צוות ניל

יום ראשון לטירונות כולם מתרגשים, כבר הקריאו את השמות של צוות 4 והמפקד הסמל עומד שם כולו קשוח וכבר בדמות.

איך שמגיעים לפלוגה מתחילים כבר לעבוד,שפצרנו את הכובע והתחלנו לרוץ קצת בתיזוזים של המפקד הסמל. כולם מסתכלים ובוחנים אחד את השני, אף אחד לא מתאר לעצמו שאנחנו עומדים להיות החברים הכי טובים,אחים,משפחה אחת גדולה.

השבועות הראשונים היו מאד עצימים יחסית לאזרח שרגיל לים,חברים וסתלבט… כל היום רצים,אסור לשבת,אין פלאפון,אסור לאכול במהלך היום רק בארוחות בחדר אוכל.

המפקד הסמל מתחיל ללמד אותנו את הערכים שעל פיהם אנחנו צריכים לעבוד ולאמץ לחיים,עבודה רצופה,לא מורידים מתח,תמיד להיות חדים ולהיות דפוקים בראש!

מתחילים ללמוד קצת עזרה ראשונה ותפעול של פצוע ומתרגלים, שבועות קליעה ראשונים לירות פעם ראשונה היה כיף ובכלל כל ההתחלות הראשונות ריגשו את כולם כמו מדס ראשון,לקבל את המאפרו,לעלות חבל בפעם הראשונה…

רוב היום רצים בתיזוזים כי אנחנו לא עומדים בזמנים,אז את הגדר הכחולה פגשנו הרבה הלוך חזור מאות פעמים וכל דבר שלא מצליחים עושים כמובן עוד פעם עד שמצליחים. וכל פעם שיצאנו מהפלוגה, המפקד הסמל היה אומר ” 20 שניות בוגונביליה!”

מקבלים ווסטים ומלמדים אותנו על כוננות של לוחם קליעית ומימית ושתמיד צריך להיות בכוננות למקרה שנוקפץ. ככה זה,יחידה של מלחמה צריכה תמיד להיות מוכנה לכל דבר בכל זמן נתון. המפקד הסמל דאג להטריף אותנו על היחידה באופן שוטף ולספר לנו איך דברים מתנהלים ביחידה, ” כן צוות 4 ביחידה כל יום חבל 6 לפני ארוחה ולא חבל 3 שמצופה בחלב! “

שואלים אם כולם בכוננות ושלוחים אותנו לישון,מקפיצים את כולם על ציוד ובודקים כוננות אחדים עמדו בסטנדרט, יש כאלה שלא עמדו בכלל,יש כאלה שלא ידעו מה הסטנדרט לכוננות,לכאלה היה חסר הרבה כדורים לחלק כדור בודד. המפקד הצוות מגיע ואומר לנו שכל אלה שלא היו בכוננות איתם הוא לא היה יוצא למלחמה. זה היה אירוע מאד משמעותי בצוות וכולם למדו ממנו הרבה אני בטוח.

שבועות קליעה היו שבועות אינטנסיבים,כולם יודעים שבמטווחים רק רצים ספרינטים כדי להספיק יותר להתאמן ולהתמקצע. יורים כל היום, ואלה שלא יורים בחוץ מתאמנים על יבשים או משפצרים ציוד. מסיימים לירות ורצים לבדוק מטרות על זמן כמובן,למלא שוב כדורים ולדווח פגיעות. כשלא היינו עומדים בזמן המפקד הסמל היה מזמר לו את המשפטים הקבועים שלו :”אין בעיה צוות 4 לא עומדים בזמן,כולם יישור קו! נוהל 12,12 שניות 25 הלוך חזור צא!!!”

המפקד הסמל דאג להטריף אותנו כל פעם שלא היינו עומדים ובתוך שיחה אחת קצרה כזאת הוא היה רץ איתנו והיינו עומדים בדרך פלא.

כל בוקר יש מסדרי בוקר וכל לילה מסדרי לילה, בבוקר צריך לנקות שירותים ואת החדרים ולסדר את הציוד על המיטה ובלילה אותו דבר רק בלי שירותים.

תקופה ארוכה לא היינו עומדים ב15 דקות גלחצ פנים נעליים ולהעמיד מסדרים והיינו מבלים את השעה הראשונה בבוקר במצב 2.

