילד קטן. בקיצור כמו שאתם בטח מבינים עישנתי. עישנתי ונחנקתי והשתעלתי ובטח הייתי אדום כמו עגבנייה. אבל המשכתי ככה כל השבוע עם הסיגריות והחבר’ה ואבישג וכולם..

הם כולם היו גאים בי וקראו לי “אחלה גבר” אבל אני שנאתי הכל. שנאתי את הריח, שנאתי את הטעם והכי שנאתי את עצמי מבפנים. הרגשתי שזה לא אני.

החלטתי לספר לאמא שלי רוני, היא תמיד כל כך חכמה.כל הדרך הביתה בקושי נשמתי, רעדתי כולי, מה להגיד? היא בטח ישר תתעצבן ותכעס נורא. מזל שאבא לא בארץ חשבתי לעצמי, אתו זה היה עוד יותר נורא.

טוב כמובן שבסוף סיפרתי לה, סיפרתי הכל על דני והחבר’ה, על אבישג וכן, גם על הסיגריות.

אמא חבקה אותי חזק. קצת כעסה והרבה אהבה ובעיקר הייתה גאה בי שסיפרתי לה. ישבנו ככה כל אחר- הצהריים וחשבנו מה לעשות. הצעתי שאולי נזמין את יעקב שיספר להם בכתה, שיספר לכולם מה עבר עליו בגלל הלהבות האלה, איך כל הגוף שלו עלה בלהבות בגללן.

הוא הגיע לכתה עם מסיכת החמצן שלו וסיפר לכולם איך הוא התחיל עם זה ומה עבר עליו וכמה הוא סובל מאז ואפילו שהוא כבר לא יכול לנשום לבד.

אני ישבתי כל הזמן בצד וקצת פחדתי, לא ידעתי מה הם יחשבו עליי בגלל שהבאתי להם את ה”כבוי” הזה יעקב.

בסוף, הם כולם נגשו אליו והודו לו ואז נגשו אלי ואמרו לי אחלה, כל הכבוד וגבר. הרגשתי שעשיתי משהו, שסוף סוף אני מרגיש טוב עם עצמי ובאמת אני אחלה וגבר.

ומה עם אבישג אתם שואלים? היא חיכתה לי בהפסקה מחוץ לכתה וחיבקה אותי חזק אליה, ככה בלי מילים. הרגשתי איך כל הגוף שלי עולה בלהבות.

חדרי הלב / שירה גולדברג

אני נועם. אני גר בירושלים, עוד אחד מתוך 804,000 אנשים… אבל אני לא כמו כולם. אני נולדתי עם מום בלב.  אני לומד בחטיבת ביניים עם עוד הרבה תלמידים, אבל לא מרגיש אחד מהם.  כששאלו אתנו בכיתה ו’ מה משמעות שמנו? עניתי  שנועם זה נעים. אבל לא נעים להיות בסביבתי, לא כי אני לא נחמד, אלא כי אני נראה מוזר. בגלל הבעיה בלב שלי, יש לי בצקות בכל מיני נקודות בגוף וכשהלב שלי במצב לא טוב, הן גדלות.

השנה אני בכיתה ט’. הגיעה אלינו תלמידה חדשה. קוראים לה נועה.  היא מושלמת…יפה, חכמה, מצחיקה, וישר נהיו לה מלא חברים חדשים.  אני מאוהב בה, אבל אין מצב שהיא אפילו תתקרב אליי. בלי לשאול אותה אפילו, אני רואה שכמו כולם, היא נגעלת להיות בסביבתי.

כבר עבר שבוע מאז שנועה הגיעה. אני אנסה לפחות לדבר איתה.   ניגשתי אליה, היא קצת התרחקה, אבל מתוך נימוס נשארה. אני לא ידעתי מה לומר.  “היי” אמרתי. “היי” נועה ענתה לי. “זה כבר קצת מאוחר אבל, ברוכה הבאה. אני נועם.”   ” אני נועה” היא ענתה. “אני יודע”, עניתי בחצי חיוך. לא ידעתי איך להמשיך. “אה…אם תצטרכי עזרה כלשהי, אני תמיד אשמח לעזור לך” אמרתי לה. “תודה” היא אמרה. אבל הייתה לי הרגשה ש…היא לא תצטרך עזרה, ובטח יש לה מספיק אנשים יותר יפים, ויותר חכמים בסביבה, שנראה לי שהיא תעדיף לגשת אליהם.

מאז שדיברתי עם נועה, עברו לפחות שישה שבועות.  אני אוהב אותה, אני חייב לגשת אליה, לפחות לנסות, שהיא תיתן לי עוד צ’אנס… אבל לא נגשתי, פחדתי. כל פעם מחדש אני רוצה לגשת אליה, לדבר איתה, להציע לה לצאת איתי…אבל אני משום-מה לא מסוגל.

זהו. עכשיו כבר פספסתי את ההזדמנות. נועה בקושי חודשיים בבית-ספר וכבר יש לה חבר. אורי, הילד הכי מקובל בשכבה י’. הם כל הזמן ביחד, הולכים יד ביד או מתנשקים במסדרונות.  אני כל כך מקנא בו!

אני עייף. הלב שלי, שכבר חלש בכל מקרה, עובד יתר על המידה.  אני חושב על נועה כל הזמן, בקושי ישן בלילה בגלל זה. אני מרגיש חלש, הגוף שלי חלש. גם הבצקות בגוף שלי התפרסו וגדלו.

אורי הטיפש הזה שבר לה את הלב. הלך עם מישהי אחרת, מהשכבה שלו, בזמן שהוא עוד היה עם נועה.    טוב זאת ההזדמנות שלי, אני אלך לדבר איתה.  אני מרגיש כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ, מרוב כעס על אורי ומרוב אהבה לנועה, בכל מקרה הוא לא בנוי לזה.

אני הולך אליה, היא יושבת במרכז הכיתה, ושומעת מוזיקה.  כל הגוף שלי מתהפך. הלב שלי פועם חזק. נגעתי לה בכתף. היא הוציאה אוזניה אחת והסתובבה אליי… הייתה לי סחרחורת, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. התעלפתי!

