הרב עובדיה יוסף זצ”ל

כשהיה הרב עובדיה(אז הילד עובדיה) בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל מעיראק, והתיישבה בשכונת “בית ישראל” בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף).

 את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, הערות בשולי הספר ראשית חכמה.

בשנת תרצ”ג , בהיותו בן שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת ‘פורת יוסף’ שבעיר העתיקה, לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי הרב צדקה חוצין.

באותה שנה כתב את ספרו הראשון (“מחברת העתקת חידות”) יחד עם שניים מחבריו. בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית.

בשנת ת”ש , בהיותו בן עשרים, הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב הראשי לישראל הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ”ל.

בשנת תש”ד, נשא לאישה את מרגלית, בתו של הרב אברהם הלוי פטאל, מעולי חלב.

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הראשון לציון הרב מאיר חי עוזיאל, זצ”ל.

שם היה סגנו של הרב הראשי הרב נחום אפנדי ואב בית דין.
במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.

הרב עובדיה חיזק את מערכת הכשרות, מערך המקוואות, עמד בראש ישיבת ‘אהבה ואחווה’ והפיץ את אור התורה וההלכה בכל ארץ מצרים.

מששב לישראל ממצרים, שימש כדיין בביה”ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר והוא כבן שנה 30 בלבד.

בשנים תשי”ח – תשכ”ה כיהן כדיין בביה”ד האזורי בירושלים, ובשנת תשכ”ה היה לחבר בית הדין הרבני הגדול.

בשנת ה’תשכ”ט נבחר לכהן כרב ראשי בתל אביב-יפו.

בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, השתדל ליישם את פסיקותיו ההלכתיות כפי שהורה ופסק השולחן הערוך.

בז’ בחשוון ה’תשל”ג נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון בתמיכתו ובעידודו של הפוסק הגדול הרב יוסף שלום אלישיב זצ”ל.

הרב עובדיה יוסף הבין שכדי להקים ולבצר את העולם התורה יש להקים כוח פוליטי שישמש כאמצעי להקים רשת תלמודי תורה, בתי מדרש ומקוואות בכל הארץ. לשם כך הוקמה ביוזמתו בשנת תשמ”ד מועצת חכמי התורה אשר עמד בראשה ובעצה אחת יחד עם גדול הדור ראש הישיבה הרב שך זצ”ל הוחלט על הקמת תנועת ש”ס שתחזיר את העטרה ליושנה ותחזק את חיי התורה בארץ ובפרט בקרב יוצאי עדות המזרח.

גדלותו של מרן זצ”ל בתורה, ובקיאותו בעשרות אלפי ספרי הקודש, היא מן  המפורסמות. הוא זכה לכך, מאחר שניצל באופן מעורר השתאות את כל זמנו, דקה אחר דקה, שנייה אחר שנייה, ללימוד התורה.
במשך כל ימי חייו לא משה התורה מפיו, וזמנו היה יקר עליו כנפשו ממש. הן בזמן גדולתו, על אף שהיה טרוד בהנהגת הציבור, והן בימי בחרותו, מתוך עניות נוראה.

מספרים השכנים של מרן שבתקופה שהיה אברך צעיר, כאשר היה ממתין לאוטובוס (קו 3) הוא היה שקוע בריכוז עצום בספר שבידו, ואף לא היה מרגיש שהאוטובוס הגיע לתחנה. נהגי האוטובוס הכירוהו והיו צופרים לו בהגיעם לתחנה. וגם כשהיה מאכיל את ילדיו, היה מניח ספר פתוח על השיש, מסתכל בספר, ניגש לילדיו להאכיל אותם, שוב רץ לעיין בספר, וממשיך להאכיל את ילדיו.

ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועד סוכות התשע”ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי, אושפז מרן, בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. כעבור שבועיים נפטר בשעות הצהריים של יום שני 7 באוקטובר 2013, ג’ בחשוון התשע”ד, בגיל 93.
הלוויתו של מרן התקיימה בירושלים, והשתתפו בה בערך מיליון איש מכל שדרות הציבור בישראל. חילוניים דתיים חרדיים אשכנזים ספרדים חסידים ליטאים, כ”ק מוהרא”ש הצדיק מיבנאל אמר בזמנו שלא היה דבר כזה מחורבן הבית שמליון יהודים עלו לירושלים תוך כמה שעות ורואים את הגדולה של מרן בכל העולם. מרן נטמן בבית הקברות בסנהדריה בהלוויה הגדולה ביותר שזכה לה איש בדורות האחרונים. זכותו תגן עלינו.