יאנקו מן העיר התחתית- נקודת המבט של תיאדור

שם: נדב אלבו

הדמות שאותה בחרתי מן הסיפור היא תיאדור התוכי

הסיבה שהינה בחרתי בדמות זו היא בגלל שהיא הדמות שיש לה הכי פחות רקע בסיפור, ובקריאת הסיפור בכיתה תמיד התעניינתי מאין תיאדור בא ואיך הוא פגש את יאנקו, ממש רציתי לדעת את הסיפור מאחורי החברות הזאת בין יאנקו לתיאדור.

שלום שמי תיאדור, ברצוני לספר לכם את סיפור חיי, אז הבה נתחיל.

הסיפור שלי מתחיל בשנת 1936, בפולין, זה היה עוד יום סגריר וגשום בחנות החיות, ניסיתי לבדר את עצמי באותו כלוב קטן והתחלתי לדבר עם עצמי, לנשוך קצת את הסורגים של הכלוב,

 אבל פתאום בהרף עין נכנסה לחנות אישה ותינוק. מיד כל תשומת הלב של שאר החיות הופנתה אל האורחים הזרים.

הם בחנו כלוב אחרי כלוב האישה גרמה לתינוק להתעניין בחיות שבכלוב היא אמרה לתינוק : ” יאנקו נכון החיות האלו מדהימות ביופיין?”
התינוק החל למחוא כפיים ולצחקק, באותו רגע אמרתי יאנקו,יאנקו,חיות, התינוק החל לצחוק ולמחוא כפיים אני ליוויתי אותו בכך שהתרוצצתי בכלוב ועשיתי רעשים מצחיקים

האישה והתינוק פסעו לעבר הכלוב שלי, האישה הרימה את הכלוב וניגשה לנציג השירות בחנות החיות. היא שאלה את הבחור כמה עולה התוכי הזה?

המוכר ענה לה: ” מכל החיות את רוצה לקחת את תיאדור? יש לנו כאן מבחר של חיות מרהיבות ואת בוחרת דווקא אותו?”

    האישה השיבה לו : ” יאנקו שלי מתחבר אליו וזה מה שחשוב.”

יצאנו מפתח החנות אל הרחוב נדהמתי לצאת אל העולם בפעם הראשונה צווחתי משמחה הזזתי את כנפיי נדהמתי מהאוויר השונה, האנשים הרבים , הריחות , המכוניות, הבנתי שחיי השתנו לטובה.

כעבור 3 שנים יאנקו היה בן 4 התאריך היה ה-30.8.1939

אני ויאנקו עשינו לנו סיור בעיר הסתובבנו בין החנויות ורצנו מכביש לכביש כשהוא נושא את הכלוב היה די מצחיק כשכול האנשים במכוניות צעקו עלינו בעודנו רצים,
יאנקו ואני נחנו על אחד הספסלים התחלתי לעשות קולות משונים ולנופף בכנפיי קהל אנשים גדול התאסף סביבינו כדי לראות את ה”מופע שלי” כביכול.
האנשים ציחקקו בעודי נהנה לי בכלוב.
.החושך החל לרדת במהרה רצנו הביתה, יאנקו האכיל אותי וכך הלכנו לישון .

זה היה בוקר ה-1 בספטמבר גרמניה פלשה למדינתי פולין מלפנות בוקר לא היה אפשר שלא לשמוע את רעשי המלחמה, היריות, הפיצוצים והצרחות.
הזעזוע המטריד הזה לא נתן לנו מנוחה ככה עברו להם 4 ימים ופולין נפלה בידי גרמניה…

בשלוש לפנות בוקר אמא של יאנקו העירה אותו והם ארזו את כל הדברים שלהם יאנקו סחב עימו ילקוט קטן ואמו סוחבת את שאר התיקים הם הלכו לבית השכן אמו של יאנקו שוחחה עימו ואמרה לו שפולין אינה מדינה בטוחה יותר עכשיו בשלטון הנאצים, ושהם צריכים לעזוב.
השכן שעבד בספנות אמר לה שהיעד בריחה שלו היא רוסיה, והיא יכולה להיצטרף אליו.

בוקר למחרת אמא של יאנקו העירה אותנו ב 4 בבוקר אמא של יאנקו דחפה מכל הבא ליד לתיק נשאה את כלובי ונתנה ליאנקו לשאת אותו.

יצאנו אל פתח הרחוב החשוך כשכל מה שליווה אותנו היו פנסי הרחוב המאירים לנו, פסענו בזריזות אל בית השכן הוא חיכה בחוץ עם מכוניתו ואמר:” איחרתם…”
אמו של יאנקו ענתה לו :” מצטערת, אבל כדאי שנתחיל לזוז…”

נסענו לכיוון המזח וכאשר הגענו פרקנו את דברינו מתא המטען והתכוננו לצאת לחיים חדשים ברוסיה…

אבל לא הכל הסתדר כמו שרצינו פתאום בבת אחת הופעלה אזעקה מחרישת אוזניים, שני מטוסים שעליהם מתנוסס צלב הקרס הנורא התחילו להפגיז את המזח התחלתי לצווח בכלוב שלי ולנסות לפתוח אותו אך ניסיוני היה לשווא, אחד המטוסים הפגיז את הקרקע עליה עמדנו לא היו נפגעים ובהפגזה השנייה היא פגעה במכונית השכן שלידה עמדנו יאנקו, אני,ואמו
המכונית התפוצצה כליל , רסיסי מתכת ניתזו לכל עבר,
אחד הרסיסים פגע בכנפיי אבל משהו הסיח את דעתי מהכאב,
ראיתי שרסיסים פגעו ביאנקו חברי הטוב היישר ברגליו יאנקו נפל ואני איתו המטוסים נסוגו וקהל גדול של אנשים רץ לעבר יאנקו בניסיון לעזור.

