מועדון כדורגל ברצלונה

קאמפ נואו

בשנת 1953 נערכו לראשונה מזה 14 שנים בחירות דמוקרטיות למחצה לנשיאות המועדון, בהן השתתף חלק מצומצם מהחברים הבגירים של המועדון. לפני הבחירות הללו קבע השלטון הדיקטטורי את זהות הנשיא בכפייה. נשיא המועדון הנבחר קידם את בניית האצטדיון החדש של המועדון, הקאמפ נואו, הן עקב הצורך באצטדיון שתכולתו גדולה יותר מלס קורטס, והן בזכות הוזלת מחירי הנדל”ן באזור. בנייתו החלה בנובמבר 1954 והושלמה בספטמבר 1957. האצטדיון החדש הכיל 90,000 מקומות ישיבה, והפך לאצטדיון הגדול באירופה, וגם כיום הוא אחד מהגדולים בעולם. לפני הקמת האצטדיון כשל המועדון בליגה, וריאל מדריד זכתה בחמש אליפויות מתוך שש אפשריות. הקבוצה סיימה במקום השני שנתיים ברציפות, ב-1955 וב-1956.

בעונת 1957/1958 סיימה הקבוצה במקום השלישי, ולאחר מכן זכתה פעמיים ברציפות באליפות (עונות 1958/1959 ו-1959/1960), וזכתה בגביע ערי הירידים בעונות 1957/1958 ו-1959/1960. מאמן הקבוצה היה הלניו הררה, והיא הונהגה על ידי הקפטן פרן אוליביה והשחקנים אנטוני רמלייטס, לואיס סוארס, שנדור קוצ’יש, זולטן צ’יבור וקובאלה. הישג נוסף של המועדון באותה תקופה היה הופעה ראשונה בתולדותיו בגביע אירופה לאלופות (לימים ליגת האלופות). ההצלחה משכה חברים נוספים למועדון, ובסוף 1958 היו בו כ-38,000 חברים.

ההצלחה לא נמשכה בשנות ה-60. ב-30 באפריל 1960 פיטר פרנססק מירו-סאנס, נשיא המועדון, את המאמן הררה, זמן קצר לאחר הפסד הקבוצה בחצי גמר גביע אירופה לריאל מדריד.^[8] החלטה זו, לצד החלטות שגויות אחרות, הובילו לחוסר שביעות רצון מהנשיא. ב-28 בפברואר 1961 התפטר מירו-סאנס מכהונתו כנשיא המועדון, כשנה לפני סיומה הרשמי. יתר על כך, היה זה העשור היחיד, מלבד שנות ה-30 שהושפעו על ידי מלחמת האזרחים, במהלכו לא זכה המועדון באליפות הליגה.

ב-1961 העפיל המועדון לראשונה בתולדותיו לגמר גביע אירופה, שם הפסיד לבנפיקה ליסבון. בעקבות הישגי הקבוצה הנמוכים בעונת 1961/1962 מונה קובאלה למאמנה. תחת הדרכתו סיימה ברצלונה במקום השני והעפילה לגמר גביע ערי הירידים. אולם, ביצועים חלשים בעונה שלאחריה הובילו לעזיבתו בינואר 1963, עוד לפני אמצע העונה. מחליפו היה שחקן עבר נוסף של הקבוצה, ז’וזפ גונסלבו, שלא הצליח להוביל את הקבוצה להישגים כבעבר. ברצלונה אומנם זכתה בגביע המלך בסיום עונת 1962/1963, אך דורגה במקום השישי בליגה – הנמוך ביותר מאז 1944. חוסר ההצלחה בעונות הבאות בזירה המקומית ובזירה האירופית הוביל לחילופים תכופים בעמדת המאמן. ב-1966 ייסד המועדון את גביע גאמפר. המועדון זכה בגביע בשנה הראשונה לקיומו לאחר שגבר במשחק הגמר על אנדרלכט הבלגית. באותה עונה זכתה ברצלונה בגביע ערי הירידים וסיימה את הליגה במקום השני, בו דורגה גם בעונה שלאחר מכן.

גמר הגביע ב-1968 זכור באופן מיוחד לאור הציפייה שריאל מדריד תנצח ותשלים דאבל. מול הקהל באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, שכלל את פרנקו, ניצחו שחקני ברצלונה במשחק בזכות שער עצמי של מגן ריאל. פרנקו נאלץ להעניק את הגביע לקפטן ברצלונה חוסה אנטוניו סאלדואה. הזכייה בגביע הוקדשה לזכרו של חוליו ססאר בניטס, שחקנה של הקבוצה שמת בפתאומיות ב-6 באפריל 1968.