 התעוררתי מטושטש, בחדר בבית חולים. ראיתי צינור מחובר ליד שלי, ועוד אחד מתוח לי בין האוזניים ומנשים אותי דרך האף.  ראיתי את אמא יושבת לידי, “נועמי, איזה כיף שהתעוררת. אתה מרגיש בסדר, נעים לך?” היא אמרה.   לא עניתי. חשבתי על נועה. בטח כבר ישלה חבר חדש.

היא אף פעם, לא תדע, ש…אהבתי אותה.

פרידה זה קשה / ליאור גדסי

קוראים לי דן אני בן 14 אני גר בירושלים בשכונת “התקווה” עם אימא שלי רונית.

אני לומד בבית ספר “עין כרם” בכיתה ט’. אבא שלי אורן ואימא שלי התגרשו בשבוע שעבר.

לקחתי את זה קשה מאוד וכעסתי על שניהם, אימא הסבירה לי שזה רק ריב קטן ביניהם אבל ידעתי שהם לא יחזרו.

אמרתי לאימא שאני כבר בוגר ואני מבין שהם לא יחזרו, אני יודע שזה לא סתם ריב קטן, זה רציני הפעם.

חשבתי לעצמי למה זה מגיע לי? מה אני עשיתי? דווקא עכשיו עם כל המבחנים בבית ספר! ומה אני אגיד לחברים שלי? שההורים שלי התגרשו? הם יצחקו עלי ואני אהפוך לבדיחה של השכבה.

למחרת בבוקר כשהגעתי לבית ספר סיפרתי לחברים שלי על הוריי, חברי הטוב מכולם ירין בא אלי ואמר לי שזה לא נורא ושאני אתגבר על זה כמו גיבור.

בהפסקת הצהריים כולם כבר ידעו על הסוד שלי, הפכתי לבדיחה של השכבה, כעסתי מאוד על כל חבריי שסיפרו את הסוד שלי, רצתי הביתה בבכי נכנסתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.

אימא נכנסה לחדר ושאלה אותי מה קרה?

הסתכלתי עליה בעיניים דומעות ואמרתי לה שלא קרה כלום.

שוב נזכרתי בכל מה שקרה היום בבית ספר, התנחמתי בזה שלפחות ירין ידע כמה נפגעתי וידעתי שהוא לא סיפר את הסוד שלי וגם תיארתי לעצמי שהוא יעשה משהו לחברים הקודמים שלי, הוא חבר אמיתי אמרתי לעצמי.

למחרת בבוקר כשהגעתי לבית ספר עמדתי בפתח הדלת של הכיתה וראיתי את ירין צועק על ה”חברים שלי”.

בהפסקה ה”חברים שלי” נגשו אליי ואמרו לי שהם מאוד מצטערים והם לא ניסו לפגוע בי, אמרתי להם:”אני אסלח לכם כי אני יודע שלא עשיתם את זה בכוונה, אבל תבטיחו לי שלא תעשו את זה לאף אחד אחר. חשוב שתדעו שכשההורים מתגרשים , זה הדבר הכי קשה שעובר על ילדים”.

אני באמת מקווה שמה שאני עברתי כבר לא יעבור אף ילד שהמשפחה שלו מתפרקת .

הסתתרות מאחורי מסכה / ניצן דניאל

את אותו רגע ארור שבו קפאתי במקום לעולם לא אשכח. אני זוכרת שלא היה לי אוויר לנשימה לא הייתי מסוגלת לדבר. היה זה גם אותו רגע ארור שבנה אותי.

אני זוכרת זה היה שבוע לפני סוף החופש הגדול, אותו ילד שחשבתי שסוף סוף נפטרתי ממנו שלח לי הודעה, הוא שאל: “מתגעגעת? כי אני כן” באותו רגע הייתה לי צמרמורת בכל הגוף וכמו ילדה תמימה שלחתי לו:”כן”, אחרי זה דיברנו במשך כל השבוע.

הנה הגיע לו היום  הראשון ללימודים, אני התרגשתי ופחדתי והתלבשתי הכי יפה כמובן בשבילו! לשמחתי נפגשנו כמה פעמים באותו יום במסדרון בית הספר.

כמה ימים אחרי זה נפגשנו רק שנינו בבית הספר בלי שאף אחד ידע. כשנפגשנו בלי לדבר, ישר השפתיים שלו התקרבו לשלי, מתוך התרגשות לא עצרתי בעדו. לאחר כמה רגעים הוא כבר עבר לשלב אחר, שלב שבשבילי הוא לא מקובל. באותו רגע זה היה כאילו מישהו לקח שלט-רחוק ועשה לי פאוז, קפאתי. מאותו רגע התחיל הכל להסתבך, רק שאז לא ידעתי שזה יימשך זמן רב. אחרי כמה דקות הגיע הצלצול הגואל. באותו רגע ברחתי משם כמו אייל שבורח מאריה. מאותו יום עומר שהכרתי כבר לא הייתה עומר שמחה, היא נהייתה עומר עם פרצוף אבל, הכל פשוט נהיה שחור.

אחרי כמה ימים של סבל בתוך עצמי החלטתי שהגיע הזמן לעשות עם זה משהו. בהתחלה הלכתי לחברה הכי טובה שלי בכיתה סיפרתי לה הכל, כל מה שקרה עם דמעות בעיניים. שיר היא אמרה לי: “את חייבת לדבר עם אמא שלך” ואני אמרתי שאני מסכימה, אך ידעתי שזה לא אפשרי, יש לי את המחסום הזה על הלב. במשך חודש הסתובבתי עם מסכה של חיוך שבפנים הכל היה שחור, אחרי חודש אזרתי אומץ והחלטתי לספר לאחותי הגדולה. היא חיבקה אותי ואמרה לי שהכל בסדר, היא דחפה אותי לספר לאמא. היא אמרה שהכי טוב זה לדבר ולהוציא כל מה שכואב על הלב.

