ימים של פעם

סבתא ספרה לי : בימי עבר, החיים שלנו היו פשוטים ולא מסובכים.
אבל למרות כל קשיי החיים, היתה לנו שמחת חיים.
לעומת היום, שכל דבר נמצא בהישג יד אך לא רואים שמחת חיים ולא מרגישים בה, היה לנו אורח חיים קשה. כל דבר שנעשה, היה במאמץ. לקח לנו זמן רב להגיע לישובים סמוכים בגלל אמצעי התחבורה, סוסים וחמורים.
בעבודת החקלאות, חרשנו את האדמה באמצעות מחרשת עץ ושור, זרענו את השעורה החטה וקצרנו את היבול בידים .
היתה עבודה קשה אך מהנה. עונת הקציר היתה חויתית וחגיגית .
מהחיטה השגנו את הקמח, שממנו אפינו את הלחם בטאבון.
במה שנשאר מהקציר השתמשנו כמזון לבהמות שגידלנו בבית.
בחגים ובמסיבות, כל התושבים השתתפו. ברכו אחד את השני, וכולם ביקרו את כולם ואם מישהו רצה עזרה הכל היו מוכנים לעזור לו.
אילו היו החיים שלנו. קשים אך מלאים בשמחה וששון.

“פריחה”

היו היתה אשה ולה שבעה בנים, היא התפללה לאלוהים ואמרה:
“אלוהיי מלך העולם! תן לי בת”! אלוהים הקשיב לה ונתן לה בת בשם “פריחה “.
גדלה “פריחה” בבית, יחד עם אמה ואחיה. יום אחד הלכה האם עם בתה כדי לכבס את הצמר בוואדי שליד הכפר. “פריחה” שיחקה, היה לה כיף ואחרי זמן קצר היא התעייפה, נשכבה על האדמה ונרדמה.
כאשר ירד הלילה והשתרר חושך מוחלט החליטה האם ללכת הביתה. היא החזיקה את הצמר בידיה והלכה. בבית, נזכרה האם בבת שלה. היא ידעה ששכחה אותה בוואדי! היא קראה לבניה וציוותה עליהם שילכו מיד להביא את אחותם מהוואדי, אבל בניה סירבו מפחד מהמפלצות המפחידות שנמצאות בסביבה שם.
האם לא יכלה לישון כל הלילה, היא חיכתה עד שיעלה האור של היום הבא, כדי שתוכל לחפש את בתה.
בבוקר,”פריחה” התעוררה ,הסתכלה סביב ולא ידעה איפה היא נמצאת!
היא פחדה מאוד והתחילה לבכות!

אחרי זמן קצר התחילה “פריחה” לעכל את מה שקרה, היא התחילה לחפש את אמה בסביבה הקרובה.
חפשה “פריחה” את אמה, חיפשה וחיפשה ולא מצאה. פתאום הבחינה על פסגת ההר במשהו. היא החליטה לעלות ולראות מה זה. היא עלתה עד שירד הלילה, אחרי סבל ועייפות הגיעה למקום שאותה ראתה. זה היה ארמון גדול ומפואר אבל נטוש, מוזנח ומלוכלך מאוד, היא ניקתה את הארמון, סידרה אותו וגם בישלה מרק טעים בעל ריח מושך.
פתאום נפתחה הדלת ונשמעו צעדים מכיוון הכניסה לארמון. “פריחה” פחדה מאוד והתחבאה מהר מתחת לשולחן. כשבעלי הארמון נכנסו, הם לא האמינו למראה עיניהם! הארמון היה נקי ומסודר. הם התקדמו בזהירות לכיוון המטבח ואמרו: מי שם? שיצא ויהיה כמו אח שלנו ויחיה איתנו בשלום!
שמעה “פריחה” מה שאמרו ושמחה מאוד. היא הלכה אליהם והציגה את עצמה.
בבוקר הזהירו בעלי הארמון את פריחה שלא תפתח את הדלת לאף אחד.
באותו הזמן, אמה של “פריחה” חיפשה אותה בכל מקום ולא מצאה, כשהיא הגיעה לארמון היא הייתה כמעט בטוחה שהבת שלה נמצאת בתוכו.
דפקה האם על הדלת ואמרה: “בתי היקרה תפתחי לי את הדלת כדי שנחזור הביתה יחד בשלום”.
“פריחה” לא שמעה בקולה של האם וביקשה ממנה שתעזוב מיד את המקום.
האם כעסה מאוד ואמרה בליבה :”אני ארעיל אותה, בוגדת אחת קטנה”.
הלכה האם ולקחה פירות יבשים ש”פריחה” כל כך אוהבת, עמדה מול הדלת ובקשה “מפריחה” לפתוח לה אבל היא סירבה ובקשה ממנה שתעזוב את המקום ותחזור להיכן שבאה ממנו.
האם שמה את הפירות המיובשים מול הדלת והלכה.
פתחה “פריחה” את הדלת בזהירות וראתה שאמה השאירה לה את הפירות היבשים שהיא אוהבת ליד הדלת ואמרה: “הלוואי שהייתי פותחת את הדלת לאמא, חשבתי שהיא רוצה להעניש אותי ולא ידעתי שהיא רוצה לתת לי מהאוכל שאני הכי אוהבת”!
אכלה “פריחה” חתיכה קטנה מהפירות המיובשים. החתיכה נתקעה לה בגרון והיא התחילה להשתעל. שמעו אותה בעלי הבית ומהרו לעזור לה. הם הרימו אותה, שמו אותה על גמל ולקחו אותה לרופא. בדרך הם פגשו זקנה שמחזיקה במקל. בעלי הארמון סיפרו לזקנה מה שקרה, היא עצרה את הגמל ,הורידה את “פריחה” לרצפה והתחילה ללחוץ חזק על עצם החזה התחתונה שלה עד ש”פריחה” ירקה את החתיכה. “פריחה” הודתה מאוד לזקנה והחליטה להשאר לגור עם מי ששומר עליה.

