עבודה בספרות – נקודת מבט של אבא של יאנקו

.זה קרה ביום ההולדת של בני הגדול,יאנקו. החיילים הנאצים החלו לירות עלינו פצצות וטילים בכל מקום

 ואני הרי חייל ואני חייב ללכת להילחם. אני לא רוצה ללכת להילחם,אני רוצה להישאר כאן,בבית החם שלי ולשמור

על המשפחה האהובה שלי מקרוב ולא משדה הקרב. אני לא רוצה לעזוב את הבן שלי. אני רוצה להמשיך לשחק איתו

ולבחון אותו על הספרים שהוא קורא, להפסיד לו ולאמה בשחמט,אני רוצה להישאר עם אישתי ולהיות בלידה

של ילדינו השלישי…

אבל אני חייב…אני חייב להילחם אם אני רוצה שהסיכויים שמשפחתי תהיה בטוחה,יהיו גבוהים.

 אני צריך לצאת לדרך עוד חמש שעות ועכשיו השעה 17:00 אחר הצהריים. במטבח,נעצתי את מבטי ברצפה וחשבתי על כל הדרכים שבה אני יכול להיהרג בשדה הקרב.

ואז הגיעה לנה ושאלה אותי למה אני ער. לא ידעתי איך לענות לה ואז בבת אחת אמרתי לה “אני יוצא לקרב”.ראיתי על פניה את המבט המפוחד על פניה ועמדו דמעות בעיניה אבל היא ידעה שזה עלול לקרות.

בשעה 18:00 יאנקו ואמה חזרו מהחצר ונכנסו הביתה ,סיפרתי להם את מה שסיפרתי ללנה והם לא האמינו למשמע אוזנם הם לא האמינו שאני עוזב והחלו לבכות. זה כאב לי בלב אבל לא יכולתי לשחרר את המחשבה שאם אני לא אלך אני אסכן עוד מליוני משפחות ובני אדם שחלקם הוא ילדים כמו ילדי. הם התיישבו על ברכיי ואמרתי להם שהכל יהיה בסדר ואמא והם יהיו בסדר.

ניגבנו כולם את הדמעות והחלנו לנצל את הזמן שנשאר לנו בחגיגות יום ההולדת של יאנקו.

הכנו ליאנקו את עוגת השוקולד האהובה עליו והתחלנו לחגוג לו את יום ההולדת. ברגע אחד הוא פרץ בבכי והתחיל ליבב , בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ואז שמעתי אותו

אומר “אני לא רוצה שתמות ואני לא אראה אותך יותר” . לא ידעתי איך לענות לו ואמה החלה לבכות גם .אמרתי לכולם שיהיה בסדר ואף אחד לא ימות אפילו שאני ולנה כבר ידענו שזה לא מה שהולך לקרות.

 אחרי שכולם נרגעו יאנקו ביקש את משאלת היומולדת ,הוא ביקש שבעוד שנה בדיוק ביומולדת הבאה שלו אני יחזור אליהם עם תוכי כמתנה בשבילו. אמרתי לו שאני מבטיח שזה מה שיקרה אפילו שזה היה שקר.

לא יכולתי לשקר ודמעות עמדו בעיני אבל שמרתי זאת לעצמי.

אחרי שסיימנו לחגוג ,הלכתי לארגן את התיק למלחמה ופתאום הבחנתי בכמה בחורים לבושים בשחור מגיעים לעבר ביתינו. רצתי במהירות למטה ואמרתי לכולם להיות בשקט. אמה התחילה לצרוח מהפחד והבחורים התפרצו פנימה כיוונו אלינו את האקדחים שלהם ואמרו לנו לשתוק. אחד מהם התקרב ללנה ,תלש ממנה את תכשיתיה והחטיף לה. השני התקרב ליאנקו ואמה וכיוון אליהם את האקדח, הוא אמר שאם לא נביא לו את כספנו הוא יורה בשניהם.

עליתי במהרה להביא את כל החסכונות  שלנו ומילאתי את המחסנית של הרובה. כשירדתי למטה התקרבתי אליו לאט ושמתי את הכסף בידו. כאשר הם הסתובבו לעבר הדלת ,לקחתי את האקדח ויריתי בשני הבחורים שכיוונו אל ילדי את רוביהם. הבחור השלישי מיד הסתובב וירה ביאנקו ובאמה .

