עבודה- יאנקו מן העיר התחתית

בחרנו ביאנקו כיוון שדמותו המסתורית סקרנה אותנו מאוד. בסיפור כמעט ולא מוזכרים רגשותיו

ותחושותיו של יאנקו והם מועברים אלינו בסיפור בדרך מעורפלת ולא ברורה. יאנקו היה שונה מחבריו

החדשים- המספר ושוקה, וחווה יותר חוויות מהם. יאנקו היה ילד חכם ואהב לקרוא וללמוד והיו לו

תחומי עניין מגוונים ושאיפות גבוהות לעתיד

שמשכו אותנו ללמוד עליו עוד. אהבנו ביאנקו את העובדה שהצליח לשמור על חלומותיו, שאיפותיו

ותחביביו למרות שרוב משפחתו נספתה בשואה ונשאר רק עם אמו ועם התוכי שלו תיאודור.

בנוסף בחרנו ביאנקו כדי לחקור עוד את רגשותיו, מחשבותיו וסיפורו מנקודת מבטו כדי לנסות להבין

אותו ואת כל שעבר.

“אבא חכה אל תלך” אמרתי בדמעות מנסה לעצור את אבי מלחמוק מידיי. אימי החזיקה אותי כשדמעות זולגות מעיניה, לא נותנת לי להחזיק את אבי במקום. “אני חייב ללכת” אמר “זוהי חובתי לשרת את המדינה ולעזור במלחמה. אל תדאג אשלח מכתבים כשאוכל ואשמור על קשר אני מבטיח שאני אחזור” הצלחתי להשתחרר מאחיזתה של אמי, רצתי אליו ונתתי לו את החיבוק החזק ביותר שיכולתי. אבא ירד מהרכבת והיא החלה לנסוע וראיתי את אבי עומד על המדרכה ולאט לאט מתרחק עד שנעלם כלא היה.

שמי יאנקו ואני ילד יחיד. אני חי בתקופה קשה של מלחמה נגד הגרמנים. אבי התגייס לצבא על מנת להילחם ונשארנו רק אני ואמי. עכשיו אנו בדרך למקום מפלט- רוסיה. אנחנו מחפשים מקום מבטחים לשהות בו כיוון שעכשיו אבי לא כאן על מנת להגן עלינו מפני הגרמנים. נסענו ברכבת המון זמן שבועות ואולי אפילו חודשים ולבסוף הגענו לרוסיה והתחלנו לחפש אחר מקום מבטחים. נסענו ימים שלמים ובזמן שאמא שלי הייתה עסוקה בהירהורים על גורלנו, אני הייתי עסוק בספר השלישי של “שרלוק הולמס” שהספקתי לקחת מביתי לפני שעזבנו. לבסוף הגענו לאוזבקיסטאן ושם התחלנו את חיינו כפליטים. מצאנו דירת מסתור באחת הסמטאות בעיר והחלטנו להישאר שם עד שנהיה שוב בטוחים. הגענו למקום הקטן ועל מפתן הדלת ראינו להפתעתנו כלוב חלוד שבתוכו תוכי ירוק ויפה למראה. על הכלוב החלוד ראינו פתק קטן ובלוי שעליו כתובות מילים לא ברורות ברוסית. אמי לא ידעה מה כתוב על הפתק אך אני יודע רוסית מתוך הספרים שקראתי ומהשפה שאני שומע ברחובות העיר. על הפתק היה כתוב תיאדור אז הנחתי שזהו שמו של התוכי. ביקשתי מאמי לשמור עליו ובמבט מהסס הסכימה. לקחתי בידי את הכלוב והנחתי אותו על אדן החלון הקטן של הבית. באחד מן הימים שבהם שהינו בדירת המסתור הקטנה, ראיתי את את אמי יושבת על שרפרף קטן ורעוע מחזיקה בידה פיסתם קלף נייר בלויה ובוכה בשט. ניגשתי אליה בעדינות ושאלתי אותה על פשר בכייה המר. היא השיבה לי בעודה ממררת בבכי שאבי נתפס על ידי הגרמנים ולא יחזור. מיד פרצתי בבכי שלא היה ביכולתי לעצור.הבנתי שלא אראה יותר את אבי  שאהבתי והערצתי בכול ליבי.

לאמי היה קושי רב להתגבר על מוות אבי. היא לא אכלה לא ישנה ולא דיברה במשך ימים. כול מה שהיע עשתה היה לשבת על השרפרף הבלוי ההוא עם המכתב בידה ולבכות. היא חזרה לעצמה כשראתה שאיני יכול לדאוג לעצמי. היא מצאה עבודה ועבדה שעות רבות כול יום אך הכסף לא הספיק. לפעמים הייתי צריך לצאת לרחובות ולחפש אחר אוכל וכסף כשאימי הייתה בעבודה. יום אחד הייתי לבדי בבית כמו כול בוקר רגיל. הייתי רעב וראיתי שאין אוכל בבית והחלטתי לצאת לרחוב ולחפש אחר כסף או אוכל. הלכתי בחום שעות על גבי שעות אך לשווא. בסופו של דבר וויתרתי והחלטתי לחזור הביתהץ התחלתי ללכת לכיוון הבית ופתאום שמעתי אזעקהץ נבהלתי מאוד. לא ידעתי מה האזעקה אומרת. ראיתי המולה ברחוב והתחלתי לשמוע יריות. הכול קרה בשבריר שנייה ולפני ששמתי לב מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה בוכה מכאבים עם רגליים פצועות. כעבור זמן מה חלפה הסכנה והרחוב התמלא אנשים שוב. ראיתי שאנשים מבוהלים מצתופפים סביבי. הם רצו לשלוח אותי לבית חולים אך אמרתי להם שאני פליט ואיני יכול ללכת לבית חולים. אחד האנשים אמר שהוא רופא והסכים לקח אותי לביתו ולטפל בי. הוא חבש וחיטא לי את הפצעים והודתי לו רבות. לאחר הטיפול רציתי להגיד תודה ולחזור הביתה כדי שאימי לא תדאג. אמרתי לאיש הנחמד תודה וניסיתי לקום אך רגליי לא זזו. פחד עבר בתוכי. הבנתי שכנראה לעולם לא אוכל ללכת שוב. ההרגשה הייתה נוראית כאילו לקחו חלק ממני. האיש הנחמד נתן לי כיסא גלגלים ישן שהיה בביתו ולקח אותי הביתה. הודתי לו ונכנסתי הביתהץ אמי ראתה אותי עם כסא הגלגלים והחלה לבכות ואני פרצתי בבכי יחד איתה

