עבודה בספרות – יאנקו מן העיר התחתית

תיאודור

עומר אזולאי

מדוע בחרתי בתיאודור?

תיאודור הוא חלק בלתי נפרד מהחברות של יאנקו,שוקה והמספר- הוא שבר את הקרח כשהבנים נפגשו לראשונה וגם הצטרף אליהם כשהלכו לטייל בים. ההבדל בינו לבין שאר הבנים הוא שהוא תוכי ואין מידע רב עליו בסיפור ולכן עיניין אותי לנסות להבין איך הוא הרגיש בכל שלבי הסיפור.

שלום , שמי תיאודור ואני התוכי של יאנקו. עברו עלינו זמנים קשים בפולין, באיזה שהוא שלב אפילו חשבתי שאני ויאנקו לא נתראה שוב לעולם. איבדנו כבר מספיק קרובי משפחה והקשר שלי ושל יאנקו יקר מדי בכדי לאבד. הוא תמיד היה שם בשבילי ואני תמיד הייתי שם בשבילו, הוא אפילו לימד אותי כמה מילים בפולנית.

לפני כמה חודשים אמא של יאנקו ארזה כמה מזוודות והתחלנו במסע להגיע למדינת ישראל. אמא של יאנקו היתה נראית מרוגשת מאי פעם להגיע לארץ המשונה הזאת, ואני לא מצליח להבין למה עברנו ממלחמה אחת למלחמה אחרת. אנחנו- יאנקו, אמו ואני, מתגוררים בבית שנטשו הערבים. הוא חביב מאוד ויש פה אפילו חצר אחורית שבה אני מבלה את רוב היום עם יאנקו עד שאמו חוזרת מהעבודה ואז אנחנו נכנסים פנימה.

לפני כמה ימים קרה דבר משונה ומרגש, שני בנים פרצו בריצה לתוך חצר הבית ונעצרו מיד כשראו את יאנקו ואותי. לא יכלתי לסבול את השקט שהשתרר פתאום וקראתי לעברם בברכת “שלום”, הילדים נראו מבולבלים, כנראה שבארץ המוזרה הזאת האנשים לא מבינים פולנית. למזלי, יאנקו הסביר לילדים שמדובר בברכת שלום והשלושה החלו לדבר ולשחק ארוכות. הבנים היו מגיעים מדי יום לשחק עם יאנקו ונראה כי הוא נהנה בחברתם והם נהנו בחברתו.

יום אחד הבנים הגיעו נמרצים ומרוגשים מאי פעם ואמרו ליאנקו שהם לוקחים אותו לטייל ולראות את הים. יאנקו לקח אותו בכלוב על ברכיו ויצאנו לטייל, יאנקו היה מוקסם מהאנשים ומהנופים. הגענו לים, והבנים מיהרו לרוץ לשחק בים. יאנקו ואני נשארנו על החוף והסתכלנו על הים ועל הגלים. יאנקו היה מהופנט מהנוף והיה נראה שהוא שקוע במחשבותיו עד שנשמע רעש מחריש אוזניים. “פצצות!” יאנקו צרח והבנים מיהרו לרוץ לכיוון כיסא הגלגלים ודחפו אותו במהירות עד שהגענו למקלט. אנשים רצו לכל עבר והכלוב שלי התנדנד מצד לצד. הייתי נסער מאוד, צווחתי ונפנפתי בכנפיי מרוב פחד.

חיכינו במקלט זמן מה, האנשים היו נראים מודאגים ומפוחדים מאוד ויאנקו המסכן קבר את ראשו בכפות ידיו. זיהיתי את התגובה שלו, ידעתי שהוא פוחד אבל לא יכלתי לעזור לו. התחיל להיות מאוחר והיינו מוטרדים שאמא של יאנקו תחזור ולא תדע לאן נעלמנו. לבסוף יצאנו מהמקלט הקודר ומיהרנו להגיע בזמן לפני שאמו של יאנקו תגיע הביתה מהעבודה. הרחוב כבר לא היה הומה ורועש. השתרר בו שקט ופחד והאנשים היו מאוד מופנמים. אף אחד כבר לא שיחק בחול או במים, כולם רק מיהרו לשוב לביתם.

הגענו הביתה ולרוע מזלנו אמו של יאנקו חיכתה לנו מודאגת ולחוצה. היא ראתה אותנו מתקרבים והחלה לבכות ולצעוק בגרמנית. הבנים עמדו ולא אמרו דבר. כנראה הבינו שהיא לא מרוצה. היא צעקה עליהם ואפילו סטרה לאחד מהם. הם עזבו את המקום בבושת פנים. לא ראינו אותם מאז. יאנקו ניסה להסביר לאמו שהיו להם מניעים טובים והם נהנו ביחד, אבל אני לא חושב שהיא תגלה הבנה.

כל יום כשאמו של יאנקו יוצאת לעבודה, הוא מביט מבעד לגדר ומקווה שהבנים יחזרו לשחק איתו. אני לא חושב שהם יחזרו. נותרנו רק אני ויאנקו, בדיוק כמו פעם. אני שם בשבילו והוא שם בשבילי, רק שנינו מתחת לעץ בחצר האחורית.

רפלקציה

למדתי מהתהליך את הסיפור יותר לעומק