 אחרי שבועיים לקחתי את הרגליים שלי עשיתי צעד הורדתי את המסכה וסיפרתי לאמא שלי ומאז החיוך שלי הוא כבר אינו מסכה אלה חיוך של שמחה.

ניצן דניאל עותק סופי

ח’1

בית בלהבות! / דור הראוש

בבוקר, לפני שהלכתי לבית הספר, אמא העמידה סיר על הגז להכין לי פתיתים, כדי שכשאחזור מבית הספר יהיה לי מה לאכול.

אחר הצהריים, כשחזרתי מבית הספר ,התקרבתי הביתה ורציתי לפתוח את הדלת אך הרחתי ריח של עשן. נכנסתי אל הבית וראיתי אותו אפוף בעשן. מיד רצתי אל החלון כדי לפתוח אותו ורצתי לגז כדי לסגור אותו, אך הסיר בער והלהבות היו גדולות מידי והאש התפשטה לכל רחבי הבית.

רצתי החוצה אך לפתע נזכרתי שהכלב נשאר בפנים. לא ידעתי מה לעשות אז התקשרתי לאמא. ” אמא, הבית עולה בלהבות וטוי בפנים!” אמא ביקשה שארוץ מיד לבית של סבתא וסבא שגרים ממש לידינו בכדי שיזמינו מכבי אש.

הכבאים הגיעו במהירות ומיד צעקתי אליהם: “הכלב שלי בפנים!” פחדתי על טוי שלא יקרה לו כלום והם מיד נכנסו אל תוך הבית ולאחר כמה דקות יצאו עם טוי שלמזלו הוא התחבא מאחורי הספה ולא קרה לו כלום, אך הוא היה מאוד מבוהל.

טוי אמר לי:” תודה רבה שהצלת אותי, לא ידעתי מה לעשות!” “ברור שאני אציל אותך, אתה החבר הכי טוב שלי ואתה הרבה יותר חשוב מכל רכוש ומכל דבר אחר שהייתי מוכנה שיישרף, אבל רק שאתה תנצל”. נתתי לו חיבוק מאוד גדול שירגיש שאני שם ושאני איתו בכל מצב.

הכבאים הצליחו לכבות את האש אך לבית נגרם נזק גדול ולמזלנו הבית היה מבוטח ולכן קיבלנו פיצוי מחברת הביטוח ושיקמנו מחדש את הבית.

אנג’ל / אלינור זיו

“כל יום אותו יום..” אמרתי וקמתי מהמיטה. “אוי ויי! אני מאחרת לעבודה!” התארגנתי מהר ויצאתי מהבית. אני אלי, אני עובדת כמלצרית במסעדה שנקראת “הפאנקייק”, יש לי שם שלושה חברים, גבע שאני קוראת לו “גב-גב”, איתי שאני קוראת לו “שמוקלר”, ודן שאני קוראת לו “דן-דן”. רק שאותו יום לא היה יום רגיל כמו שאר הימים, הגיעה אלינו מלצרית חדשה, בשם אנג’ל, היא לא דיברה אתנו, היא רק לקחה מהלקוחות את ההזמנות שלהם. אנג’ל הייתה שקטה כמו דג, ובגלל זה כל הזמן צחקנו עליה.

יום אחד היא לא הגיעה לעבודה, מה שהיה נשמע מוזר כי היא לא אמרה לאף אחד מאתנו שום דבר, אפילו לא למנחם מנהל הסניף, היא השאירה פתק  על הדלפק שהיה רשום עליו: הייתי פה,אנג’ל. נכנסתי ללחץ , מה אם היא מתה? מה אם חטפו אותה?! הראיתי לשמוקלר את הפתק והוא אמר שהיא בטח התפטרה בגלל שצחקנו עליה, הרגשתי רגשות אשמה כלפיה וביקשתי ממנחם את הכתובת שלה, אחרי שהסתיימה המשמרת שלי הלכתי לפי הכתובת והגעתי  להפתעתי לבניין שבו אני גרה. איך זה יכול להיות??? אני מכירה את כל הדיירים בבניין, אולי מנחם נתן לי את הכתובת הלא נכונה. הלכתי לדירה שלה . מוזר.. אני לא מכירה את הדירה הזאת, חשבתי לעצמי. דפקתי על הדלת והיא נפתחה כאילו לא הייתה נעולה כלל. צעקתי: “אנג’ל! אנג’ל! איפה את?!” בבכי וברחמים עליה, “אני יודעת שלא הייתי בסדר! התנהגתי אלייך נורא! אני מצטערת! רק בבקשה אל תפגעי בעצמך!” חיפשתי בכל החדרים כדי לבדוק איפה היא, ולבסוף מצאתי אותה בחדר הארונות, מכוסה בשמיכה, חבולה בכל גופה, ועיניה הדומעות היו כמו מפל. רצתי אליה וחיבקתי אותה, שאלתי אותה מה קרה, היא אמרה בפחד: “פורץ”. התקשרתי למשטרה ולאמבולנס, המשטרה ניסתה לשאול ולתחקר את אנג’ל, אבל היא לא ענתה. האמבולנס בדק אותה אבל היא לא הגיבה, הם אמרו שהיא עדיין בטראומה ושהיא תהיה בסדר מחר בבוקר, כשהמשטרה והאמבולנס עזבו ניגשתי אל אנג’ל ואמרתי לה: “היי, אני גרה פה בבניין בדירה מספר 5, אם את צריכה אותי אני תמיד פה בשבילך” וחייכתי אליה. למחרת בבוקר הלכנו אנג’ל ואני ל”פאנקייק”, גב-גב מיהר ושאל אותנו אם אנחנו בסדר, ענינו לו ביחד שהכל טוב וצחקנו, מאז אותו יום אנחנו כבר לא צוחקים עלאנג’ל, היא מדברת אתנו והיא בן אדם מקסים. אחרי המקרה הזה הבנתי שלצחוק על אנשים שקצת מתנהגים שונה או נראים שונה זו התנהגות ילדותית וגם קצת לדבר עם בן אדם שהוא ההפך ממך יגרום לך להפוך לבן אדם יותר טוב.

