יוסף זריצקי

יוֹסֵף זָרִיצְקִי

נולד ב ספטמבר 1891. נפטר בנובמבר 1985

 מגדולי הציירים הישראליים, יליד האימפריה הרוסית, ממקדמי האמנות המודרנית בארץ ישראל בתקופת היישוב ולאחר הקמת המדינה. בשנת 1948 היה זריצקי בין מקימיה של קבוצת “אופקים חדשים“, שביקשה לעודד את השפעת האמנות הבינלאומית על האמנות החזותית בישראל. ביצירותיו יצר סגנון ייחודי ישראלי של האמנות המופשטת, שאותה ביקש לקדם באמצעות הקבוצה. על יצירתו זכה בשנת 1959 בפרס ישראל לציור

בשנת 1923 עלה זריצקי בגפו לארץ ישראל והתיישב בירושלים; לאחר שנה הצטרפה אליו גם משפחתו.  בעיר יצר זריצקי תיאורי נוף רבים בצבעי מים, תוך שימוש בצבעים בהירים. בהדרגה הפכה יצירתו האמנותית לחופשית יותר. בעבודה כגון “ירושלים, שער החבשים עוד בולט הרצון לתיאור מדוקדק של הטבע, אולם בעבודות מאוחרות יותר בולטת הנטייה האקספרסיבית ביצירת הקומפוזיציה

בשנת 1924 הציג זריצקי את תערוכת היחיד הראשונה שלו במועדון “מנורה” בירושלים. תערוכה יחיד נוספת הוצגה באותה שנה בטכניון בחיפה. הביקורות העיתונאיות הדגישו את הליריות שבעבודות ואת העובדה כי “הצורות [בציור] הופכות לכתמי צבע אבסטרקטי כשהנושא הוא אלגוריה של צבע ואור ולא של סיפור עלילה”.[6] בנוסף, זריצקי והפסל אברהם מלינקוב היו מיוזמי התערוכה הראשונה מבין תערוכות אמני ארץ ישראל במגדל דוד. כמו כן, החל משנת 1927 כיהן כיו”ר אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל.

בשנת 1923 עלה זריצקי בגפו לארץ ישראל והתיישב בירושלים; לאחר שנה הצטרפה אליו גם משפחתו. בעיר יצר זריצקי תיאורי נוף רבים בצבעי מים, תוך שימוש בצבעים בהירים. בהדרגה הפכה יצירתו האמנותית לחופשית יותר. בעבודה כגון “ירושלים, שער החבשים” (1923) עוד בולט הרצון לתיאור מדוקדק של הטבע, אולם בעבודות מאוחרות יותר בולטת הנטייה האקספרסיבית ביצירת הקומפוזיציה; דוגמאות לכך ניתן למצוא בציור “חיפה, הטכניון” (1924), או בעבודות הנושאות את השם “ירושלים, נחלת שבעה” משנת 1924, שבהן עושה זריצקי שימוש בעצים כאמצעי אקספרסיבי לחלוקת הפורמט למשטחים. שימוש בקווים בנוף כאמצעי הבעה בולט גם בתיאורי נוף של בתי העיר ירושלים או צפת

“צפת”

בשנת 1929 השתתף זריצקי בתערוכה של קבוצת “אגד“, שהתקיימה בדירה ברחוב אלנבי בתל אביב, ובה הציגו אמנים כגון ציונה תג’ר, אריה לובין, פנחס ליטבינובסקי ואחרים. עבודות הקבוצה משנים אלו משקפות את השפעת הציור הפוסט-אימפרסיוניסטי הצרפתי המאוחר (בעיקר בנוסח של “אסכולת פריז“), שהיה פופולרי בקרב הציירים הארצישראלים. ביצירותיו של זריצקי התבטא הדבר בנטייה ליצירה של משטחי צבע נרחבים, ולציור במשיכות מכחול חופשיות. ב”דיוקן אשת האמן“, ציור שמן משנת 1929, השתמש זריצקי בדימוי של זר פרחים הניצב לפני הדמות. משיכות המכחול

פוסט-אימפרסיוניזם הוא זרם באמנות שהתקיים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ונכללו בו אמנים שסגנונם היה שונה משל האימפרסיוניסטים, ולא אחיד.הפוסט-אימפרסיוניסט

בשנת 1980 נמכר אקוורל של זריצקי משנת 1924 במכירה פומבית של גלריה גורדון ב-79 אלף דולר. אולם, לבד מהצלחה כלכלית התכבד זריצקי בשנותיו האחרונות גם במחוות ציבוריות שונות. בשנת 1979 השתתף לראשונה בראיון טלוויזיוני בתוכנית בשם “טעם ורוח” בהנחייתו של גדעון עפרת.^[29] בשנת 1981 הוציאהשירות הבולאי בול ועליו הציור “ירושלים, מבט על שער יפו” (1927). בשנת 1981 יזם מארק שפס, מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות, הענקת תואר יקיר העיר תל אביב לזריצקי;

ב-26 במאי 1982 קיבל זריצקי את התואר מידי ראש העיר שלמה להט.