המועדון המשיך להתפתח, בעיקר מבחינת חשיבותו לקטלאנים. בנאומו של נשיא המועדון נרסיס דה קררס ב-1968 נטבע המשפט שברצלונה הוא “יותר ממועדון” (במקור: “Més que un club”), כהתייחסות לחשיבות המועדון מבחינה לאומית-קטלאנית. הנשיא שלאחריו, אגוסטי מונטל, פעל למימוש המשפט ונאבק למען הכנסת עקרונות דמוקרטיים להתנהלות הכדורגל בספרד.

באותן שנים לא הירשתה הממשלה לשחקנים זרים לשחק בספרד. למרות זאת היא דאגה להעניק אזרחות לשחקנים דרום אמריקנים מובחרים, ואישרה להם לשחק רק בריאל מדריד. רק לאחר לחץ ציבורי גדול הותר ליתר הקבוצות להחתים שחקנים זרים, ובעקבות קבלת ההיתר הוחתם הכוכב ההולנדי יוהאן קרויף על חוזה עם המועדון בשנת 1973. קרויף זכה לשכר שיא של מיליון דולר לשלוש שנים.^[9] תוך זמן קצר היה קרויף לאחד השחקנים הפופולריים בקרב האוהדים בשל שיטת המשחק המהירה והחכמה שלו.

בעונת 1973/1974, עם רינוס מיכלס כמאמן וקרלס רשאק בחוד, הביסו שחקני ברצלונה את ריאל מדריד בתוצאה 5 – 0 באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, ובסוף העונה זכו באליפות. כאשר צוינו 75 שנה להקמת המועדון ונבחר המנון חדש בעונה שלאחר מכן מנה המועדון 70,000 חברים, ובמקביל הסתמן תהליך הפיכתו לאחד המועדונים החזקים ביותר בספרד ובעולם. בקיץ 1974 הוחתם בקבוצה יוהאן ניסקנס, הולנדי מוכשר נוסף, במטרה לזכות בתארים נוספים. באירופה העפילה הקבוצה לחצי גמר גביע אירופה, בו הפסידה ללידס יונייטד. למרות חוזקתה לא זכתה הקבוצה בתארים רבים: היא סיימה כסגנית האלופה במשך שלוש עונות רצופות, והתואר הבא שלה היה גביע המלך של עונת 1977/1978, ארבע שנים לאחר הזכייה באליפות.

²⁸

קבוצת החלומות

נפילת הדיקטטורה של פרנקו והפיכת ספרד למדינה דמוקרטית הובילו לכך שגם מועדוני ספורט החלו להתנהל בצורה דמוקרטית. אגוסטי מונטל כיהן כנשיא המועדון עד הבחירות הדמוקרטיות המלאות הראשונות. לאחר בחירת ז’וזפ ליואיס נונייז ב-1978 נכנס המועדון לתקופה חסרת תקדים של צמיחה כלכלית וחברתית, במהלכה גובשה מדיניות החתמת שחקנים זרים בקבוצה. ב-1979 זכתה הקבוצה בפעם הראשונה בתולדותיה גביע אירופה למחזיקות גביע. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון הנס קרנקל האוסטרי, מלך השערים בליגה הספרדית באותה עונה, מיגלי וחוסה רמון אלשנקו, משחקני המפתח של הקבוצה בשנות ה-80, והמאמן ז’ואקים ריפה, שחקן עבר של הקבוצה. בעקבות הזכייה בגביע נערכו חגיגות המוניות ברחובות ברצלונה, והמועדון זכה לפרסום ולהערכה באירופה, בזכותם הצליח להחתים שחקנים בכירים שהובילו אותו להישגים. ברצלונה זכתה בגביע פעמיים נוספות, ב-1982 וב-1989.