סיפור קצר / שקד אוחנה

הייתי במקום האחרון בו הרגשתי בנוח. ידיי רעדו, הרגשתי את זרימת הדם המהירה בעורקיי.

תחושת הבטן שלי צרחה לי לחזור הביתה, אך הבטחתי לשייד שאשאר. שהינו בדירה קטנה, על הקירות היו תלויות שמיכות עם עיטורים ודמויות הודיות שלמרבה הפתעתי, דיי הרגיעו אותי.

שייד נופפה לי מהצד השני של החדר וקראה לי לבוא. היא ישבה על  יד בחור שנראה בסביבות גיל העשרים, הוא לבש גופיה מרופטת שחשפה קעקוע גדול של נשר על חזהו ומכנסי גינס רגילים.

הוא ליטף את גבה ושניהם צחקקו. לאחר שפילסתי את דרכי מבעד ההמונים נעמדתי מולה וזרקתי לה מבט זועם. ברגע שראתה אותי צחוקה נפסק והיא שלחה לי מבט תמים.

“מה?” היא שאלה בטון מתגונן.

“בואי איתי” אמרתי ואחזתי בידה ומשכתי אותה אל השירותים הצפופים שליד המטבח הישן.

“אנחנו צריכות ללכת” אמרתי והנחתי את ידי על כתפה. “לא רוצה ללכת” היא השיבה בטון ילדותי ומשכה בכתפה. “את בכלל מכירה אותו?” שאלתי בזמן שהעצבים שלי עליה מתגברים. “קוראים לו ניק, הוא בן 19” היא אמרה כשהרימה את סנטרה וגבותיה. “ג’וני מחכה לך בבית” אמרתי לה בתקווה שהיא תיזכר בו ותבין. “ג’וני אידיוט, אני שונאת אותו” היא אמרה בעיניים עצובות ונענעה את ראשה. “את שומעת את עצמך? אתם ביחד שנתיים! אתם הזוג הכי מדהים שיצא לי לראות! לעזאזל איתך”. התייאשתי וסחבתי את רגליי בכבדות חזרה אל הספה, ניק עדיין ישב שם. “אתה יודע” לחשתי באוזנו. “יש לה חבר בבית, הוא הולך להציע לה נישואין מחר, ואם אני אראה אותך נוגע בה שוב, אני אדאג שהוא יפוצץ את הפרצוף שלך במכות. הבנת?” ניק הביט בי במבט זועף אך מבין וקם לצד השני של החדר.

שייד יצאה מהשירותים עם מבט עצוב בענייה, היה ניכר שהיא חיפשה את ניק במבטה. ” איפה הוא?” היא שאלה. “איפה ניק?” היא הסתכלה עלי במבט עצוב וכועס ודחפה את כתפי דחיפה קטנה. “את יודעת שאת אוהבת את ג’וני,בבקשה תקשיבי לי” אמרתי לה.

“הוא בגד בי” היא השפילה את מבטה והזילה דמעה. “מי אמר לך את זה?” שאלתי, ידעתי שזה שקר. “מייגן” היא אמרה.

“הכלבה האנוכית הזו מאוהבת בו עוד מהתיכון” אמרתי לה ומבטה הפך מעצוב למופתע. “מה” היא אמרה  ללא הבעה בטוחה. היא נענעה את ראשה ועצמה את עיניה. “כולם יודעים את זה” הרגשתי כאילו התרוקן חזי מאוויר. היא לא ידעה. “בואי הביתה” היא הנהנה, אספנו את תיקינו ומעילינו מהכניסה ויצאנו לבסוף מהבניין. בהשוואה לעשן הסיגריות ששהה בחדר כתחליף לאוויר, האוויר המזוהם של ברוקלין הרגיש כמו אוויר גן עדן. התהלכנו לאורך הכביש חסר המדרכה, האור היחיד שעזר לנו ללכת היה האור שבקע ממנורות הרחוב הישנות. הגענו הביתה לאחר כרבע שעה הליכה בשתיקה. הגענו לבניין שלנו, עלינו את חמשת הקומות במדרגות הצפופות והאהובות שהתרגלנו אליהן כבר מלפני שנה. יחסית לבנייני המגורים והדירות בברוקלין, דירתנו הייתה מדהימה. בינונית ומודרנית,  שלטי רחוב מאולתרים ותמונות שלי ושל שייד היו תלויות על הקיר כמזכרות מרגעים מיוחדים, לצד לדים צבעוניים. הדירה הייתה מעוצבת באפור ולבן ברהיטים חדשים שהבאנו לפני חודש.  מכיוון שאני עובדת בבר הדרומי ובמכון הקעקועים, ושייד עובדת איתי במכון הקעקועים ובמסעדה קטנה ליד, הכסף שלנו מספיק לנו לשכר הדירה והחשבונות וגם נשאר לנו גם לשכר הלימוד ולמותרות. סיימנו את הטיפוס במדרגות ופתחתי את הדירה. הנחנו את הדברים בתלייה בכניסה ושתינו כוס מים כהרגל אחרי עליית המדרגות הרבות של הבניין. שייד ניגשה למיטה כשג’וני חיכה לה שם, הוא היה ער, ישבתי בחדרי והקשבתי להם. ג’וני חיבק את שייד אך שייד לא נראתה מרוצה במיוחד. “אתה בוגד בי?” היא שאלה.

“את רצינית?” הוא שאל בטון מרוגז. הוא הרפה ממנה והתיישב על המיטה, ידיו מונחות על ראשו. “מייגן סיפרה לי שהיא ראתה אותך עם אנה במסיבה ההיא שלשום.”

“אני בכלל הייתי בעבודה, לא יכולתי ללכת למסיבה ההיא ואת יודעת את זה.”

“אז איך היא ראתה אותך שם?” היא שאלה מבולבלת.

“פי ג’יי היה שם, היא בטח ראתה אותו”

“אחיך?” היא שאלה

“כן, הוא היה שם” הוא השיב ונרגע.

