עבודה בספרות-יאנקו מן העיר התחתית ירדן ניסן

שם : ירדן ניסן

כיתה : ח’2

דמות שבחרתי : שוקה

.הסיבה שבחרתי בשוקה היא בגלל שהוא הכי קרוב למספר, וחשבתי שיהיה מעניין לקרוא את הסיפור מנקודת מבטו

עוד סיבה שבגללה בחרתי את שוקה היא בגלל שבסיפור הוא חבר ממש טוב של המספר ורציתי להביא את ניגודי הדעות שאולי יש להם לפעמים

למרות שהם חברים טובים.

המספר (לא מוזכר שם,אז אני אקרא לו אפרים) הגענו לחיפה כיוןן שאת הקיבוץ שלנו פינו בגלל המלחמה.

אין לנו הרבה מה לעשות, אנחנו בעיקר משוטטים ברחובות חיפה ונכנסים לבתים שאנשים נטשו.

יום אחד התהלכנו ברחוב כמו כל יום. מפה לשם אישה רדפה אחרינו ובזמן שברחנו ממנה הגענו לחצר של בית ושם ישב יאנקו, ילד משותק על כיסא גלגלים. הוא לבש בגדים ארוכים ושחורים וכובע ברט. על עץ שהיה ליד הילד היה תלוי כלוב עם תוכי. אני ואפרים הסתכלנו על הילד והא הסתכל עלינו. הייתה הרגשה מוזרה עד שהתוכי צווח, יאנקו (שעדיין לא ידענו את שמו) אמר שהוא אומר לנו שלום. הילד הציג את עצמו ואת התוכי (תיאודור) והציע לשחק שחמט. אני עניתי שאני לא יודע לשחק אך אפרים יודע. הם שיחקו ויאנקו ניצח בכל המשחקים,אני הצעתי שנשחק דמקה כי אני יודע לשחק.

לאחר שסיימנו לשחק יאנקו סיפר לנו על כך שהוא ברח עם אימו מהנאצים, ובגלל זה היא דואגת לו כל כך ולא מאפשרת ל לצאת מן החצר.

אני ממש רגיש בקשר לאמא שלי ואיך ששמעתי את מה שיאנקו סיפר סוג של הבנתי אותה.

הוא אמר לנו שזה לא כל כך נורא כי יש לו את תיאודור התוכי שלו שמארח לו חברה.

שנייה לפני שהלכנו יאנקו שאל אם נבוא שוב.

כמובן שבאנו עוד הפעם.

כל פעם שנפגשנו סיפר לנו יאנקו יותר על עצמו ועל הספרים שהוא קורא.

היה נחמד אבל יום אחד פשוט נמאס לי והצעתי שנלך לים.

אפרים חשב כמוני אבל יאנקו אמר שכדאי יום אחר כי אמא שלו חוזר עוד מעט.

לאחר כמה ימים הלכנו אל הים.

היה זה בטח מחזה מוזר לראות שני ילדים דוחפים ילד בכיסא גלגלים ותוכי.

כשאני אפרים ויאנקו הגענו לנמל חיפה אני ואפרים נכנסנו למים אבל יאנקו לא התקדם הרבה בגלל שהוא אמר שהחול נתקע לו בגלגלים.

כשאני ואפרים יצאנו מהים יאנקו הוציא ארנק ונתן לנו כסף. הלכנו לקנות בוטנים ושלגונים (הבוטנים בשביל תיאודור). היינו חייבים להתחיל לחזור לביתו של יאנקו כי אמא של יאנקו עוד מעט חזרה מהעבודה. באמצא הדרך שמענו אזעקה ויאנקו ממש נבהל. חיפשנו מקלט וכשמצאנו לא יצאנו עד סיום האזעקה. כשיצאנו התחלתי להגביר מהירות עם הכיסא של יאנקו לכיוון ביתו כי ידענו שאמא שלו שם  ודואגת לו. כשהגענו ראינו אסיפה של אנשים ואישה שאומרת את שמו של יאנקו. הנחנו שזו אמא שלו. כשהיא ראתה אותנו היא אמרה כמו דברים ליאנקו בשפה שאנחנו לא מבינים ואז הסתכלה עלי וסטרה לי. הייתי ממש עצבני אבל הבנתי אותה. החלטתי ללכת מן המקום, שמעתי את אפרים קורא לי אך המשכתי ללכת. דאגתי שלא ניפגש יותר אבל אפרים אמר לי שאין לי מה לדאוג ושעשיתי את הדבר הנכון.