קערה של עץ

בְּבֵית אֶחָד גָּרוּ אָב, אֵם, בֶּן קָטָן וסָב זָקֵן                                                                               הַיֶּלֶד הַקָּטֹן אֹהֵב מְאוֹד אֶת סַבּוּ. הוּא אֹהֵב לָשֶׁבֶת עַל בִּרְכָּיו ולְהַקְשִׁיב לְסִיפוּריו . הָסַב סִיפֵר לנֶכְדוֹ אֵיך הוּא גִידֵל לְבַד אֶת בְּנוֹ, אָבִיו שֶׁל הַיֶּלֶד הַקָּטֹן
אֵיך הוּא טִיפֵּל בִּבְנוֹ, הֶאֱכִיל אוֹתוֹ והִלְבִּישׁ אוֹתוֹ כשהבֵּן הָיָה תִּינוֹק
אֵיך הוּא הוֹבִיל אוֹתוֹ בְּפַעַם הָרִאשׁוֹנָה לְבֵית–הַסֵּפֶר, וְאֵיך הוּא יָשַׁב לְיָדוֹ יָמִים וְלֵילוֹת, כַּאֲשֶׁר הַבֵּן הָיָה חוֹלֶה
הַיֶּלֶד וְהָסַב הָיוּ יוֹשְׁבִים וּמֵדַבְּרִים שָׁעוֹת רַבּוֹת. רַק עַל דָּבָר אֶחָד הָסַב לֹא דִיבֵּר אַף פַּעַם. הוּא לֹא סיפר לנֶכֶד שכַּלָתוֹ, אִמּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד, לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ. הוּא לֹא סִיפֵר לַנֵכֶד שֵהַיַחָס שֶׁל הַכַּלָּה אֵלָיו מַעֲלִיב אוֹתוֹ וּפוֹגֵע בּוֹ, וְשֵהוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מֵיוֹתַר וְלֹא רָצוּי בַּבַּית

בִּשְׁעַת הַאָרוֹחַה הָיִיתָה הַכַּלָּה מַנִיחָה לִפְנֵי חוֹתְנָה אֶת צַלַחְתוֹ בְּלִי לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנָיו. לִפְעָמִים, כַּאֲשֶׁר יָדָיו הַחָלַשוּת הָיוּ רוֹעָדוֹת, והַאוֹכֵל הָיָה מְטַפְטֵף לָצְדַדִים, בְּאֶחָד הַיָּמִים כְשֵיָשְבַה הַמִּשְׁפָּחָה לֶאֱכוֹל נִשְמֵטַה קֵעַרַת הַאוּכַל מִיָּדָיו הָרוֹעַדוֹת שֶׁל הָסַב , הַמָפַה הַיָּפָה הִתְלַכְלֵכַה וְהַקְּעָרָה נִשְׁבְּרָה הָיִיתָה הַאִישַה מִסְתַכֵלֶת בחוֹתְנָה בְכַעַס, כְּאִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת לוֹ: “תִּרְאֶה אֵיך לִכְלַכְתָ הַכּוֹל מִסָּבִיב, תִּרְאֶה כַּמָּה קָשֶׁה לִי לָגוּר אִתָּך“. דָּבָר זֶה
צִיעֵר מְאוֹד אֶת הָסַב, אַך הוּא לֹא דִיבֵּר עַל כָּך עִם אִישׁ

ומֵאוֹתוֹ הַיּוֹם קַבְעוּ לָסַב מָקוֹם לְיַד שוּלְחָן קָטָן וְאֶת הַאוּכַל הַגִּישׁוּ לוֹ בַּקְּעָרָה הָעֲשׂוּיָה מַעַץ. דָּבָר זֶה צִיעֵר מְאוֹד אֶת הָסַב,אַך הוּא לֹא דִיבֵּר עַל כָּך עִם אִישׁ .

יוֹם אֶחָד הַנֵכֵד שָׁם לֵב שֵסָבוּ אוֹכֵל מִתּוֹך קְעָרָה, הַשׁוֹנָה מֵהַקֵעָרוֹת שֶׁלּוֹ וְשֶׁל הוֹרָיו. שָׁאַל הַנֵכֶד אֶת הַסַב: “סָבָּא, ?מַדּוּעַ אֵינְךָ אוּכַל מִתּוֹך קְעָרָה דּוֹמֶה לקְעָרָה שֶׁלָּנּוּ?”

“עַנֵּה הַסָב בְּקוֹל שָׁקֵט: “הוֹרֵיך רוֹצִים שאוֹכַל מקְעָרָה שֶׁל עֵץ.
הַיֶּלֶד הִקְשִׁיב וְלֹא אָמַר דָּבָר.

לְמָחֳרַת בַבוֹקֵר לָקַח הַיֶּלֶד גֶּזֶר עֵץ וסַכִּין, והִתְיַישֵב בֶפִינַת הַחֶדֶר.
:כֹּל הַיּוֹם הָיָה הַיֶּלֶד עָסוּק וְלֹא קָם מִמְּקוֹמוֹ. בָּעֶרֶב חָזְרוּ הַהוֹרִים וְשָׁאֲלוּ אֶת הָסַב
?”אֵיפֹה הַיֶּלֶד”
הָסַב עָנָה: “הוּא שָׁם בַפִינָה עָסוּק מֵאָז הַבוֹקֵר, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה הוּא עוֹשֶׂה“

?”נִיגַש הָאָב אֶל הַיֶּלֶד וְשָׁאַל: “מַה אַתָּה עוֹשֶׂה.
הַבִּיט הַבֵּן בֵאַבִיו וְעָנָה: “אֲנִי מֵכִין לְךָ קְעָרָה שֶׁל עֵץ כְּמוֹ שֵׁישׁ לסַבָּא.
כְשִאָתַה תִּהְיֶה זָקֵן, אֶתֵּן לְךָ לֶאֱכוֹל מֵהָקֶעַרָה הַזֹּאת“.