תוספתא ומסכתות קטנות

בס”ד

מסכתות קטנות ותוספתא

דביר ברח”ד

מבוא

כידוע, במעמד הר-סיני קיבלנו שני תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב היא חמשת חומשי התורה, ואילו התורה שבעל פה לא נכתבה, אלא כשמה כן היא תורה שהועברה בעל פה. אב לימד את בנו ורב את תלמידו כך נשתמרה התורה שבעל פה במשך אלפי שנים. טוב מאוד ידעו היהודים שללא התורה שבעל פה לא ניתן ללמוד את התורה שבכתב.

אך ארכו הימים והיהודים עברו תמורות רבות עד אשר הגיעו לידי הרומאים. הרומאים גזרו גזרות קשות על היהודים והחריבו את בית המקדש.

גם לאחר החורבן לא פסקו גזרות הרומאים והתנכלויותיהם ליהודים, עד שעלה לשלטון הקיסר אנטונינוס. באותם הימים חי ר’ יהודה המכונה גם רבנו הקדוש ורבי, והוא כיהן כנשיא. אנטונינוס העריצו והם שמרו על קשרי ידידות עד שלבסוף אנטונינוס אף התגייר.

ר’ יהודה ראה שכבר מרבית היהודים מתחילים לשכוח את התורה שבעל פה, והבין כי אם לא תנוצל עתה שעת הכושר תאבד התורה מישראל.

ר’ יהודה החליט לעשות מעשה נועז, הוא כינס את כל החכמים בדורו ויחדיו כתבו את התורה שבעל פה בחיבור המוכר כיום כמשנה.

משום שהתורה שבעל פה אמורה להיות שגורה על פה כתב ר’ יהודה את המשניות בצורה קצרה ומתומצתת כדי שיהיה ניתן ללמוד אותה בעל

פה. כיוון שכך היו הרבה משניות שנכתבו שר’ יהודה הנשיא לא הכניסן למשנה והן המכונות ברייתות או משניות חיצוניות בעברית.

ר’ יהודה הנשיא לימד הרבה תלמידים ולאחר מותו פסקה תקופת התנאים והחלה תקופת האמוראים.

תלמידיו של ר’ יהודה הנשיא חיו בתקופה שנקראת דור המעבר בין התנאים לאמוראים.

מתלמידיו הגדולים של ר’ יהודה היה ר’ חייא והוא החליט להעלות על הכתב את כל הברייתות, לעזרתו התייצב תלמידו ר’ הושעיה ויחדיו עמלו רבות, וכינסו את כל הברייתות בקובץ המכונה תוספתא שכשמו כן הוא הוספה על המשנה.

מאז שגמרו את מלאכתם פסקה הגמרא כי לא ניתן ללמוד דרשות מברייתות שלא כתובות בתוספתא, מכיוון שיכול להיות שהן משובשות.