כאן גרים בכייף

קוראים לי נמרוד ואני ילד בן 10 וחצי. ילד גדול אבל עדיין רק ילד. מה שאני מתכוון להגיד זה שאני לא שופט ואני די בטוח שגם אתם לא אחרת למה שתקראו  את זה. אם הייתם שופטים בבית המשפט עם הגלימה והפטיש אז בטח הייתם מספיק חכמים כדי לשפוט את המשפחה שלי. בעצם גם לכם אין זכות לשפוט אותנו. אני יודע שאולי זה קצת תוקפני לדבר ככה בייחוד שרק עכשיו הכרנו אבל אני רותח כולי ולא מצליח להסדיר את הנשימה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. טוב, כדי שתבינו אולי כדאי שכן נכיר קצת קודם. אני גר בתל אביב בבניין גבוה מאוד בדירה 33. אין לי אחים או אחיות אבל יש לי תוכי מדבר שאני מאוד אוהב וקוראים לו עזרא. להורים שלי קוראים רונן וגלבוע והם ההורים הכי טובים בעולם. אני יודע לצייר תמונות מהזיכרון ולרוב אומרים לי שזה יוצא מן הכלל.

מה ששכחתי לומר והוא הכי חשוב בעצם זה שיש לי משפחה מאוד מיוחדת. אתם בטח שואלים למה. גם אם תנחשו בטח לא תגלו.. יש לי שני אבות. כן, כן נו זה הגיוני לגמרי אני יודע שבטח עכשיו נהיו לכם קמטים קטנים במצח כי כיווצתם אותו. מה כל כך מוזר? יש לי שני אבות ושתדעו שזה דווקא הכי רגיל בעולם לדעתי. המשפחה שלי די דומה לשלכם אם נחשוב על זה. אנחנו גרים בדירה בבניין, יש לנו אפילו שתי מעליות בבניין שלוקח להן שלוש עשרה שניות בדיוק להגיע לקומה תשע בה אני גר! חוץ מזה יש לי בבית מחשב וחדר ממש גדול עם אזור שלם שהוא רק של לגו. אהה כן! יש לנו גם מכונית, שתי מכוניות, אחד לכל אבא ואפילו יש להן גג נפתח שזה ממש כייף. המשפחה שלי כמו שלכם כי אנחנו חוגגים יחד את החגים וימי ההולדת, עושים קידוש ביום שישי, רואים סרטים ונפגשים עם משפחות של חברים בטיולים ביום שבת. אז למה בכל זאת מגן חובה נועם הגבוה נטפל למשפחה שלי?

נועם הזה גדול ממני רק בחמישה ימים אבל תמיד זוכר להזכיר את זה. אף פעם לא היינו חברים גם כשניסיתי. בחיי שניסיתי אבל הוא תמיד ידע איך להעליב אותי אז החלטתי שדי ונמאס ואני אחפש חברים אחרים. נועם הזה חושב שהוא שופט בבית המשפט. שחקנו בזה בגן יום אחד והגננת בחרה בו להדגמה ומאז הוא נשאר בתפקיד. מה הוא חושב? סיימנו את הגן כבר לפני כמעט שש שנים זה לא כבר מיושן? כבר באותו יום שהגננת בחרה בו להדגים את תפקיד השופט הוא החליט שאני הנאשם הגדול שיש לפרסם את פשעו- שנולד לשני בנים ולא לבן ובת. כנראה שההורים שלו סיפרו לו על המשפחה שלי או שהוא שמע אותי מבקש מרינה הגננת ברכה שמצוירים עליה שני אבות ולא אב ואם כי כל הילדים הכינו ברכה לכבוד יום המשפחה וגם אני רציתי אבל לא כך נראית המשפחה שלי…