“אני מצטערת” שייד אמרה ואחזה את ידו של ג’וני.

“את יודעת שאי אפשר לסמוך על מייגן”. היא הנהנה בהבנה.

“תתחתני איתי?” הוא שאל אותה. כמעט צרחתי מהתרגשות.

“כן” היא אמרה בחיוך מאוזן לאוזן כשעיניה התכווצו כמו בדרך כלל.

“אז את מוכנה לבוא איתי בפעם האחרונה ללוס אנג’לס?”.

לעשן או לא לעשן ?  / טל אורן

ביום הראשון של כיתה ז’ בפעם הראשונה  הם קראו לי להיות איתם ומשם הכל הסתבך.

אם אני זוכר נכון , אני לא הייתי כך , פעם פחות נמשכתי לדברים הרעים. היום לצערי , העישון סביבי כל כך רב שאני לא יכול להתחמק ממנו ולהתעלם מהבעיה , זאת לא הייתה אופציה לפתרון. אז ניסיתי , עישנתי , מה כבר יכול לקרות אמרתי לעצמי ? דווקא זה היה כיף , הרגשתי כמו ילד בוגר.

פתאום הם התייחסו אליי ה”חברים עלאק האלה”. טל כבר לא ילד קטן. טל סוף סוף מבין משהו מהחיים שלו. אז המשכתי , הנה סוף סוף אני עם הילדים הגדולים שגדולים ממני בלפחות 4 שנים כל אחד.

המשכתי לעשן לפחות 6 חודשים , עד שחשבתי לעצמי: אולי זה כבר יצא מכלל שליטה ?  חשבתי שאולי כדאי לספר לאדם מבוגר. אז החלטתי לספר לאמא שלי.

לא ידעתי איך לספר לה אז זרקתי כל פעם כמה מילים מחשידות ומוזרות , במקום לנהל שיחה ישירה , פחדתי מתגובתה. כל פעם אמא שלי הייתה מרחרחת ומגלה עוד ועוד דברים לא טובים.

עד שלבסוף היא גילתה הכל.

אולי שמחתי שיש מישהו שיעזור לי להתגבר על זה , אבל בכל אופן משם העניינים רק הסתבכו.

כשאמי גילתה את זה היא הייתה נסערת עד מאוד. “אחרי כל מה שאני ואבא מעניקים לך אתה ככה עושה דברים מאחורי גבנו ?” היא אמרה. ” עכשיו כל האמון בינינו הופר !! “

אני התאכזבתי מאוד ופרצתי בבכי מתוך אכזבה כמו שמעולם לא חשתי.

אחרי כמה שבועות ,לאחר שדיברנו,  סיכמנו שאני לא מעשן יותר ובעיקר מתרחק מהילדים שמדרדרים אותי. לאחר 7 חודשים קשים שבהם עשיתי דברים ראויים נבנה האמון מחדש. הרגשתי שהוריי סומכים עליי ואוהבים אותי וזה בעצם כל מה שהייתי צריך.

כמה שבועות לאחר מכן חזרתי שוב לעשן ושוב הסתרתי מהוריי כי פחדתי מתגובתם.

אחרי חודש מלא שוב רמזתי לאמי בשביל שהיא תגלה את זה כי הרגשתי שזה  שוב יצא  מכלל שליטה.

בפעם הזאת , מאותו הרגע שהיא גילתה המון דברים השתנו. היא צעקה בקול חנוק מדמעות ובקול מאוכזב כמו שבחיים לא הוציאה מגרונה.

היא צעקה : ” פעם אחרונה שאני בוטחת בך , אתה מאכזב אותי כל פעם מחדש , מעכשיו אתה לא רואה חברים הרבה הרבה זמן , ונתנה לי סטירה חזקה על הלחי. נפגעתי והרגשתי אכזבה גדולה בלבי.

כעבור כמה שבועות בהם היה מתח רב הגעתי לאמי , התיישבתי לידה , ואמרתי : “אמא אפשר לדבר איתך לרגע ? ” היא שתקה.

ישבתי והרצתי בלב מה אני הולך להגיד לה , לאחר כמה דקות של שקט מותח אמרתי :”אני יודע שהייתי לא בסדר ואני מצטער על כך. אני רוצה לתקן את זה בנועם וברוגע”.

היא ענתה : ” בטח אתה בא לדבר איתי על עישון נכון ? כל מה שרץ בראש שלך כל הזמן זה עישון”.

” נו אמא… ” אמרתי בקול מיואש.

אמרתי לה : ” כל הפעמים שבאתי וניסיתי לדבר איתך ולהבין את הנזקים ולשתף אותך בחוויות שלי את התעצבנת. בגלל זה עד היום אני לא יודע מהם הנזקים באמת”

היא ענתה “תפתח גוגל ותקרא” קמתי והלכתי.

כמה שבועות לאחר שיחה זו היא ניגשה אלי ואמרה לי : ” טל, אני ואבא חשבנו והתייעצנו רבות לאחר השיחה שלנו ונרשמנו למפגשים עם פסיכולוגית שתסביר לנו במה טעינו בחינוך שלנו איתך. “

טוב , אולי השיחה בכל אופן כן עזרה. חשבתי לעצמי.

אני מודה  שאחרי זמן מה ,  כן ראיתי שיפור עצום , סוף סוף הרגשתי שהיא אמא שלי , פתאום היא ניגשת אליי ונותנת לי נשיקה על הלחי , שזה דבר שעושה לי את היום שמח כפליים.

היא אמרה :”  אני לא אוותר עליך וכן אדאג לשלומך לא משנה כמה אני כועסת , בגלל זה אני עדיין לא מסכימה שתעשן . “

את האמת לא התאכזבתי  ואמרתי: ” מעכשיו אני אעשה הכל בשביל שהקשר הזה לא יופר.”

מזל שדיברתי עם אמא , מזל!

ובאמת , אחרי שהבנתי את המאמץ הגדול והדרך שעשו הוריי החלטתי שעכשיו תורי לעשות מאמץ ואכן אני מצליח לעמוד בפיתוי.

