כדורגלן

“מסי – הילד שהפך לאגדה” הוא ספר מרהיב על הכדורגלן מספר אחת בעולם, ליונל מסי. כל העובדות והרגעים המרגשים מיום היוולדו ועד היום, כולל תמונות רבות מהקריירה המפליאה של הבחור שנולד בארגנטינה ומשחק בברצלונה.

לוקה קאיולי משרטט בספרו את חייו יוצאי הדופן של מי שנחשב כיום לספורטאי המפורסם והנערץ ביותר בעולם לִיאוֹנֵל (לְיוֹנֵל) אנדרס מסי, דרך שיחות שניהל עם הוריו, חבריו ומאמניו בקבוצות הנוער בארגנטינה ובברצלונה, הוא מביא את סיפורו האמיתי של מסי; את הקשיים והמכשולים בתחילת הדרך ואת רגעי האושר של הניצחונות לצד רגעי העצב של הכישלונות. 

היום כבר אין מחלוקת: ליונל מסי הוא אחד מגדולי הכדורגלנים שראה העולם מאז ומעולם. השאלה היחידה שעדיין נותרה פתוחה היא אם מסי, רק בן 24, (נולד ב- 24 ביוני 1987) הוא כבר עתה הגדול מכולם.

מסי אמנם נמצא עדיין רק במחצית הראשונה של הקריירה שלו, אבל מעטים, אם בכלל, הגיעו להישגים דומים. מעבר למספר חסר תקדים של אליפויות וגביעים שבהם זכה עם קבוצתו ברצלונה, מסי זכה גם שלוש פעמים ברציפות בתואר “כדורגלן השנה” באירופה ובעולם.

אבל לא תמיד היה הכול זוהר ומוצלח בחייו של הילד מרוסאריו, שסבל ממחסור בהורמון גדילה, ושהיגר בגיל 13, בנפרד ממשפחתו הקרובה, ממולדתו ארגנטינה לספרד.

מסי – הילד שהפך לאגדה הוא סיפור אמיתי, מרתק ונוגע ללב, שכל אוהד כדורגל, צעיר או מבוגר, יקרא אותו בנשימה עצורה.

“אני קונה כמה נתחי בשר, מהחלקים האחוריים. אני בוזקת מלח על כל אחד מהם, טובלת אותם בחלמון ומצפה בפירורי לחם. אני מטגנת אותם עד שהם עשויים היטב ומקבלים צבע חום-זהב, מניחה בתבנית ומכניסה לתנור. אני חותכת בצל דק-דק ומטגנת אותו. כשהוא מלבין אני מוסיפה עגבניות חתוכות, קצת מים, מלח, אורֶגנו ומעט סוכר, ומשאירה על האש במשך עשרים דקות. ברגע שהרוטב מוכן, אני יוצקת אותו על כל אחד מנתחי הבשר, ומוודאת שהם טבולים היטב. אני לוקחת גבינת שמנת או גבינה צהובה מהמקרר, פורסת לרצועות דקות ומניחה על הבשר. אני משאירה אותם בתנור עד שהגבינה נמסה. כל מה שנותר לעשות זה לטגן את תפוחי האדמה כתוספת, והמִילַנֶסה אַ-לָה נָפוֹלִיטָנַה (שניצל בסגנון נאפולי) מוכן להגשה.

“כשאני מגיעה לברצלונה אני צריכה להכין מילנסה פעמיים או שלוש בשבוע, עם לפחות שלושה נתחי בשר בינוניים בכל מנה. אני פורעת את שֹערו של לאו ואומרת לו: ‘אתה מבקיע כל כך הרבה גולים בזכות המילנסה והמָאטֶה (תה ארגנטינאי מסורתי) שלי.’ זאת האמת: כשהוא הבקיע שלושער נגד ריאל מדריד, אני הייתי שם והכנתי לו לארוחת ערב את המאטה ואת המנה האהובה עליו. לליונל יש טעם פשוט באוכל: מילנסה, אבל לא עם בשר חזיר או בשר סוס; עוף עם רוטב של פלפל, בצל, עגבניות ואורגנו. הוא לא ממש אוהב מאכלים מתוחכמים, כמו אלה שאחיו רודריגו מכין. לאו אוהב גם שוקולד ואלפחורס (העוגיות המפורסמות של ארגנטינה). כשאנחנו מגיעים לספרד אנחנו צריכים להביא איתנו קופסאות על גבי קופסאות, כדי שתמיד תהיה לו אספקה. פעם, כשמסי היה קטן, המאמן הבטיח לו אלפחור על כל שער שיבקיע, והוא כבש לא פחות משמונה פעמים במשחק אחד. בהחלט היתה לו אחר כך סעודת מלכים”.