מאז אותו רגע ועד היום כשאני כבר בסוף כיתה ה’ הוא עדיין מזכיר לי את זה כמעט כל יום, בלי שישי שבת. הוא תמיד אומר בקול הצרוד שלו עם העיניים המלוכסנות במקצת והמבט המרושע שלו  “נמרוד מה קרה אבא חזר מעבודה ולא קנה לך מתנה? מזל שיש עוד אבא לא?” ופורץ בצחוק חזק כזה שכואב באוזניים ונשמע קצת כמו של הענק הירוק כשעמד על קצה המגדל. הוא באמת ענק אבל לא ירוק אבל לדעתי הוא גרוע יותר. באותו רגע הרגשתי שכל הדם שזרם לי בגוף התרכז למקום אחד, לאגרוף. ניסיתי להתאפק ולספור עד חמש אבל זה לא עזר. אבא בקש שאעשה את זה כל פעם שאני מרגיש שאני כועס מאוד כדי שיהיה לי זמן לחשוב על המעשה שאעשה. הפעם זה פשוט לא עבד. אחרי שתי שניות הרגשתי איך הדם שבאגרוף מאיים לברוח מקצה האצבעות אם לא אעשה כלום! אז עשיתי. עצמתי את העיניים חזק חזק והחטפתי לנועם אגרוף ישר לפנים ופגעתי לו בדיוק באף. כשפתחתי את העיניים ראיתי אותו מסתכל עלי המום. האישון שלו היה קטן והוא נראה פתאום כמו תינוק מבוהל. שמחתי שככה הוא נראה כי כל הילדים הסתכלו עלינו ומגיע גם לו קצת להרגיש מושפל. אחרי בערך שש שניות התחילה המולה. הרבה דם ירד לו מהאף והוא התחיל לצרוח שהוא לא מרגיש את האף ושהוא רוצה את אמא. צעקתי לו שהוא תינוק מגודל שהוא צריך את אמא שלו.

הסייעת לקחה אותי הצידה ושטפה אותי בזרם של צעקות על מה שעשיתי. תוך רבע שעה בערך הגיעו ההורים שלו ולקחו אותו לבית החולים. שמחתי, מגיע לו לבריון הזה להרגיש כאב. גם לי כואב בתוך הלב כל פעם שהוא מציק לי לגבי המשפחה שלי. רינה הגננת הושיבה את כולנו במפגש חירום, זו לא הייתה שעת מפגש בכלל אלא שעת חצר אבל זה היה כנראה חשוב ולא סבל דיחוי למפגש צהריים. היא דברה על כעסים ועל אלימות והטיחה בי כמה ההתנהגות שלי לא מקובלת ועוד ועוד ועוד. אני בכלל לא זוכר כי לא הקשבתי. רק נזכרתי ברגע בו החטפתי לענק הירוק הזה והראתי לו מה זה. בצהרים שאבא ואבא לקחו אותי היה פחות נעים. נסענו לבית החולים לבקר את נועם. מסתבר ששברתי לו את האף והוא היה צריך לעבור ניתוח. הבאנו שוקולד וציור שבכלל לא ציירתי, אבא הוריד מהמקרר ורשם “לנועם סליחה- נמרוד”.

כשראיתי אותו הוא היה נראה מסכן. בכלל לא מאיים כמו שתמיד היה. הוא היה חבוש עם עיניים נפוחות מבכי ושם את הראש על אמא שלו. כשנכנסנו בדלת החדר בבית החולים הוא לא ישר אלי מבט. ההורים דברו ואמרו שתישאר לו צלקת מהניתוח. גם אני ניסיתי להתקרב אליו מתוך נימוס. בקשתי סליחה והוא אמר לי בלחש: “אתה עוד תשלם על זה”. בלעתי את הרוק והוא בקושי עבר בגרון וחשבתי לעצמי איך הוא עוד מעז לאיים עלי כשהוא שוכב פה פצוע בגללי? אבל לא אמרתי כלום רק חזרתי לפתח הדלת ועמדתי שם עד שהלכנו.

ברור שדברנו איתי שאסור להרביץ והיום שאני קצת יותר גדול אני יודע שזה היה מעשה נוראי. לא הייתי צריך להגיב ככה אבל לא הצלחתי להגיב אחרת. מאותו יום בגן ועד היום סוף כיתה ה’ הוא מציק לי פעם ביום או יומיים בלי שישי שבת. בכל הפסקה הוא קורא לי הומו. מה אכפת לי בכלל, הומו זה רק כינוי וזה לא משהו מעליב. האבות שלי כאלה והם האנשים הכי אוהבים, אכפתיים, נדיבים ומכילים שאני מכיר. הוא יודע בכלל מה זה או שהמוח שלו עשוי מעדשים רקובות או שהוא בכלל עשוי מחול כמו בים שברוח קטנה פשוט נעלם. מאז למדתי כבר להתמודד עם זה בכל זאת הוא איתי באותה כיתה ולאן יש לי ללכת עד סוף שנה הבאה שנסיים את בית הספר היסודי?..