האנשים שהיו מסביבינו צעקו: ”זאת פגיעה ממש עמוקה הוא חייב להגיע לרוסיה בדחיפות!”
באותו זמן אמו של יאנקו מרטה את שערות ראשה בעצבים ובבכי והיא אמרה :” יאנקו אני נשבעת שאני בחיים לא יעזוב אותך.”
עלינו בזריזות על הספינה והפלגנו במהירות אחד האנשים חבש את יאנקו ברגליים כדי לנסות לעצור את הדימום.
ככה עבר שבוע והגענו לרוסיה הדבר הראשון שעשינו היה ללכת עם יאנקו לרופא,
אחרי כמה בדיקות מיפות ברגליים הרופא אמר לאמו של יאנקו: ” מצטער גבירתי עשיתי ככל האפשר אבל הילד לא יוכל ללכת יותר בחיים”.
אמו של יאנקו פרצה בבכי בעוד השכן מנסה לנחם אותה.
יאנקו היה מרבה להסתכל בחלון על הילדים המשחקים בשלג והתחנן להיות במקום אחד מהם…

גרנו עם השכן למשך 6 שנים של מלחמה זה היה ה 2.9.45 הרדיו הוצף בדיווחים על כניעתה של גרמניה הנאצית יאנקו היה בן 10 באותו זמן השכן שאל אותו : ”תגיד בחור קטן איך אתה מרגיש ברוסיה מאז שהגענו?”.
יאנקו השיב לו : ” חשבתי שרוסיה תהיה כמו בסרטים עם כל גיבורי המלחמה, האחדות והשיוויון, אבל הכל שקרים, אני חושב שאין בכלל שוויון מעמדות ברוסיה ובעיקר לא לפליטים כמונו…”
אמו של יאנקו צחקקה מהמטבח והשיבה ליאנקו:” יאנקו, זאת הייתה מכה מתחת לחגורה, לא ככה?”.
כל יושבי השולחן החלו לצחוק
אמו של יאנקו שוב דיברה על כך שהיא רוצה לעבור לישראל בזמן כלשהו.

עברו להן 3 שנים זאת היתה שנת 1948

ה14 במאי, האו”ם הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל,

 אמו של יאנקו אמרה לשכן שזה הזמן להיפרד השכן חיבק את אמא נשק ליאנקו במצח וליטף אותי,

זה היה היום האחרון שלנו ברוסיה הלכנו לנמל ועלינו על סיפון לישראל,

בבואנו לישראל התרגשתי מהכל החום, המזג אוויר, הפלאפל
עברנו לגור בקיבוץ קטן בחיפה ,
אמא של יאנקו לא הרשתה לו לצאת רחוק יותר מן חצר הקיבוץ אז שמה בילינו כל יום עד השעה אחד בצוהוריים כשאמא של יאנקו חזרה מהעבודה.

יום אחד שני בחורים צעירים עברו בחצר הקיבוץ יאנקו ביקש את עזרתם בהורדת הכלוב שלי מן ענף העץ,
השניים עזרו ליאנקו ויאנקו האכיך אותי והניח אותי על בירכיו ,
יאנקו שאל לשמם של השניים והשניים השיבו לו ששמם שוקה ודויד ומפה לשם השלושה ניהיו חברים הכי טובים בכל יום חיפשו ריגושים חדשים.
יום אחד החברה הלכו לים שוקה דחף את כסא הגלגלים אל שפת החוף , שוקה ודויד התפשטו מיד ורצו למים .
אחרי הרבה זמן של כיף במים חזרו השניים לחוף ויאנקו שאל אותם אם הם רוצים גלידה ושלף מכיסו חופן שקלים ונתן להם ללכת לקנות.
השניים חזרו עם שלוש גלידות בטעם מנתה השלושה ישבו ונהנו מהגלידה,
לפתע רץ שוקה שוב לדוכן וחזר עם שקית גרעינים בישבילי , צווחתי משמחה והתחלתי ל”טרוף” את הגרעינים שוקה ודויד דחפו את כיסא הגלגלים חזרה הביתה אך לפתע נשמעה אזעקה , יאנקו החל לרעוד והשמיט את הכלוב מהבירכיים , במזל דויד תפס את הכלוב שוקה ודויד דחפו את כסא הגלגלים למקלט הקרוב ביותר נשארנו שם לפחות חצי שעה

שוקה הביט בשעונו וראה שהשעה אחד יאנקו אמר שאמא שלו חזרה מן העבודה שוקה ודויד דחפו בזריזות את כיסא הגלגלים חזרה לקיבוץ, בחצר הקיבוץ עמדה אישה שבכתה במרירות זאת הייתה אמא של יאנקו היא רצה לכיוונינו בצעקות סטרה לשוקה וחיבקה את יאנקו שוקה הלך במהירות הרחק מהמקום ודויד אחריו