בשנות ה-80 צמח המועדון במספר היבטים. לקראת מונדיאל 1982 הורחב הקאמפ נואו. מספר חברי המועדון גדל מ-66,000 ב-1974 ל-108,000 ב-1986. השחקנים הבולטים בעשור זה היו הקשרים ברנד שוסטר המערב גרמני ודייגו מראדונה הארגנטינאי, אחד השחקנים הבולטים בהיסטוריית הכדורגל. מראדונה הוחתם תמורת סכום שיא ששולם לבוקה ג’וניורס – 5 מיליון פאונד. במשחק מול ריאל מדריד היתל מראדונה בשחקניה ובשוערה של ריאל, והיה לשחקן הראשון של ברצלונה שזכה לתשואות מהקהל במדריד. עם זאת, הקבוצה נתקלה בשפל מבחינת הישגים מקומיים. כישלון הקבוצה בליגה ובאירופה בעונת 1983/1984 הוביל להדחת מראדונה מההרכב הראשון של ברצלונה. רק לאחר עזיבתו זכה המועדון באליפות, בעונת 1984/1985, מעל ל-10 שנים מאז האליפות הקודמת. אחד הרגעים הזכורים מעונה זו הייתה הצלת בעיטת העונשין על ידי השוער חבייר אורוטי ארבעה מחזורים לסיום העונה, שבזכותה הובטחה זכיית ברצלונה באליפות.

עונת 1985/1986 הייתה מאכזבת, בעיקר עקב ההפסד בגמר גביע אירופה לאלופות 1986 שנערך באצטדיון רמון סאנצ’ס פיחואן שבסביליה. במשחק זה שוסטר לא היה במיטבו והוחלף באמצע, דבר שסימן את סוף הקריירה שלו במועדון. בעונה הבאה לא שותף שוסטר באף משחק, ואת מקומו כמובילי הקבוצה תפסו גארי ליניקר ומארק יוז. לאחר הגעתם, ולאור מינויו של טרי ונבלס למאמן הקבוצה, ניכרה השפעת הכדורגל הבריטי על סגנון המשחק של המועדון. אולם, ברצלונה לא זכתה להצלחות – את האליפות איבדה לריאל מדריד, למרות ניצחון עליה משלושער של ליניקר, ומגביע אופ”א היא הודחה על ידי דאנדי יונייטד. כעבור עונה החלו השחקנים לדרוש את התפטרות מנהלי הקבוצה, ולכן מונה יוהאן קרויף לתפקיד המאמן. קרויף יישם בברצלונה את שיטת המשחק “טוטאל פוטבול“, שפותחה על ידי רינוס מיכלס בנבחרת הולנד. הוא יצר קבוצה חדשה כמעט לחלוטין שכונתה בפי רבים “קבוצת החלומות”.

התואר הראשון של קרויף עם המועדון היה גביע המחזיקות ב-1989. בארבע השנים הבאות, עם קרויף כמאמן, זכתה הקבוצה בארבע אליפויות רצופות. ברצלונה אמנם הפסידה בגמר גביע המחזיקות של 1991, אך שלושה ימים לאחר מכן זכתה באליפות, וקטעה רצף של חמש זכיות רצופות על ידי ריאל מדריד. רגע השיא של הקבוצה היה הזכייה הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בשנת 1992, לאחר שגברה במשחק הגמר באצטדיון ומבלי על סמפדוריה האיטלקית 1 – 0 בזכות שער של רונאלד קומאן. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ’קוב ואנדוני זוביזרטה. הזכייה באליפות הרביעית והאחרונה של קרויף, בעונת 1993/1994, הייתה בעיקר בזכות הכוכב הברזילאי רומאריו, שהבקיע 30 שערי ליגה. אולם, בגמר ליגת האלופות של אותה עונה מול מילאן כשלה ברצלונה בהצגת היכולת הטובה מהליגה והפסידה 0 – 4.

מנקודה זו ניכרה ירידה ברמת המשחק של ברצלונה, שסיימה בעונה הבאה במקום הרביעי. כתוצאה מכך עזבו את הקבוצה שחקנים רבים. בעונתו האחרונה של קרויף במועדון חל שיפור במשחק של ברצלונה – שחקנים צעירים כגון לואיש פיגו וג’ורדי קרויף זכו למעמד דומה לזה של שחקנים בכירים כגון גאורגי פופסקו, אך למרות זאת סיימה הקבוצה במקום השלישי. קרויף עזב את הקבוצה מחזורים אחדים לפני סיום העונה, לאחר ששמע מהעיתונות על מינויו של בובי רובסון כמחליפו. תחת הדרכת קרויף זכתה ברצלונה ב-11 תארים, ומבחינה זו היה המצליח ביותר בתולדותיה עד תקופתו של ז’וזפ גוארדיולה כמאמן, בנוסף להיותו המאמן שכיהן בתפקיד במשך הזמן הארוך ביותר – שמונה שנים.

.^[

שנות ה-90 המאוחרות ותקופת גספארט

הצעד הראשון של רובסון היה החתמת הברזילאי רונאלדו. בעונתו היחידה במועדון הבקיע רונאלדו 34 שערי ליגה, שיא שערים לשחקן שלא נשבר במשך עשור. באותה עונה זכה המועדון בגביע המחזיקות ובגביע המלך. למרות ההצלחה באותה עונה ספג רובסון ביקורת על שגיאות טקטיות בניהול המשחק והסתמכותו הרבה על רונאלדו, ופוטר מתפקידו.