כשהמפקד אודי גילה שנדב יודע לעשות ביטבוקס הוא הגדיר שכל מסדר לילה נדב צריך לקבל אותו בביטבוקס, וכל מסדר כזה אודי היה מחייך כמו ילד קטן.

באחד מהמסדרי לילה לא עמדנו בזמן, רן בידיוק שם מכנסיים והמפקד אודי נכנס ואמר “כולם מצב 2 ” והוא התחיל להרצות על עמידה בזמנים במשך כמה דקות ארוכות… ואז הוא מסתכל על רן וצורח עליו:”רן תסתדר כבר את המכנס שלך יא מצ’וקמק!” הוא משך לו את המכנס וקלט ששתיי הרגליים שלו בתוך חור אחד של מכנס, הוא פשוט הסתכל עליו והתאפק כל כך לא לצחוק ויצא החוצה והתפקע מצחוק! איך שהוא יצא כולנו התפקענו מצחוק ביחד. מאז כל פעם שמשהו בא לעלות על מד”ס או על ב’ והרגל נתקעת לו ככה הוא צועק בקול :” אהה שיט מעצור רן אפרוני!” והשאר צועקים לו לתפעל!

על כל דבר קטן מקפידים איתנו,מהסדר של הציוד שלנו לעמוד ישר,לעמוד בזמנים שעמידה בזמנים היא קודש הקודשים וכל דבר מושלך למלחמה!

עומדים בשלשות לפי פסים בבלטות ברצפה,מימיות מסדרים שהצ’ופצ’יק לאותו כיוון ולפי צבע. מגיעים לדקויות, “הדברים הקטנים שעושים אותנו גדולים”.

לכל טירונות יש תקופת התבלבלות יש תקופות בלבול גדולות ויש פחות..עושים מד”ס ואז מתרגלים מתקנים של בוחן מסלול,עוברים עם קים המדסניקית היפייפיה שלנו והמפקדים מדגימים כל מתקן, במתקן האחרון של הזחילה מסבירים עליו ואז נתן שואל את המפקד הסמל אם אפשר שהוא ידגים? המפקד הסמל התעצבן כמובן והפיל את נתן למצב 2. הגענו לפלוגה וזה עוד לא נגמר, נתן קישקש על הדף שהוא הגיש לשיחת מ”פ בזלזול,פה המפקדים התחילו ממש להתעצבן. “איי צוות 4 אתם מבולבלים,אין לכם מושג כמה אתם מבולבלים!” לוקחים אותנו מאחורי הפלוגה שם הכרנו את מצב הסקוואט על הקיר. קוראים לנתן, ” נתן פתח שעון – 7 UP  מכיר? יופי, אז עכשיו בשבילך זה 4 UP  צא!” נתן יוצא אנחנו בנתיים במצב סקוואט ומקשיבים להרצאות ההתבלבות המפורסמות של המפקדים, נתן חוזר בדרך פלא עומד, המפקד הסמל מסתכל ” נתן שנה!” אנחנו עוברים למצב סופרמן, נתן חוזר ושוב עומד כמו חיה, “נתן 20 שניות היית מתחת לפלוגה” אותנו מקימים ומרצים לנו עוד כמה דקות ארוכות, ומדי פעם ראינו את נתן עובר בח’ כולו מזיע ומתנשף ואחרי זמן מה הוא חוזר אליינו עם פרצוף מחוייך,”הקשב המפקד,אפשר לחבור?”

המסעות הראשונים תמיד יהיו חכוכים בזכרון של כל חייל,בפלוגה יש הנפצות על מסע ראשון, כולם מדברים על זה וכולם מאמינים לזה גם. במשך כל היום עושים לנו מסדרי מימייה,”דקה וחצי הורדתם מימייה” כולם שותים,רק וואסי ואיתי מתקשים ומקבלים עוד זמן אחר כך ואימרי מקיא כל מימייה שהוא מכניס לפה.

בצהריים יש מסדר חופ”ל ופה הבנו שיש מסע באמת. שולחים אותנו לישון מוקדם כמובן לא אומרים לנו שיש מסע,מרגילים אותנו לערפל מסלול,מעירים אותנו,שותים עוד כמה מימיות,מחלקים אלונקה ופק”ל מים ויוצאים!