חלם את חייו / רוני ארגס

שלהי קיץ, אודי בהה בשמש כמו שהוא עושה כמעט בכל סוף יום עבודה. הוא חשב שמשהו יגיע, משהו טוב, שפתאום החיים יסתדרו… שאשתו תיכנס להריון או שהוא יזכה בלוטו, משהו טוב שכזה…

לפתע ניסים בא תפח על שכמו ושאל: “מה קרה לך? שוב אתה מדוכדך” אודי לא ענה. ניסים המשיך ואמר: “חייך אל העולם והעולם יחייך אליך בחזרה”.

כאשר חזר הביתה באוטובוס הוא חשב: איזה כיף זה היה יכול להיות לו היה לי רכב…

כאשר הגיע לביתו והחל לעלות במדרגות הבניין הוא הרהר: לו רק הייתה לי מעלית בבניין זה היה יכול להיות טוב.

וכאשר הוא הגיע לביתו, ראה את אשתו מנקה ומסדרת את הבית ושוב מלמל לעצמו: לו רק הייתה לנו עוזרת בבית זה היה פותר המון בעיות.

כל הזמן היה לא מרוצה וחשב רק על מה יכול היה להיות אילו… הוא חשב רק על מה יסדר לו את החיים ולא שם לב שכבר עכשיו טוב לו וכבר עכשיו הוא יכול להיות מרוצה. לו רק היה מסתכל על החיים בצורה קצת שונה!!!

אודי הלך לישון עם הרגשה כבדה כאבן היושבת על ליבו, כמו בכל ערב.

כאשר פקח את עיניו אשתו לא הייתה שם לידו. הוא קםוהכין לעצמו קפה שחור חזק והתיישב על אדן החלון, אבל מה שהוא ראה מול העיניים לא היה כמו בכל יום רגיל. הפרחים היו נבולים, לא היו מכוניות או קווי אוטובוס, אנשים הלכו עם ראש ברצפה והשמש לא זרחה.

הוא חש ברעב, הוא פנה לכיוון המקרר אבל גם במקרר לא היה דבר.

הוא רצה לצאת לקנות אוכל אך גם כסף לא היה לו בארנק.

לפתע חש בזיעה נוטפת ממצחו, שפשף את פניו ופקח את העיניים.

להפתעתו אשתו הייתה לצדו, השמש הייתה שם וחייכה אליו ואל העולם.

כאשר הכין לעצמו קפה והתיישב הוא ראה שהפרחים היו צבעוניים ויפים, הייתה תנועה זורמת בכביש ואנשים חייכו אחד אל השני לשלום.

אודי הבין שחלם. הוא חלם את חייו.

היום זה התבהר לו יותר מתמיד:

אין לו סיבה להיות מדוכדך ממצבו, כי מצבו טוב.

אין לו סיבה לא להיות מאושר,תמיד יכול להיות יותר גרוע.

לאחר מכן הוא נשנש איזה משהו קטן ויצא לעבודה עם קו האוטובוס. כאשר הגיע לעבודתו אמר בוקר טוב לניסים וניסים חייך אליו בחזרה.

ביער מטה הזית / אביעד ביוין

אחרי שהוא הרג את כול החיילים באחוזה הוא ניכנס לבית המהודר בסגנון רומאי.

מעניין חשב לעצמו יצחק, כנראה שהאימונים  שלי הובילו לתוצאות. 10 שנים של הישרדות לבד, אימונים לבד, אחרי שהנבלה הזו ריסקה את כול עולמי, סוף סוף תגיע הנקמה. אני כמעט יכול לחוש את אותו יום ארור בו הכל קרה.

הילד הקטן נתן מכות לעץ זית זקן וגדול, למרות שהחרב החדה שהייתה שייכת לאביו לא הזיזה לעץ. הוא דמיין שהוא הורג חיילים רומאים. הוא נתן עוד מכה ועוד מכה לעץ האציל עד שהתעייף ונעצר לנוח, פתאום שמע קול ריצה מתקרב אליו ולפני ששם לב, אחיו אלון תפס אותו והפיל אותו על האדמה.

אלון לקח לעצמו מקל זית, יצחק שהבין את הרמז לקח לעצמו את החרב והם התחילו קרב חרבות. יצחק היה  בעמדת תוקף ואלון הגן על עצמו מפני המכות החזקות והמהירות של אחיו הקטן.

אלון הגן על עצמו כי הוא היה נגד מלחמות והוא לא האמין בלפגוע ביצורים חיים בדיוק כמו אמו. ויצחק כמו אביו, שהיה אדם שחי על פי החרב וסופו הי למות בפלישה הרומאית לירושלים.

יצחק נתן מכה אחת אחרונה למקל והוא נישבר. אלון הרים את ידיו בהכנעה ואמר:” אני נכנע יצחק, ניצחת”.

אלון התחיל להתרחק ואז יצחק הגיש לו את הנשק ואמר: ”אלון החרב שלך”.

אלון הסתובב ואמר: ”אני לא צריך את הכלי הזה, אין לי צורך בכלים שהורגים בני אדם”

אלון התחיל להתרחק ויצחק צעק אליו:” אתה יודע איך הם קוראים לך כשאתה לא בסביבה? החלש שמעדיף ליצור שמן זית לעשירים, מאשר לקחת את החרב שלו ולהילחם עם אחיו העניים”.

אלון הסתובב ומבטו היה קפוא.

אתה חלש ואתה תמיד תהיה חלש.