לאחר מכן חתם במועדון המאמן ההולנדי לואי ואן חאל. רונאלדו עבר לאינטר מילאנו, ריבאלדו חתם בקבוצה והמועדון זכה בשתי אליפויות רצופות בשנתיים הראשונות של ואן חאל בתפקיד. במהלך עונת 1997/1998 נחגגו מאה שנים להקמת המועדון, והשחקנים שהובילו את הקבוצה לזכייה בדאבל היו ריבאלדו, ז’וזפ גוארדיאולה, לואיס אנריקה, לואיש פיגו (הקפטן הזר הראשון בתולדות המועדון), ופיליפ קוקו. בניגוד להצלחת הקבוצה בזירה המקומית, לא זכתה הקבוצה להישגים באירופה. בעונת 1999/2000 הודחה ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי ולנסיה, ובאליפות זכתה דפורטיבו לה קורוניה. ביקורת קשה הוטחה בהתנהלות המועדון, והנשיא ז’וזפ ליואיס נונייז והמאמן ואן חאל התפטרו בשנת 2000.

בתחילת שנות האלפיים נבחר ז’ואן גספארט, סגן הנשיא במשך 22 שנה, לנשיא המועדון. בתקופת כהונתו נחל המועדון כישלונות בכל המפעלים. מאמן הקבוצה לורנס סרה פרר הוחלף על ידי קרלס רשאק לאחר הפסד לריאל סרגוסה באמצע העונה. הקבוצה סיימה את העונה במקום הרביעי, המוביל למוקדמות ליגת האלופות, רק לאחר שריבאלדו הבקיע שער במספרת לרשתה של ולנסיה בדקות הסיום של מחזור הליגה האחרון. גם בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה במקום הרביעי. בקיץ 2002 הוחזר ואן חאל. תחת הדרכתו כשלה הקבוצה, ושחקן המפתח חואן רומן ריקלמה מיעט לשחק. גם ואן חאל הוחלף באמצע העונה, על ידי רדומיר אנטיץ’. גספארט עצמו התפטר חודש לאחר מכן. על אף אי בהירות בנוגע למצב המועדון, הוביל אנטיץ’ את הקבוצה מהמקום ה-15 עד למקום השישי.

רייקארד וגוארדיולה

ביולי 2003 נבחר ז’ואן לאפורטה לנשיא המועדון, ולאחר מכן החלה תקופה מוצלחת נוספת בתולדות המועדון.

עם הגעתו החתים לאפורטה את שחקן הכדורגל רונאלדיניו ואת המאמן ההולנדי פרנק רייקארד. לאפורטה הנחיל שיטת ניהול חדשה שהחזירה את ההצלחה למועדון. חובות העבר של המועדון שולמו, ובעונת 2003/2004 סיים המועדון במקום השני, אף על פי שבמהלך העונה דורג בתחתית הטבלה. בעונת 2004/2005 הצטרפו לקבוצה סמואל אטו ודקו, ששיתפו פעולה עם הברזילאי רונאלדיניו והובילו את הקבוצה לזכייה באליפות ה-17 ב-14 במאי 2005, ובגביע הסופר קאפ הספרדי השישי בתולדותיה ב-20 באוגוסט.

הקבוצה הודחה על ידי צ’לסי בשמינית גמר ליגת האלופות, אך למרות זאת האמינו השחקנים והאוהדים כי החל תור הזהב השלישי של המועדון. הקבוצה שיחקה במערך 4-3-3 התקפי, עמו הגיעה להישגים כגון ניצחון חוץ 3 – 0 על ריאל מדריד ב-19 בנובמבר 2005. בעונת 2005/2006 של ליגת האלופות עברה ברצלונה את צ’לסי ואת מילאן בדרכה לגמר, בו התמודדה מול ארסנל. ז’וליאנו בלטי כבש בגמר את שערו היחיד במועדון, בזכותו ניצחה ברצלונה 2 – 1 וזכתה בליגת האלופות בפעם השנייה בתולדותיה. בהמשך השנה הושלמה בנייתו של מבנה הספורט על שם ז’ואן גאמפר, והמועדון חתם על הסכם עם יוניצ”ף. ההצלחות הללו הביאו לעליית מספר חברי המועדון עד כדי 150,000.