הליכה מהירה אף אחד לא רגיל,מסע 4 קילומטר נראה ארוך בטירוף,בשמיים יש מלא כוכבים ואווירה של התחלות חדשות.

בכיתה ב’ איתן סחב את האלונקה והוא לא הרגיש טובה וקרס לרצפה,כולם הוציאו מימיות ושפכו לו על החזה, תפעול מהיר וחד כמו שמצופה. איתן קם והמסע המשיך.

מסיימים,עושים מתיחות ופריסה מחכה לנו במרכז פלוגה וממשיכים לו”ז של יום רגיל כמובן.

במסע 6 אצלנו גורביץ’ לקח את האלונקה ואורין פק”ל מים, המסע הזה היה טיפה יותר בעליות ובקצב יותר גבוה. בזמן המסע אורין היה לפני וראיתי שהוא לא מרגיש טוב,דפקתי ספרינט למפקד אודי ודיווחתי לו הוא אמר לי להביא אליו את אוריין,השקנו אותו במים אבל עדיין הוא הרגיש לא טוב,עצרנו. אורין היה על סף עילפון והוא הפסיק את המסע. כנראה לא שתה מספיק יחסית לגודל שלו ומאז אורין שותה כפול מימיות לפני כל מסע. המשכנו,אלי סחב במקום אורין את הפק”ל מים ועשה את זה כמו גדול,היינו קצת מבואסים על אורין ואז פתאום צדוק מתקדם קדימה עם הידיים למעלה בצורת V  אותי זה הרים ממש,רואים את הבסיס באופק ורואים צוות אחר בכניסה לש.ג המפקד הצוות עבר ליידנו וכמובן אמר שאין סיכוי שאנחנו מאחורייהם,התחלנו ספרינט עד לש.ג ועקפנו אותם,חשבנו שנגמר ואז עשינו עוד סיבוב בבא”ח וסיימנו.

המסע שאחריו היה היה 7+1 אני וציפי נבחרנו לאלונקה,מרשון ושחריה מים, התחלנו את המסע בקצב גבוה,הרבה עליות הרבה ירידות,אני מסתדר ב3 קילוטרים הראשונים ופתאום מגיעה עליה גדולה ואני מתחיל להישחט, מהצד נתן ומהצד השני גורביץ’ דוחפים אותי ועוזרים לי,פעם ראשונה שדוחפים אותי בחיים אני לא מצליח להדביק את המפקד אודי בצעדים מהירים ואני לא מבין איך זה יכול להיות,המסע זכור לכולנו כדיי קשה סופרים עוד סטיקלייט ועוד אחד ומגלים שהמסלול לא מעגלי כמו המסעות הקודמים,הקושי ללא ספק מתחיל לעקצץ. בסופו של דבר הגענו קילומטר לפני הסוף הורדתי את האלונקה ופתחתי אותה ציפי עשה אותו דבר ושמנו 4 שקים על כל אלונקה והתחלנו תנועה. עליה תלולה לפנינו אבל אנחנו חזקים פעם ראשונה עם אלונקות וכולם מחליפים ונותנים מעצמם הרגשה כיפית לראות את חבר מהצוות ליידך על האלונקה, אפילו מרשון החיה נכנס מתחת לאלונקה עם הפק”ל עליו. סיימנו את המסע והייתה אווירה של סיפור באוויר.

שבועות קליעה,יורים ומתמקצעים על הנשק,יבשים,משפצרים וישנים במטווחים.

אלה היו שבועות הראשונים בטירונות,המסעות פילים למטווח עם כל הציוד היו נוראיים. פעם אחת לקח לנו שעה וחצי להגיע מהמטווח עד לפלוגה כי היה כל כך הרבה ציוד.

מפקד הצוות מוציא את רן,אלי,מרשון,חזן,אורין ואותי ואומר לנו שנבחרנו להיבחן ללהיות חובשים בצוות. אני לא ממש מעוניין,אורין ומרשון ממש בעניין, חזן מתלבט,רן לא סגור על עצמו ואלי מבסוט תמיד פשוט.