רכילות במשפחה

בבית גדול, גרו סבא וסבתא, בניהם הנשואים ונכדיהם.
יום אחד דפק מישהו על הדלת. מרים הנכדה מיהרה לפתוח כדי לראות מי זה.
זאת הייתה דודתה נעימה ובתה סועאד. מרים קיבלה את פניהן וקראה לסבתא ואמא כדי לשבת עם הדודה נעימה והזמינה את בת דודתה, סועאד, לבוא ולשחק איתה ועם אחותה אמירה בחדר.
לפני הארוחה, קראה אמא למרים כדי שתעזור לה בעריכת השולחן. מרים עזבה את החדר ומהרה לעזור לאמא.
סועאד ואמירה נשארו לשחק.
-“האם למדת לבשל, אמירה” ? שאלה סועאד את אמירה.
-“כן אמא שלי החלה ללמד אותי לבשל” . ענתה אמירה . “היא הסבירה לי שאני הולכת להיות טבחית מיומנת”.
– “יפה מאוד” אמרה סועאד , “אבל אני חושבת שמרים לעולם לא תלמד לבשל כי היא שמנה וטיפשה מאוד, והיא בקושי זזה”.

– ” לא יפה מה שאמרת סועאד, על חברתך הכי טובה” אמרה אמירה . “גם מרים התחילה ללמוד והיא מבשלת לא רע בכלל”.
באותו רגע אמא של מרים קראה להן לבוא לשולחן לאכול.
“תלכי את! אני רוצה לחכות פה בחדר עד שמרים תגיע” אמרה סועאד.

כשמרים הגיעה, סועאד אמרה לה שאחותה אמירה ספרה עליה דברים רעים. למשל, שהיא לא מסוגלת לבשל כי היא שמנה וטפשה, ובקושי יכולה לזוז!
מרים הייתה המומה מאוד ומיררה בבכי : “אחותי לעולם לא תגיד עלי דברים כל כך קשים, ואם כן אני לעולם לא אסלח לה”.
פתאום נכנסה אמירה לחדר, מרים שאלה אותה:
“האם אמרת לסועאד שאני לא מסוגלת לבשל כי אני שמנה וטפשה?
אמירה ההמומה ענתה :”לא! לא ! מעולם לא אמרתי את זה! זאת סועאד שאמרה את הדברים האלה עלייך בזמן שהלכת לעזור לאמא בעריכת השולחן לארוחה. נכון סועאד?
סועאד התביישה מאוד וענתה בקול עצוב: “כן, אני אמרתי את זה. אני מאוד מצטערת, ומבקשת מכן סליחה.”
מרים ואמירה סלחו לה בתנאי שלא תחזור שוב על ההתנהגות המבישה הזו, וסועאד הבטיחה להן שלא תתנהג כך לעולם.