בעונות 2006/2007 ו-2007/2008 לא זכתה הקבוצה באף תואר, למרות הצטרפותם של שחקנים מקדמת הכדורגל העולמי, בהם תיירי הנרי וליליאן תוראם הצרפתים והאיטלקי ג’אנלוקה זמברוטה. את האליפות בעונה הראשונה איבדה לאחר שהובילה את הטבלה במשך רוב העונה. למרות מספר נקודות זהה לזה של ריאל מדריד, מדריד היא זו שהוכתרה כאלופה עקב מאזן חיובי במפגשים בין שתי הקבוצות. העונה שלאחר מכן הייתה גם סוף תקופתם של רונאלדיניו ורייקארד במועדון עקב ביצועים דלים של הקבוצה בכלל ושל רונאלדיניו בפרט. במאי 2008 הצהיר המועדון על עזיבתו של רייקארד והחלפתו על ידי ז’וזפ גוארדיאולה, קפטן הקבוצה בשנות ה-90 של המאה ה-20.

עונת 2008/2009 הייתה העונה הגדולה ביותר בתולדות המועדון. ברצלונה זכתה בכל שלושת התארים האפשריים, אליפות ספרד, גביע המלך וליגת האלופות ובכך השלימה זכייה בטרבל ראשון בתולדותיה, שהיה גם הטרבל הראשון של קבוצה ספרדית כלשהי.^[10] שחקני ברצלונה הציגו יכולת שיא הן מבחינת התקפית והן מבחינה הגנתית – הקבוצה הבקיעה 154 שערים וספגה 54 בלבד בעונה זו, בכל המסגרות.^[11] בדרכה לזכייה בתארים, הביסה ברצלונה פעמים רבות את יריבותיה, כולל ניצחונות בליגת האלופות 5 – 2 על אולימפיק ליון ו-4 – 0 על באיירן מינכן, כשהשיא היה בליגה: ניצחון 6 – 2 על ריאל מדריד באצטדיונה הביתי, במשחק שלמעשה הכריע את זהות אלופת הליגה.^[12] את הקבוצה הובילו שחקני בית כגון קרלס פויול, צ’אבי, אנדרס אינייסטה וליונל מסי לצד שחקנים זרים כסמואל אטו ותיירי הנרי.

בהמשך השנה זכתה הקבוצה בסופר קאפ האירופי, בסופר קאפ הספרדי ובאליפות העולם לקבוצות, והייתה לקבוצה היחידה בהיסטוריה שזוכה בששת התארים הללו בשנה אחת.^[13] בסוף עונת 2009/2010 זכתה ברצלונה באליפות עם שיא של 99 נקודות ליגה.^[14]

לקראת עונת 2010/2011 נבחר סנדרו רוסל לנשיאות המועדון במקומו של לאפורטה. בעונה זו זכתה ברצלונה באליפות שלישית ברציפות ובליגת האלופות בפעם הרביעית בתולדותיה. הקבוצה העפילה למשחק גמר גביע המלך הספרדי, והפסידה בגמר לריאל מדריד 1-0, ובגמר ליגת האלופות מול מנצ’סטר יונייטד באצטדיון ומבלי ניצחה הקבוצה 3 – 1 משעריהם של פדרו רודריגס, ליונל מסי ודויד וייה, וזכתה בתואר בפעם הרביעית בתולדותיה. בעונת 2011/2012 זכתה הקבוצה בפעם השנייה בתולדותיה באליפות העולם לקבוצות, ובכך הפכה לקבוצה הראשונה אשר זוכה בו פעמיים. בהמשך העונה הגיעה הקבוצה עד לחצי גמר ליגת האלופות שבו נכנעה לקבוצת צ’לסי הלונדונית 3 – 2 בסיכום שני המשחקים והיא איבדה את האליפות לריאל מדריד. בסוף העונה זכתה הקבוצה בגביע המלך לאחר שניצחה בגמר את אתלטיק בילבאו בתוצאה 3 – 0. במהלך העונה הפך מסי לכובש הגדול ביותר בהיסטוריית המועדון, כשעקף את ססאר רודריגס אלברס במספר השערים.