אנחנו עושים שיחות עם הפרמדיקית ומסבירים לנו קצת על התפקיד. אחר כך אנחנו חוזרים למטווח וישר מורידים את כולם למצב 2, המפקד הסמל מגיע ” כן עתי יא חתיכת גוש בלבול מה אתה פותח לי ארגז סמל בלי רשות אה? כדי מהר מאד שתתאפס על עצמך!”

המפקדים פשוט יצאו מהמטווח ואנחנו היינו במצב 2, הזמן עובר ועובר והמפקדים לא חוזרים. אני ואלי מתחילים לזהות חבר’ה שקשה להם ומתחילים לעבור בין אחד לאחד ולחלק נגחות ולחייך אחד לשני הייתה אווירה טובה, זאת הייתה פעם ראשונה שהיינו 40 דקות מצב 2, גפן פתח שעון ווידא את זה.

המסע הבא כמובן איך אפשר בלי,מסע השבעה!

כולם דיברו עליו ושהוא הולך להיות קשה, 10+2 בל”ה,ראש השנה כולם מתרגשים,יוצאים מהאוטובוסים עולים על ווסטים,מתראיינים קצת ויוצאים.

5 קילומטרים ראשונים קצב גבוה מאד, יש קצת פערים ואנחנו דוחפים אחד את השני ואת הפקליסטים. עצירה,מפרקים מיימיה 10 דקות הפסקה. איתן שוב לא הרגיש טוב והפסיק את המסע. אני מחליף את נדב בפק”ל מים ויוצאים לדרך,מתחילים בקצב פחות מהיר,כנראה בגלל העליות שהיו לפנינו, גפן היה ליידי ועזר לי בשעת הצורך, העליות הולכות והופכות יותר תלולות ואני מרגיש את הרגליים נשרפות,המפקד אודי פותח פער ואני לא מצליח לצמצם… אני מצמצם והוא מגיע אליי ולוחש לי ” גברה אתה מעכב את הצוות תוריד את הפק”ל מים” אני רותח, במקום לדחוף אותי הוא מוריד אותי למטה? מה הקטע? אני נלחם עם עצמי פסיכולוגית וחושב כבר שהמפקד אודי סימן אותי כחלש, ושוב הוא בא ואומר לי את אותו משפט. פה הבנתי שזה משחק שלו ואין מצב שאני מוריד את הפק”ל מים גם אם יתהפך העולם הזה! אני נדבק לו לתחת ולא מרפה,כואב לי בשרירים ואני נושך שפתיים. עצירה,מורידים מימייה נושמים קצת, מחלקים חיוכים וממשיכים. אומרים לנו שיש 2 קילומטר עליינ עכשיו ולהיות חזקים. מתחילים לטפס ולא רואים את הסוף. כואב לי מאד ברגליים ואני נלחם ברגליים שלי שלא רוצה לקום מהאדמה,שורף שורף שורף!

דוחפים אותי מאחורה,אני מתנשף בכבדות, מסתכל אחורה לשניה ורואה שהצוות לא כל כך בפער גדול ומחייך קצת. בסופו של דבר העלייה נגמרה והמשכנו. המסע נגמר וסירבתי להוריד את הפק”ל עד שעשינו מתיחות.

עמדנו היה טקס קרבי, וכמובן שחוזרים לאוטובוסים שנמצאים למעלה.

נכנסים לאוטובוס גמורים מעייפות והמפקד הסמל מדגיש: ” אף אחד לא מתעפץ צוות 4! ” ככה זה ביחידה של מלחמה צריך ללמוד להלחם בעייפות. כולם עייפים וגמורים מהמסע ומישהו מתעפץ, המפקד הסמל אומר לכולם להרים את הצולבת למעלה. נשארנו ככה בערך 10 דקות ואז עוד מישהו התעפץ פה כבר המפקד התעצבן,” כולם נשקים באוויר!!!” נשארנו ככה עם הנשקים באוויר עד הבסיס 35 דקות נסיעה.

אכלנו התקלחנו וממשיכים בלו”ז כרגיל,המפקד אודי ריכז אותנו בשלשות ואמר לנו את המשפט הבא:” טוב זה לא התג של היחידה,אבל אין מה לעשות קחו את זה מעכשיו שמים את זה כל עוד אנחנו פה בבא”ח. רק תזכרו שאתם ציפורים לא נחשים…”