כשהלילה ירד, יצחק הסתובב לבדו בחורשה וכשהוא ראה את החייל הרומאי הוא

קפא על המקום שלו. הרומאי אמר: ”שלום יהודי אני מרקוס ולה הוא אמר בהצביעו על חרבו היפה, אתה יכול לקרוא מוות”. באותו רגע מרקוס הרים את החרב שלו והכה מעל ראשו של יצחק, שבין רגע שלף את חרבו והגן על ראשו. אז הוא לקח צעד אחורה ובתנועה סיבובית תקף ונתן למרקוס מכה בלחי ימין שלו.  הלחי מיד התחילה לדמם ומרקוס רתח בזעם  ובתגובה נתן מכה לחרב של יצחק והיא עפה מאחוריו. מרקוס דחף את יצחק על האדמה ואז לפתע אלון בא ותקף את מרקוס. הם נלחמו זמן מה עד שאלון נפל על הרצפה מדמם. מרקוס עבר לידם, וירק על יצחק והלך משם.

“אלון, אלון אתה בסדר? קום!” אמר יצחק, “אל תעזוב אותי אלון”. ענה אלון:” אל תשכח אדם שחי על חרבו מת על פי……”

הוא לא הספיק לסיים את המשפט שלו וכבר יצחק התחיל לבכות. הוא בכה המון אבל יותר מהכול היה לו קשה מאוד לדעת שהוא מת בתחושת ריב עם אחיו. הוא קבר את פרצופו במעיל של אלון ואמר: “אני אהרוג את כול הרומאים שבעולם בשבילך.”

יצחק נכנס דרך הדלת והרגיש את הזעם שלו גובר  כשהוא נכנס בדלת הוא ראה שם את מרקוס תלוי במרכז החדר והכול היה לשב. כל השנים של אימונים לנקמה היו לשב.מרקוס קיבל את עונשו ופטר את יצחק מהנקמה.

“גרפיטי” – יונתן דודי

חזרתי מבית הספר אכלתי, נחתי ועשיתי שיעורים. לאחר מכן, כמו בכל ערב ישבתי עם הטלפון ודיברתי עם החברים בקבוצה שלנו בוואטסאפ. הרוחות בקבוצה קצת סערו מכיוון שהמנהלת נתנה לנו עונש פעם שנייה השבוע! המשכנו קצת לדבר ועילי רשם: “מה ניראה למנהלת הזאת שהיא נותנת לנו עונשים על ימין ועל שמאל?” אביעד ענה לו: “כן! כל שנייה היא מוציאה אותנו ואנחנו אוכלים אותה בגללה כל יום! חייבים לנקום בה, אבל מה נעשה לה?” אבישי רשם: “בואו נפוצץ לה את כל המשרד בגרפיטי! מי איתי?”  כל החברים ענו בהתלהבות שהם רוצים, אבל אני, אני לא ידעתי אם בא לי כל כך להידרדר לרמה כזאת. נכון שהמנהלת לא כל כך מחבבת אותנו ועושה “סיפור” מכל דבר קטן אבל גרפיטי? זה כבר מוגזם!!!. אמרתי שאני לא בעד, שלדעתי זה טיפשי לרדת לרמה הזאת ושאפשר לדבר אתה ולפתור הכול בדרכים יותר נעימות. החברים ישר צחקו עליי, אמרו לי שאני מפחד מהמנהלת כמו שחתול מפחד מכלב וגם שאני “ילדה קטנה”, הייתי בהתלבטות אבל עמדתי על דעתי.

למחרת, באתי לבית ספר והייתה התכנסות של המון תלמידים סביב המשרד של המנהלת התקרבתי ליראות והיה רשום שם על הקיר “ממש מנהלת למופת” וגם “גנון לא הייתי נותן לך לנהל”, הייתי בהלם, עליתי לכיתה וראיתי אותם שם, איך שנכנסתי הם צחקו עליי, התעלמתי. עברו להם הימים והם עדיין לא דיברו איתי, חוץ מלצחוק עליי ולצעוק לי “יא מפקיר” לא היה לי קשר איתם, הרגשתי בודד ועצוב אבל לא התחרטתי על מה שעשיתי. חודשיים בערך אחרי המקרה שמענו ברמקולים של בית ספר “עילי, אביעד, אבישי, אלון ואביאל נא לגשת למשרד של המנהלת” ראיתי את המבטים שלהם, הם היו לחוצים. השיעור עבר וראיתי אותם עצובים כשההורים שלהם לידם, שאלתי אותם “קרה משהו?” הם רק הסתכלו עליי במבט זועם כמו ששור מסתכל על סדין אדום. הלכתי לשאול את המורה מה קרה והיא אמרה לי שמעבירים אותם  למרכז נוער והם מקבלים אזהרה לתיק פלילי. שאלתי אותה “איך אתם יודעים שזה הם?” היא אמרה לי שהם שכחו דבר אחד, מול החדר של המנהלת יש מצלמת אבטחה… שמחתי שלא עשיתי איתם את הגרפיטי אבל הייתי ממש מבואס בשבילם, בכל זאת הם עדיין היו החברים הכי טובים שלי למרות איך שהם התנהגו אליי. עברו חודשיים וסיימנו את השנה, לא סיימתי אותה בטוב בגלל מה שקרה עם החברים, החלטתי לעבור בית ולפתוח דף חדש. פשוט לשכוח ממה שקרה. אני מקווה שכמו שאומרים משנה מקום משנה מזל.

בחירה שגויה / היימן שי

ישבתי בחדרי החשוך בחוץ ירד גשם ושריקות של הרוח החזקה דפקו לי בחלון . בכיתי הרגשתי בודדה. כולן מסתובבות בהפסקות עם חברות רק אני יושבת לבדי בכיתה .

נמאס לי כבר מבית הספר הזה! כולם מתייחסים אליי מגעיל! אני מפחדת לספר להורים שלי על זה שאין לי חברים כי אני יודעת שאני אצער אותם והם ידאגו לי .

למחרת בבוקר כשעליתי לאוטובוס התיישבה לידי ילדה, היא ראתה שהייתי ללא מצב רוח פנתה אלי ושאלה אותי : ” הי ילדה איך קוראים לך ? את בסדר את נראית לי ממש לא במצב טוב “.

עניתי לה : ” היי קוראים לי שקד וכן הכול טוב , סתם כואב לי קצת הראש . “

“ואיך קוראים לך ?” שאלתי אותה בחזרה .”קוראים לי טל .” היא השיבה לי . היא הייתה כל כך נחמדה אליי וחשבתי לעצמי שמצאתי את האחת שתהיה החברה הכי טובה שלי.