מה שהתחלתי לספר לכם הוא שהיום הרגשתי את מה שהרגשתי לפני שש שנים ובגלל זה שוב הכל חזר לי לזיכרון ואני מרגיש שאני לא יודע מה לעשות או אם אצליח לשלוט בעצמי. אני לא רוצה שייקחו אותי שוב לורד הפסיכולוגית שהייתי אצלה שנה רק כדי ללמד לווסת עצבים, אין לי שום בעיות פשוט כמה אפשר לספוג חצים בתוך הלב בלי שמידי פעם הוא ידמם כל כך שתהיה חייב לנקז הכל ולהתחיל מחדש! היום היה משהו ששבר את חומות הפלדה שבניתי עם השנים בייני לבין נועם. חומות הפלדה האלה התפרקו לרסיסים כל כך רבים שאני מרגיש שהם בכל מקום בגוף שלי ואני חייב להתפרץ כדי שהם יתנערו מעלי.

היום בשיעור מקרא למדנו על היום השישי הסיפור בריאת העולם. דברנו על בריאת חיות האדמה ולאחר מכן בריאת אדם וחווה. רשמתי הכל במחברת והתחלתי לצייר. זכרתי ציור שראיתי עם סבתא במוזאון פעם שהלכנו לתערוכה על אדם וחווה. ציירתי את אדם יושב על אבן ומאחוריו אישה ומאחוריה נחש. הם היו נראים שלווים אבל השמים היו מכוסים עננים ספק שחורים ספק לבנים שמבשרים שכל הגן עדן הזה הולך להעלם. ציירתי והייתי שקוע בזה כנראה עמוק מאוד כי התנערתי מהמחשבות רק לאחר שגל צחוק עז חדר לי לאוזן. הרמתי את הראש וחייכתי, ניסיתי להבין מה היה כל כך מצחיק שכולם צוחקים וגם המורה מחייך, ולא הבנתי. שיר חברה שלי אמרה לי “אל תעלב”. הבנתי שזה היה עלי אבל מה? שוב ההערות המפגרות של נועם? כולם רגילים אליהם למה שהם יצחקו מהם ככה. הרמתי את הראש והסתובבתי לנועם. הוא אמר  “פיקאסו לא שמעת מה אמרתי? בשבילך אני אעשה הכל אפילו אחזור על המשפט פעמיים”. הרגיש כמו סטנדאפיסט שהצליח במופע ומקבל הזדמנות נוספת להתחמם מאור הזרקורים. “אם ביום השישי אלוהים ברא את אדם וחווה אז אולי אתה בכלל לא יהודי הרי לך בראו רק אבא ועוד אבא. מבין?!” צחק כמה שניות והוסיף עוד סכין תאר לתוך הלב שלי. “לך יש אבא ואבא אז לך אלוהים עשה בריאה לבד, בגללך הוא התעייף והמציא את יום שבת שהוא צריך לנוח כי עשית לו עבודה כפולה”. כל הכיתה צחקה והמורה חייך.

הסתובבתי למקומי ולא אמרתי כלום רק חשבתי לעצמי “למה אני בתוך המחשבות שלך בכל משפט או מילה שנאמרים בכיתה, בכל סיפור או שיר שמקריאים ובכל תמונה שמוצגת בספר?”. המורה השתיק את הכיתה ואמר שעל פי הדת היהודית אין הכרה בזוגות חד מיניים כלומר שני בנים או שתי בנות אבל העולם מודרני וקצת השתגע אז הוא לא מתפלא מכלום. הצלצול הגיע בסיום הנאום הפתטי שלו וככה זה נגמר. יצאתי לשער שם חיכה לי אבא ששאל כהרגלו איך היה היום בבית הספר. התלבטתי אם שוב לומר לו שנפגעתי מנועם או להוסיף מלח על הכאב שלו שפוגעים בבנו היחיד ולהגיד שגם המורה צחק? החלטתי שעדיף אענה שהיה כייף מאוד ואשקר. ככה עניתי ונסענו הביתה.