העידן שלאחר גוארדיולה

בסיום עונה זו עזב גוארדיולה את הקבוצה ועוזרו טיטו וילאנובה מונה למאמן במקומו. בעונתו היחידה של וילאנובה כמאמן, השיבה ברצלונה את תואר האליפות, עם כמות שיא חדשה של 100 נקודות, אך הודחה בליגת האלופות בשלב חצי הגמר, על ידי באיירן מינכן שהביסה אותה 7 – 0 בתוצאה המצטברת. את וילאנובה, שנאבק במחלת הסרטן ועזב את הקבוצה בשל כך, החליף חרארדו “טאטה” מרטינו. בקיץ הצטרף לקבוצה שחקן ההתקפה הברזילאי ניימאר. בתחילת 2014 הכריז בית המשפט הספרדי על תחילת חקירה נגד רוסל בשל העלמת מס בהעברת ניימאר לברצלונה, ובשל כך התפטר רוסל והחליפו סגנו, ז’וזפ מריה ברתומאו.^[15][16] יתר על כן, התמודד המועדון עם אתגר נוסף, לאחר שפיפ”א אסר על המועדון להחתים שחקנים חדשים במשך שנה בשל הפרה של תקנות הארגון בנוגע להעברות של שחקנים קטינים.^[17] לאחר ערעורים, נכנס העונש לתוקף בשנת 2015. ב-17 במאי 2014, עם אובדן תואר האליפות לאתלטיקו מדריד, הודיע מרטינו על התפטרותו מהמועדון. במקומו מונה לתפקיד המאמן לואיס אנריקה. וילאנובה נפטר מהמחלה ב-25 באפריל 2014. לזכרו נקרא על שמו המגרש הראשי במתחם האימונים של ברצלונה ב-2015.

אף על פי שהיה מושעה מכדורגל למשך 4 חודשים על ידי פיפ”א, הוחתם לואיס סוארס האורוגוואי בקבוצה תמורת סכום שיא בהיסטוריית המועדון של 81 מיליון אירו. עם תום השעייתו יצרו סוארס, ניימאר ומסי, חוד התקפה שהוביל את ברצלונה לזכייה שנייה בהיסטוריית המועדון בטרבל: הקבוצה זכתה בגביע המלך, באליפות ה-23 בתולדותיה ובליגת האלופות בפעם החמישית הודות לניצחון 3 – 1 על יובנטוס בגמר. בהמשך זכתה הן בסופר קאפ האירופי והן באליפות העולם לקבוצות, בפעם השלישית בתוך 6 שנים, וכך השלימה 5 תארים לשנת 2015.^[18] בסוף עונה זו זכתה באליפות ובגביע, הדאבל המקומי השמיני בתולדותיה. בנוסף, זכתה גם בסופר קאפ האירופי ובמונדיאל לקבוצות ובכך זכתה ב-4 תארים מתוך שישה אפשריים.

“יותר ממועדון”

בנאום הראשון שנשא נרסיס דה קררס כנשיא המועדון בינואר 1968 נעשה לראשונה השימוש בביטוי “יותר ממועדון” (בקטלאנית: més que un club). בעזרת משפט זה הדגיש דה קררס את החשיבות החברתית של המועדון בקטלוניה. חמש שנים לאחר מכן, הפך אגוסטי מונטל את הביטוי לסיסמת מסע הבחירות שלו לנשיאות המועדון ובכך נתן לו את משמעותו המלאה. משמעות הביטוי, שהפך מאוחר יותר למוטו של המועדון, היא שהמועדון לא מייצג את העיר ואת קטלוניה מבחינה ספורטיבית בלבד, כי אם גם חברתית ופוליטית. עבור קטלאנים רבים ברצלונה הוא “יותר ממועדון” בשל תפקידו כמגן זכויות החופש והדמוקרטיה בספרד.^[19]

לאורך ההיסטוריה, אם כי במידה מצומצמת בשנות שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, ייצג המועדון את הערכים הקטלאניים, ואף נאלץ להגן עליהם במקרים רבים, כפי שציין העיתונאי האנגלי ג’ימי ברנס במקומות רבים בספרו “Barça: A People’s Passion”, ספר המתאר את התפתחותו החברתית והפוליטית של המועדון לאורך השנים.^[20] לדוגמה, המועדון סומן כמגן התרבות והשפה הקטלאנית בכך שכל מסמכיו הרשמיים כתובים בקטלאנית ושסרט הקפטן של הקבוצה מעוצב בדומה לדגל קטלוניה. בנוסף לכך, לעתים הביעו אנשי המועדון בפומבי את שאיפתם להשגת אוטונומיה מורחבת לקטלוניה, וכן חתמו על עצומות התומכות בכך.

