יאנקו והעיר התחתית – שוקה

בחרנו בדמות זו (שוקה) מכיוון שהיא חלק גדול ומניע בסיפור, הוא דמות מעניינת

שלוקחת חלק גדול בעלילת הסיפור.

שוקה בעל עבר מעניין ובעל דמות מסקרנת,

וניתן לגלות הרבה עליו בסיפור.

עקב המלחמה הייתה, אני וחברי נאצלנו לעבור לחיפה מהקיבוץ בו גרנו.

יום אחד אני והוא יצאנו לטייל קצת בשכונה, כמו שאנחנו תמיד נוהגים לעשות לפעמים .

פתאום ראינו ילד, שמעולם לא ראינו לפני, יושב בחצר בכיסא גלגלים יחד עם כלוב ובו תוכי.

מיד התעניינתי בו, והחלנו להתקרב אליו.

גיליתי עניין רב גם בתוכי, שהיה יפה מאוד, תמיד רציתי שיהיה לי תוכי, כזה שיוכל לדבר.

הילד היה נראה אומלל, הוא חבש כובע שחור על ראשו , והוא היה נראה טיפה מגוכח.

הבטנו בו והוא הביט בנו בחזרה. החזקנו את הצחוק בתוכנו למרות שהיה קשה לא לגחך על מראהו, ועל הרגע המביך שנוצר בין שלושתינו.

קיוויתי שפתאום תשמע קריאה:”שוקה בוא מהר!”

כדי שאוכל להיחלץ מהרגע המביך הזה.

פתאום פתח התוכי את פיו ואמר כמה מילים שלא בדיוק הבנתי.

הרגשתי הקלה שהתוכי דיבר ושבר את הדממה המביכה, ולפתע אמר הילד:”תיאודור אומר לכם שלום”.

בלב שמחתי שהילד החל לדבר איתנו, רציתי להכיר חבר חדש, ונראה שכך גם הוא.

התקרבנו אליו כיוון שאינו יכל להתקרב אלינו, והתחלנו לדבר.

 הוא סיפר לנו ששמו הוא יאנקו, ושיושב בכסא הגלגלים מכיוון שהוא משותק.

 השיחה נעשתה מעניינת ומשעשעת מרגע לרגע.

שיחקנו שח מט והעברנו את הזמן.

לא הייתי כל כך טוב בשח מט אבל בכל שאת שיחקתי.

הוא הוסיף לספר לנו על עצמו ועל עברו.

הוא סיפר לנו איך כשהיה במלחמה איבד את משפחתו, וכעת רק אימו נותרה לו.

ריחמתי עליו מאוד, גם אני בדומה לו מחובר מאוד לאמא שלה, ואני לא אשתוק כאשר מישהו יעליב אותה או יפגע בכבודה.

נפרדנו מיאנקו לשלום, וכעת אני מרגיש שנעשינו חברים טובים.

הרגשתי ששימחנו אותו, הרי לא בכל יום באים אליו חברים חדשים ומשחקים איתו,

וגם לא בכל יום הוא נהנה כמו שאנחנו נהנים ומשחקים, הרי הוא אינו יכול ללכת, לשחק ואפילו לבעוט בכדור.

המשכנו להפגש עם יאנקו מידי פעם, והפכנו לחבורה של ממש.

אהבתי להיפגש איתו ולשמוע את סיפוריו המרתקים.

יום אחד עלה לי רעיון לעשות משהו נחמד בעבור יאנקו ולקחת אותו לים.

כשאני וחברי הצענו לו לראשונה את הרעיון, הוא מיהר לשלול את הרעיון.

אמנם לקח לנו קצת זמן, אבל בסופו של דבר הצלחנו לשכנע אותו לבוא איתנו.

הוא אינו אמר מדוע חשש בהתחלה, אבל אני מניח שפשוט לא רצה שאימו תדאג עוד,

הרי היא עברה תקופה קשה בתקופת המלחמה.

הלכנו לים ונכנסו למים והיה לנו כיף מאוד. כמובן שיאנקו אינו יכל להיכנס למים,

אך הוא ישב על החוף, ביחד עם תיאודור. ראיתי איך הוא מסתכל עלינו, טיפה עצוב שאינו יכול

להיכנס אך היה חיוך קטן על פניו.

החלנו ללכת לכיוון ביתו של יאנקו מכיוון אימו הייתה בדרכה מהעבודה לביתה.

לפתע, נשמעה אזעקה והחלה בהלה בקרב כל האנשים.

הרחוב השקט הפך לבלגן של ממש, מכוניות עצרו באמצע הכביש, אנשים ירדו מהרכבים וחיפשו מקום מוגן להסתתר בו.

יאנקו קרא בקול מבוהל “פצצות! אלה פצצות!” ולפתע הרגשתי טיפה אשם בכך ששיכנעתי אותו לבוא איתנו.

דחפתי בכוח את כיסאו, ראינו גל של אנשים פונה לכיוון המקלט השכונתי ונכנסנו אליו גם כן.

כאשר המצב נרגע, מיהרנו להגיע לביתו של יאנקו.

ראינו את אמא שלו שבדיוק חזרה מהעבודה.

היא הייתה כלכך מודאגת, יכלתי לראות זאת על פניה.

הרגשתי על כל הדאגה שגרמתי ליאנקו ולאמא שלו.

אני יודע שכל עניין הפצצות הוא פצע פתוח אצל יאנקו ואימו לאחר שהיו במלחמה.

לאחר זמן , אמא של יאנקו נרגעה טיפה , ופנתה אלינו.

לא ידעתי מה היא הולכת להגיד לנו, אבל חששתי.

לפתע סתרה לי בכוח,

אך לא השבתי בחזרה, פשוט שתקתי .

הבנתי את דאגתה והרגשתי אשם.

מאותו היום, לא ראינו לעולם את יאנקו יותר.

כנראה שאימו אסרה עלינו להיפגש איתו.

אני ממש מצטער שכל זה קרה, רציתי להישאר חבר שלו.

כבר עבר חודש שלם שלא ראיתי אותו.

אני חושבת שמחר אני אלך לביתו ואתנצל בפניו ובפני אמא שלו,

כך אולי תסכים לנו להתראות, ואולי אפילו נחזור להיות חברים כמו פעם.