יאנקו מן העיר התחתית

מלחמת העולם השנייה

   אני ומשפחתי היינו במלחמה

.אני זוכר איך הפרידו את אבא שלי ממני ומאמא שלי איך נראו הרחובות איך הכול היה פשוט שונה

.אמא שלי תמיד הייתה מרגיעה אותי ואומרת שהכול יהיה בסדר ואין מה לדאוג אבל כול הזמן דאגתי

,אני זוכר שאמא סיפרה לי היכן אבא ולמה הוא לא יחזור

.היא סיפרה לי שלקחו אותו למחנות עבודה ושהוא נפצע במחנה העבודה ושלקחו אותו למחנות השמדה כי הוא לא יכל לעזור להם ובמחנה ההשמדה שרצחו אותו

,אני נפצעתי גם במהלך המלחמה

,כשלקחו אותי ואת אמא על רכבת היה חור באמצע הרכבת ואמא שלי רצתה להציל אותי ואמרה לי לרדת מהרכבת דרך החור ולברוח

.וכשניסיתי לברוח נתפסו לי הרגליים מתחת לפסי הרכבת וכשהתעוררתי הייתי עם אימא בבית חולים קרוב לשם ואולי בגלל שנהייתי נכה אני ואימא של ניצלנו

.וכשעבר זמן ושחררו את המחנות העבודה וההשמדה והרגו את הנציים אנחנו עלינו לארץ ישראל בשמחה אך בעצב כי אבא לא זכה לעלות

הפלגתנו לארץ ישראל

,ההפלגה שלנו על אניית המעפילים הייתה לא נעימה

.הכול היה צפוף ולא נוח, היינו צריכים להצטופף מלא אנשים באנייה קטנה

.בקושי היה אוכל ושתייה, אני זוכר שהייתי אוכל פרוסת לחם מסכנה ביום ושותה אולי כוס מים

.המצב היה שם די קשה, אבל אם אתם שואלים אותי זה היה שווה את הכול

 .כשהיינו על האנייה אני ואימא שלי בקושי הצלחנו לראות זה את זה מרוב אנשים כי אני הייתי צריך להיות בפינה עם הכיסא הגלגלים ואם לא הייתי תוקע את כול האנשים

.אני נורא דאגתי לאימא שלי זה היה נראה על הפרצוף של כאלו משהו לא בסדר כאילו היא דואגת למשהו אבל שקראתי לה ועשיתי לה שלום היא פתאום חייכה כאלו היא מסתירה ממני משהו

.באנייה אני התחברתי לילדים והחלפנו זה עם זה בדיחות וסיפורים ולפעמים היינו בוכים ביחד על המשפחות שלא נזכה לראות יותר

.אבל היו גם ילדים וגם בעיקר מבוגרים שהסתכלו עליי מוזר, כאילו יש להם בעיה עם הנכות שלי וזה גרם לי לאי נוחות ועצב כי איבדתי את יכולת ההליכה

ארץ ישראל הבטוחה

.אז הגענו ארץ ישראל, הכול נראה כול כך שונה ומוזר, לא ידענו לאן ממשיכים מכאן

.מצאנו בית בקיבוץ ליד חיפה, הקיבוץ היה נטוש כי לפני מלחמת העצמאות הבתים היו שייכים לערבים וכשפרצה המלחמה הם נטשו את הבתים ועזבו

. הבתים היו כול כך יפים ומהודרים מבפנים והחצר הייתה נורא גדולה ועל העץ תיליתי על ענף את הכלוב של תיאודור, התוכי שלי שהתחברתי אליו לפני שיצאנו מפולין ומאז הוא איתי

.אמא לא הסכימה לי לצאת מהבית, היא דאגה לי כול הזמן פחדה שאם אני אצא אני יעלם או יפצע

בהתחלה לא היו לי חברים בגלל שנשארתי בבית ולא יכולתי גם ללכת לשחק כדורגל או מחבואים עם ילדי הקיבוץ וזה נורא העציב אותי, אבל לפחות היה לי את תיאודור שהיה משמש לי כחבר לשיחה רק שאני היחיד שמדבר ותמיד הייתה לי הרגשה שהוא מקשיב בכול מחיר

חברים חדשים

לאחר חודשיים בארך הכרתי חברים חדשים, שוקה ומיכאל

אני הכרתי אותם ביום שבו הם קפצו לחצר שלי משום מקום ומאז דיברתי והתחברתי אליהם, עם מיכאל יש לי הרבה במשותף

.שנינו אוהבים ספרים דמקה ושחמט, באותו יום אנחנו שיחקנו הרבה בשחמט ושוקה הסתכל ואת מיכאל לא הפסקתי לנצח

.שוקה הוא טיפוס שלא מסוגל לעמוד דקה במקום אז הוא ניסה לחשק איתי דמקה וגם איתו אני ניצחתי

ביקור בים

.לשוקה ולמיכאל היה רעיון, לקחת אותי לנמל לראות את הים

.הכול התחיל טוב, הלכנו והם גררו אותי עם הכיסא גלגלים הם בשלב מסוים הם רצו להיכנס למים

.אמרתי להם שהם יכולים ללכת ואני נשארתי להסתכל ולשמור להם על הדברים

 .אחרי קצת זמן התחילו אזקות, אני נכנסתי לטראומה והם רצו אליי מהמים התלבשו וגררו אותי למצוא מחסה ונכנסנו למקלט מלא בעוד אנשים

שנגמרו הרעשים והאזקות רצנו הביתה כדי להספיק לחזור עד שאמא שלי תחזור מהעבודה, וכשהגענו מספיק קרוב לבית שלי ראינו ושמענו חבורה של אנשים סביב אישה שבוכה וצועקת וככול שהתקרבנו ראינו שזו אמא שלי ושאמרתי אמא היא הסתובבה וסיפרתי לה מה קרה אבל היא כנראה לא האמינה לי והוציא את זעמה על שוקה, היא החטיפה לו סטירה ולשוקה בגלל כבודו . .למבוגרים לו אמר מילה, הסתובב והלך ומיכאל רץ אחריו

.ומאותו יום אנחנו יותר מקורבים ומבלים בחצר שלי כול יום