ייצוג הערכים הקטלאניים זכה להכרה רשמית על ידי ממשלת קטלוניה (Generalitat de Catalunya). ב-21 בדצמבר 1992 העניקה הממשלה בראשותו של ז’ורדי פוז’ול אי סוליי למועדון את פרס צלב גאורגיוס הקדוש, הפרס החשוב ביותר המוענק על ידה. היסטוריונים וכותבים אחדים, בהם מנואל ואסקס מונטלבן, טענו^[21] כי המועדון מייצג את קטלוניה ברמה הבינלאומית, על אף המסורת הארוכה של ספורטאים ספרדים או זרים ששיחקו במועדון.

מועדון הכדורגל פועל לקידום נבחרות ספורט לאומיות קטלאניות. בעשור הראשון של המאה ה-21 ארגן המועדון משחקי ידידות בין נבחרת קטלוניה לבין נבחרות אחרות, בהן ארגנטינה וברזיל. המועדון העניק את מוסדותיו בחינם למען אירוח משחקים אלו, ואף שילם לחלק מהספורטאים המשתתפים. כמו כן, המועדון חותם על עצומות פומביות בנושא. ז’ואן לאפורטה, בתקופת כהונתו כנשיא המועדון, וכדורגלן הקבוצה אולגר פרסאס נטלו חלק במסע ציבורי נרחב בקטלוניה לקידום הנושא, עם הסיסמה “אומה אחת, נבחרת אחת”.

בעשורים האחרונים הפגין המועדון סולידריות במחוות שונות. בראשית שנות ה-80 ובאמצע שנות ה-90 ארגן המועדון משחקי צדקה ליוניצ”ף, בה שיחקה קבוצת המועדון נגד קבוצת כוכבים מרחבי העולם. בנוסף, בשנות ה-90 גם כן, השתתף המועדון במאבק נגד סמים וארגן מספר אירועים בשיתוף פעולה עם ה-“Fundación de Ayuda contra la Droga” (העמותה לעזרה נגד סמים), שרווחיהם נתרמו למיזמים שונים.

במהלך כהונתו של ז’ואן לאפורטה כנשיא ביטא המועדון את כוונתו להגדיל את מעורבותו בעניינים חברתיים וכן את שאיפתו להיות מוכר ברחבי העולם בזכות רוח הסולידריות שלו. לאור זאת ארגן המועדון משחק ידידות בקאמפ נואו בין שחקני כדורגל ישראלים ופלסטינים בשנת 2005. בעשור הראשון של המאה ה-21 חתם המועדון על הסכמי שיתוף פעולה, בהם התחייב להעניק תמיכה כספית למדינות מתפתחות.

0.7% מתקציב המועדון מועבר לקרן ברצלונה, שמטרתה לסייע למיזמים הומניטאריים. בשנת 2006 התחייב המועדון לתרום 1.5 מיליון אירו ליוניצ”ף. בעזרת הכסף מופעלים מיזמים לשיפור תנאי המחיה של ילדים ברחבי העולם. המיזם המשותף הראשון של שני הארגונים עסק בעזרה לילדים חולי איידס בסווזילנד.^[22] במסגרת שיתוף הפעולה עם יוניצ”ף מוצג סמליל הארגון על חולצות שחקני המועדון.

ב-2008 החל המועדון בפעילות משותפת עם נציבות האו”ם לפליטים, במיזם שנקרא MÉS. במסגרת המיזם מועברים רווחי מכירות מוצרים לנציבות ולקרן ברצלונה במטרה לקדם את הספורט ואת החינוך של מקופחים ופליטים ברחבי העולם.^[23]

אצטדיון

ערך מורחב – קאמפ נואו

הקאמפ נואו הוא אצטדיונה הביתי של ברצלונה מאז 1957, והוא זכה לחמישה כוכבים בדירוג האצטדיונים של אופ”א. לפני הקמתו היו בבעלות ברצלונה שני מגרשים: “קמפ דל קרר אינדוסטריה”, בין השנים 1909 ו-1922, ולס קורטס, בין השנים 1922 ו-1957. תכולתו המקורית של לס קורטס הייתה 30,000 צופים, ובתום הרחבתו הכיל כ-60,000 מקומות. הצלחות הקבוצה בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 משכו אוהדים רבים לצפות במשחקי הקבוצה, ולכן החליטו ראשי המועדון לבנות אצטדיון חדש, שיהיה בעל קיבולת גדולה יותר. בניית הקאמפ נואו נמשכה בין 1954 לבין 1957. את האצטדיון עיצבו האדריכלים פרננס מיטחנס-מירו, לורנזו גרסיה ברבון וז’וזפ סוטרס מאורי.