לאט לאט התפתחה השיחה והתחלנו לשתף אחת את השנייה בחוויות שלנו וברגשות. התחלנו להסתובב ביחד בהפסקות והתקרבנו . בוקר אחד טל באה אלי בהפסקה לכיתה ושאלה אותי אם אחר הצהריים ישר אחרי בית הספר אני ארצה שניפגש , חייכתי אליה. שמחתי כי כל כך רציתי שיהיה לי עם מי להיפגש בצהריים ולהסתובב. עניתי לה שכן . נגמר היום והגיעה השעה שכולם הלכו הביתה ואני נסעתי לביתה של טל. אימה של טל הכינה לנו ארוחת צהריים ואחר כך שיחקנו משחקי קופסא וקפצנו בטרמפולינה שלה.  התחיל להחשיך ואמא שלי באה לאסוף אותי . הגעתי הביתה עם הרגשה מאוד טובה. כך הקשר שלנו התחזק והתעצם והמשכנו להיפגש אחת אצל השנייה פעמים נוספות אחר הצהריים.

היא הכירה לי את החברים שלה שלפעמים היו מעשנים נרגילה ושותים. לפעמים גם טל הייתה מעשנת איתם, הרגשתי מצד אחד שמחה שאני שייכת לחבורה, אבל מצד שני הרגשתי שאני שונה מהם . יום אחד באתי אחרי הצהריים לטל ונפגשנו עם החברים שלה באחד הגנים שבמושב שלה , הכול היה בסדר , מצחיק וכיף עם החבורה עד שהגיע הרגע שלא אשכח אותו כל חיי.

כשעברנו ליד המכולת טל אמרה לי שאין לה כסף ושהיא חייבת לקנות חבילת סיגריות , היא לחצה עליי לגנוב מהמכולת ואמרה לי שאם אני לא אעשה את זה, היא תחרים אותי ולא תדבר איתי יותר .

הרגשתי קפואה , עמדתי כמו משותקת נלחצתי לא ידעתי מה לעשות , מצד אחד אני שמחה שיש לי חברה טובה אבל מצד שני פחדתי שאם אני אגנוב ויתפסו אותי אסתבך וייקחו אותי לתחנת המשטרה. עניתי לה שאעשה זאת רק שאני צריכה ללכת להביא את הטלפון שלי ששכחתי בפארק. רצתי וישבתי מאחורי המכולת והתחלתי לבכות . בראש רצו לי השאלות, מה עדיף: לגנוב? או אולי לחפש חברות חדשות? ישבתי וישבתי עד שהראש  כמעט התפוצץ במחשבות וברגע אחד של החלטה רצתי במהירות הביתה בלי להביט לאחור.

החטיפה המסתורית / שחר טובול

זה היה בכפר מכבים. יום חמישי כמו כל יום, אני והוריי הלכנו לחדר האוכל אשר ממוקם בסוף הכפר. כבר בדרכנו לחדר האוכל הרחנו את ריח האוכל הנפלא. אבי נכנס ראשון ומיד אחריו אמי, אני נכנסתי אחריהם.

אכלנו את ארוחת הבוקר וכשגמרנו לאכול פינינו את הצלחות למדיח הכלים הענק אשר נמצא במטבח.

אבא שלי ראה במטבח את כל תושבי הכפר לאחר שסיימו לאכול, הוא בירך אותם להמשך יום טוב ומיד אחרי זה יצאנו לעבר הבית שלנו.

ממש ליד ביתנו אמי אמרה לי: “חמוד שלי, אנא חכה כאן ואביא לך את תיק בית הספר”, בינתיים אבא שלי כבר רץ לעבודתו אשר נמצאת ביישוב הסמוך.

אמי הביאה לי את התיק והלכתי לבית ספר אחרי שבירכה אותי בברכת יום טוב, כפי שהיא דואגת לברך אותי כל בוקר.

בבית הספר למדתי שעתיים תנ”ך, שזה המקצוע האהוב עליי כמו על אבא שלי

ומיד לאחר מכן יצאתי להפסקה.

בהפסקה ראיתי מישהו בכניסה לדלת כיתתי. הוא היה לבוש שחור ומבט פוגע בעיניו, ישר ידעתי שמשהו פה לא טוב.

הוא נכנס לכיתה, כולי רעדתי והוא התקרב אליי, “דווקא אליי???!!!” צרחתי בקולי קולות עד שאפילו המנהל שמע. הילדים שישבו בשולחנות סביבי לא ידעו מה לעשות, הם ראו רק שיש לו אקדח קטן שנמצא בתוך הכיס, רק על זה הם הסתכלו ובי אפילו לא קצת.

אני ידעתי שאין להם מה לעשות וחשבתי לעצמי האם בגלל שאני חובש כיפה נטפלים דווקא אליי??!!

עצמתי את עיניי והתפללתי, האיש לחש לי “הזדרז, אין עוד הרבה זמן”

אחד החברים שלי שגילה אומץ יוצא דופן התקרב אל האיש ואמר לו: “יש לך שלוש שניות להתרחק מפה או שאני קורא למשטרה”.

החבר שבא לעזור לי החזיק ביד אחת את הטלפון והתכונן לחייג למשטרה ,

כאשר האיש ראה זאת הוא ישר הסתלק מבית הספר כיוון שפחד מהמשטרה.

כל הילדים בכיתה חיבקו אותי ועודדו אותי שאני לא צריך לפחוד יותר ושיש לי חברים טובים שעליהם אני יכול לסמוך.

לחבר שעזר לי קראו יונתן, אני מאוד התגאיתי במה שהוא עשה ומיד התקשרתי לאמי ולאבי כדי לספר להם על המקרה.

מאז אני ויונתן החברים הכי טובים ולמדתי שיש לי על מי לסמוך בעת צרה,

“האיש הזה כבר לא יחזור לבית ספר שלך”, אמרו לי הוריי בחיבוק אוהב.