איך המורה יכיל לעשות לי את זה ולומר שהדת שאליה אני משתייך לא מכירה בהורים שלי. אבל הם ההורים שלי וזאת עובדה, הנה אנחנו גרים באותו בית ביחד ואני הבן שלהם והם ההורים שלי ועל הדלת רשום “כאן גרם בכייף- המוסקטרים”. אבא רונן תמיד אומר שאנחנו כמו מוסקטרים כי עד שכולם יסכימו עם זה שכל אחד יכול לאהוב את מי שהוא בוחר, אנחנו כמו שלושת המוסקטרים “אחד למען כולם וכולם למען אחד”. אנחנו מאוחדים לעמוד בפני כל אתגר שיצוץ בדרך. להגיד שבגלל המשפחה שלי אלוהים המציא את יום שבת כי הוא היה צריך לנוח מבריאה כפולה של אדם? אולי לכם זה נשמע ילדותי ושטותי אבל זה היה מוגזם. סבא שלי הולך לבית הכנסת בכל יום שישי ובכל שישי בערב אנחנו עושים קידוש. תמיד ההורים שלי אמרו לי שאלוהים אוהב את כולם ולא משנה לו מי נשוי למי. אני וכל המשפחה שלי מאמינים באלוהים ואני פשוט לא מוכן שיבוא איזה ילד אחד, שהצלקת מגן חובה היא הדבר הבולט ביותר בפנים שלו, ויגיד לי שבגללי אלוהים צריך לנוח!

נכון שאני כועס ומרגיש שוב את התחושה המעקצצת הזאת שהדם מתנקז לי בידיים ואני רק רוצה לפרוץ בכל הכוח ולהחטיף לו שוב מחר מול כולם דווקא ביום ההולדת שלו! אבל אני לא יכול. אני לא יכול לחשוב שוב לראות את הפנים של אבא רונן ואבא גלבוע מלאי קמטים של דאגה ועצב. הם בעצמם בטח מקבלים הערות כאלה מאנשים לפעמים אז לתת להם להרגיש שוב את מה שהם הרגישו באותו יום ששברתי לנועם את האף, אני לא מוכן. שמעתי אותם אז באותו ערב מדברים על זה שאני הכי מסכן בעולם כי תמיד יציקו לי על המשפחה שלי ושהם לא יודעים מה לעשות. שמעתי אפילו בכי אבל לא זיהיתי של מי כי מעולם לא ראיתי אותם בוכים… חזרתי באותו ערב לחדר והרגשתי שאכזבתי אותם. אני תוצאה של האהבה שלהם אז למה שאני אשקף את השנאה של האנשים האחרים. הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה שוב.

מה שקרה לי היום בשיעור מקרא היה בשבריר שניה יכול לחזור למה שקרה בגן חובה. אבל הוא לא חזר ועכשיו אחרי שנרגעתי אני דווקא שמח שהמורה אמר משפט פתטי ושבדיוק היה צלצול ושבדיוק אבא אסף אותי ושמחר שבת ושיהיה לי שקט. כנראה שאלוהים שמע שנעלבתי וזה הסימן, הוא סידר את הכל ככה שיהיה לי זמן להרגע ולא להגיב ואפילו מראה לי שזה שטויות ושיום שבת בכלל לא נוצר בגללי ושהוא אוהב אותי ואת המשפחה שלי כמו תמיד.

כבר למדתי לנצח בקרב ההורדות ידיים היומי והמתיש מול מי שמנסה לפגוע בי אבל היום, היום פעם ראשונה גם ניצחתי במלחמה. המלחמה הראשונה שלי כילד בוגר. ניצחתי ואני בגאווה מניף את דגל הניצחון ומצייר על דף את הפנים של נועם הגבוה עם צלקת על האף מהאגרוף שהחטפתי לו בגן חובה. מצייר ומדגיש במרקר את הצלקת כדי להרגיע את עצמי שבכל זאת החזרתי לו ואז, פשוט מקווצ’ץ’ את הדף וזורק לפח. סיימתי עם הסיפור הזה והוא מאחורי. לתמיד.

קוראים לי נמרוד ואני ילד בן 10 וחצי.

ילד גדול אבל עדיין רק ילד.

מה שאני מתכוון להגיד זה שאני לא שופט ואני די בטוח שגם אתם לא אחרת למה שתקראו את זה.

אם הייתם שופטים בבית המשפט עם הגלימה והפטיש אז בטח הייתם מספיק חכמים כדי לשפוט את המשפחה שלי.

בעצם גם לכם אין זכות לשפוט אותנו.