באותו הרגע קמתי ויריתי לו שלוש ירויות בגב והוא מת על המקום.

ישר רצתי לעבר יאנקו ואמה, אמה מתה על המקום ולנה התחילה לבכות, יאנקו התחיל לצרוח ושאל בצרחות אם אמה מתה, לא ידעתי איך לענות לו ואמרתי לו שהיא במקום טוב יותר עכשיו ואז הגיעו לאסוף אותי לקרב , לא יכולתי לעזוב את יאנקו ולנה סתם ככה אז החלטי לסחוב את יאנקו יחד איתי ועליו על ההסעה ,אמרתי ללנה לא לדאוג ונסעתי.

 אחרי זמן קצר הגענו לבית החולים האזורי שיטפל ביאנקו, הרופאים אמרו שאין מה לעשות וצריך לכרות לו את הרגליים.

מיד יצאתי מהחדר ושברתי את אגרטל הפרחים שהיה על דלפק הכניסה.

חזרתי לחדר של יאנקו ואמרתי לו את מה שהרופאים אמרו ,הוא התחיל לבכות ומנה לי את כל הדברים שהוא לא יוכל לעשות ובן רגע עבר לצחוק מתגלגל ולא הבנתי מה קורה עד שהוא אמר לי שעכשיו יהיה לו תירוץ למה לא להוציא את הפח זבל החוצה.

התחלנו שנינו לצחוק ואז הפסקנו והייתה שתיקה מביכה אבל עשוייה מעצב.

בדרכנו הביתה הסברתי לו שהמלחמה לא הולכת להיגמר בקרוב והוא שאל אותי אם הוא עדיין יוכל לקבל את התוכי שהוא רצה למתנת יומולדת ,אמרתי לו שרוב הסיכויים שלא אבל הוא האמין שאני עדיין יחזור אליהם אחרי שהכל יגמר עם התוכי שלו. נתתי לו נשיקה על המצח והמשכנו ללכת.

לפתע שמענו הפצצות לידנו, הפנינו את מבטינו אחורה וכל בית החולים היה הרוס ,התחלתי לדחוף את יאנקו בכיסא והתחלתי לרוץ.

אני לא יודע מה קרה ופתאום מצאתי את עצמי שוכב על הקרקע ויאנקו מעליי,ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי,בכל כוחי ניסיתי ולא הצלחתי,ואז שמתי לב שיאנקו התחיל לבכות וניסיתי להגיד לא שבכל בסדר אבל גם לא הצלחתי לדבר,ואז הבנתי שאני – מת

ומפה הכל השתנה…..

בתמונה – הפיצוץ של בית החולים

היחידה שלי מצאה את יאנקו ואותי והחזירה את יאנקו לביתנו והודיעה לאשתי שמתתי,אולי היא לא יכלה לראות אותי אבל ראיתי אותה סובלת.

אחרי המלחמה שנמשכה שש שנים ויאנקו היה כבר בן 14 ונולד לו אח קטן שהוא כבר בן חמש שקוראים לו דוד , הם החליטו להגר לארץ ישראל.

  אה, ועוד משהו, יאנקו קיבל את התוכי שתמיד רצה ישר שהם הגיעו לארץ וקרא לו תיאדור .

אבל יום אחד התחלתי לשמוע רעשים וקולות שקוראים לי וזה היה יאנקו , הוא לא היה מת אבל הוא היה מדמיין אותי במשך חודשים שלמים והיה מדבר איתי,למשל ששני ילדים הגיעו לאזור .

שהם גרו בו ,לאחד מהם נראלי קוראים שוקה והא שטותניק כזה, ולשני קוראים לואי והם הפכו לחברים ממש טובים.

מאז אני יודע שהכל בסדר ואין לי מה לדאוג אז …… בייייייי

בתמונה – שוקה ולואי

בחרנו באבא של יאנקו כיוון שהוא לא מוזכר כלל בסיפור וחשבנו שהוא אחת הדמויות הקרובות ביותר ליאנקו ואפשר

ליצור ממנו מלא דמויות וצורות שונות.

עבודת הצוות ושיתוף הפעולה בינינו היה טוב וככל שכל אחת חשבה על רעיון משלה יצא לנו יותר טוב כי שילבנו את שתי הצורות ביחד

ויצרנו סיפור חדש שאולי הוא קצת משעמם אבל יש בו חלק מכל אחת מאיתנו.