תכולת האצטדיון נעה בין 93,053 בשנותיו הראשונות, לבין 120,000 צופים בעת מונדיאל 1982. חוקים שאסרו על יציעי עמידה הובילו להקטנת תכולת האצטדיון ל-98,772 צופים בשנות ה-90, אך הוא הורחב בכאלף מושבים נוספים בעשור שלאחר מכן, לתכולה של 99,786. הוא הגדול באירופה והעשירי בגודלו בעולם.^[24]

השם הרשמי של הקאמפ נואו היה “Estadi del FC Barcelona” (האצטדיון של מועדון הכדורגל ברצלונה) עד שנת 2000, אז בחרו חברי המועדון לשנות את שמו לכינויו המוכר – הקאמפ נואו.^[25] משמעות השם היא “מגרש חדש” בקטלאנית.

מול הקאמפ נואו נמצא אולם הספורט של המועדון, פלאו בלאוגרנה, ולצדו שוכן האולם לענפי ספורט המבוססים על קרח. מאחוריו שוכן המיני אסטדי, האצטדיון הביתי של ברצלונה ב’, קבוצת המילואים של המועדון.

בין מתקני האצטדיון ניתן למנות את חנות המזכרות, את המגרשים הקטנים לאימונים ואת הקפלה של השחקנים. בנוסף, באצטדיון נמצא “El Museu del Barça” (המוזיאון של בארסה), שהוא המוזיאון הקטלאני עם מספר המבקרים השנתי הגבוה ביותר.^[ במוזיאון מבקרים כ-1.2 מיליון איש בכל שנה. המוזיאון הוקם בשנת 1984, כאשר ז’וזפ ליואיס נונייז היה נשיא המועדון. במוזיאון יש כ-1,420 פריטים העוסקים בהיסטוריה של ברצלונה, מתוכם כ-420 גביעים.

תלבושת

מאז הקמתו היו צבעי החולצה של שחקני המועדון כחול וארגמן. צבעי המכנסיים השתנו מלבן בעשור הראשון להקמתו, לשחור ב-1913 ולכחול שבע שנים מאוחר יותר. בעונות 2005/2006, 2010/2011 ו-2015/2016 הולבשו השחקנים במכנסיים אדומים באופן חריג.

עיצוב החולצה השתנה פעמים אחדות לאורך ההיסטוריה. עד עונת 1909/1910 הייתה החולצה חצויה לכחול ולארגמן, והשרוולים נצבעו בסדר הפוך מהגוף. מעונה זו והלאה כללה החולצה פסים אנכיים בצבעים הללו, עם שינויים קטנים בעובי, במספר ובעיצוב הפסים. בעונת 1998/1999 עוצבה החולצה בדומה לחולצה המקורית, לציון 100 שנה להקמת המועדון. בעונת 2015/2016 עוצבה החולצה, לראשונה בתולדות הקבוצה, בפסים אופקיים.^[27]

עם השנים פותחו מספר תאוריות בנוגע למקור צבעי התלבושת. על נושא זה נערכו דיונים רבים בקרב היסטוריונים שעסקו בתולדות המועדון. אין ראיות לכך שהצבעים נבחרו בגלל סימבוליות כלשהי. אחת הטענות היא שצבעי המועדון אומצו על ידי המועדון הקודם שגאמפר ייסד בציריך,^[28] או שאלו הצבעים של הקנטון ממנו הגיע גאמפר – ציריך. טענות אלו הופרכו כיוון שצבעי המועדון הם אדום-לבן, וצבעי הקנטון הם כחול-לבן. סברה אחרת הייתה שמקימי המועדון בחרו בצבעי עפרונות החשבונאות שהיו נפוצים באותה תקופה.^[28]

לפי תאוריה אחרת תפרה אימם של צמד האחים והשחקנים קומאלה מדים בצבעי כחול ואדום, ומאוחר יותר הוחלט שהאדום יוחלף בארגמן הכהה יותר. לפי גרסה אחרת של הטענה תפרה האם חולצה אדומה וחולצה כחולה לכל אחד משני בניה, כדי להקל בהבדלה ביניהם, בימים שלפני קביעת התלבושת האחידה.^[29] עוד נאמר כי שהצבעים נבחרו על ידי אוטו מאייר, אחד ממייסדי המועדון, בהתאם לצבעי הבגדים שלובשת הדמות בסמל עיר הולדתו, היידנהיים.^[30]

לאף אחת מן הטענות הללו אין ראיות או סימוכין, אך הטענה הסבירה ביותר היא שגאמפר בחר בצבעי הקבוצה בה שיחק ואף שימש קפטן שלה בעבר, פ.צ. בזל