היה לי קשה להתרגל להיותי נכה. פתאום דברים שהייתי עושה ביום יום בלי לשים לב נהפכו לקשים ומייגעים. בתקופה שהייתה נידו ילדים כמוני ודבר זה הפך את זה לקשה פי עשרה. אם כול הכאב באותה תקופה באה אלינו הבשורה הכי משמחת ששמענו בחיינו. המלחמה נגמרה! הגרמנים הובסו! אני ואמי שמחנו עד מאוד. סוף סוף נוכל לחיות את חיינו כרגיל. לא כפליטים, לא כמנודים , לא כזרים. החלטנו לעזוב את רוסיה אך לא ידענו לאן. כמה שבועות לאחר מכן אמי מצאה מכתב מהוריה ובו כתוב שהם הורישו לנו כסף ובית קטן ונחמד  בישראל ולשם החלטנו לעלות. המסע היה קשה. נסענו באוניות צפופות וחנוקות ומלאות במחלות. היה חסר אוכל ושתייה ותמיד היינו רעבים. אך זה היה שווה את זה כי בסוף הגענו לארצם של היהודים- ארץ ישראל. החלנו לחפש אחר הבית שהורישו לנו. הוא היה ממוקם בשכונה קטנה ודלה. לא היו שם הרבה אנשים והא הייתה שכונה סגורה יחסית. לבסוף מצאנו את המקום. נכנסנו אל הבית הקטן. הוא היה ריק מרהיטים ומלט בכורי עכבישץ הטפט שעל הקיר היה מקולף והצבע היה דהוי. לבית הייתה גינה קטנה שבה ממוקם עץ אחד. מהכסף שהורייה של אמי הורישו לנו קנינו רהיטים חדשים לבית ולי קנו כיסא גלגלים חדש.

מאז המלחמה אמי מאוד פחדה עליי. היא לא נתנה לי לצאת מהבית לבדי. המקום היחיד שיכלתי לצאת אלו הוא הגינה הקטנה. כול יום הייתי פשוט יושב שם עם תיאדור שאת כלובו תליתי על העץ וקורא בספריי. לא היו לי חברים בקיבוץ. אני הגעתי למקום שבו מעגל החברים מאוד מגובש וסגור ולא היה לי איך להכיר ילדים כיוון שלא הלכתי לבית הספר. אני חושב שזה מיותר. מה שאני רוצה או צריך לדעת אני יכול לקרא בספרים. בסופו של דבר התרגלתי לבדידות וכול יום ישבתי בחצר לבדי וקראתי בספרים. אני יכול להבין את אמא שלי. היא אבדה הכול ואני הדבר היחיד שנותר לה. כול משפחתי, כל החברים שהיו לנו לפני כולם נספו במלחמה ואני ואמי היחידים שנותרנו. אמי הייתה עובדת שעות ארוכות והייתה מחוץ לבית הרבה. כשהיא חזרה הביתה היא הייתה צריכה לטפל בי ולא היה לה הרבה זמן לעצמה. אבל עם כול העובדות הללו כול יום הוקרנו תודה על החיים שיש לנו. על כך שאנחנו לא חיים יותר כפליטים. על כך שהמלחמה נגמרה ועל כך שאנחנו שרדנו ונשארנו ביחד.

יום אחד ישבתי בכיסא הגלגלים שלי וקראתי את ספריי. פאום התחלתי לשמוע רעשים בגינה והתחלתי לפחד אך לא עברה שנייה וראיתי שניי לדם בערך בגילי עומדים ומסתכלים עליי. שתקנו במשך זמן רב הם לא אמרו כלום ואני לא אמרתי כלום. בסופו של דבר התחלנו לדבר ומצאנו את עצמנו משחקים שחמט ומדברים על ספרים במשך שעות. סיפרתי להם שאבי מת במלחמה ושהגרמנים לקחו אותו שנותרנו רק אני ואמי ושהיא מאוד מפחדת עלי. הם היו מרותקים לסיפור שלי מאז הם באו לבקר אותי כמעט כול יום וסוף סוף היו לי חברים.

העבודה בזוגות תרמה לנו רבות. כול אחת תרמה את החלק שלה לסיפור ומצאנו דרך לשלב אותם ביחד. באופן אישי העבודה תרמה לכול אחת מאיתנו נקודת מבט שונה וחדשה על יאנקו שלא ראינו לפני כן.