שמה של סבתו של מסי הוא כשמה של אִמו, סיליה. סבתא סיליה היתה זאת שליוותה את הילדים לאימונים. היא היתה זאת שהתעקשה שייתנו לליונל לשחק על אף שהוא לא היה מספיק מבוגר, על אף שהוא היה הכי צעיר והכי קטן.

סיליה, האם, נזכרת: “הוא תמיד היה קטן. פחדו שירמסו אותו, שהוא ייפצע, אבל היא לא פחדה. היא התעקשה: ‘תמסרו לליונל, תמסרו לקטנצ’יק, הוא זה שמבקיע’. היא היתה זאת ששכנעה אותנו לקנות לו נעלי כדורגל. חבל שהיא לא יכולה לראות אותו היום. היא מתה כשלאו היה בן עשר, אבל מי יודע אם היא לא משקיפה מלמעלה ורואה לאן הוא הגיע, ושמחה למען הנכד הקטן שהיא אהבה כל כך.”

“אני לא יודעת ממי הוא למד לשחק כדורגל. בטח מאבא שלו, מהאחים שלו, מבני הדודים שלו. תמיד אהבנו כדורגל במשפחה. גם אני אוהדת. האליל שלי הוא מראדונה. הקריירה שלו, השערים שהבקיע – עקבתי אחריו בהתלהבות רבה. הוא היה חיה על המגרש. כשפגשתי אותו אמרתי לו: ‘אני מקווה שיום אחד הבן שלי יהיה כדורגלן גדול ואתה תוכל לאמן אותו.’ ותראה מה קרה… אחרי כמה שנים דייגו מונה למאמן הנבחרת.

ליונל היה מדהים… עוד לפני שהוא היה בן חמש היתה לו שליטה יוצאת דופן בכדור, שלאף אחד אחר אין. הוא אהב את זה, הוא אף פעם לא הפסיק. הוא בעט אל שער הכניסה הראשי לבניין ופגע בול בכל בעיטה, עד שלעתים קרובות השכנים ביקשו ממנו להירגע קצת.

“העונש הכי כבד שיכולנו לאיים בו על לאו היה לאסור עליו להתאמן. ‘לא, אמא, בבקשה, אני באמת אהיה טוב, אל תדאגי, אני מבטיח… תני לי ללכת לשחק,’ היה מתחנן ומתעקש עד שהצליח לשכנע אותי. לאו לא היה ילד חם מזג וגם לא עצלן, הוא תמיד היה ילד טוב, שקט וביישן, בדיוק כמו היום.

“הדבר שהכי משמח אותי הוא שאנשים אוהבים אותו. אני חושבת שהם אוהבים אותו כי הוא אדם טוב, פשוט וצנוע. הוא תמיד חושב על אחרים ומוודא שכולם סביבו בסדר: ההורים שלו, האחים, בני הדודים, האחיינים והאחייניות. הוא תמיד חושב על המשפחה שלו. כמובן, אני אמא שלו ואמא תמיד תגיד דברים טובים על הילדים שלה, על בבת עינה, אבל ללאו באמת יש לב ענק.

“בכל הנוגע לכדורגל, אני מקווה שהוא יעשה היסטוריה כמו פלה ומראדונה. אני מקווה שהוא יגיע רחוק, רחוק מאוד. אבל מעל לכול, כאם אני מתפללת לאלוהים שהוא יהיה מאושר, שתהיה לו משפחה ושהוא יחיה את חייו, כי עדיין לא באמת יצא לו לחיות. הוא הקדיש את עצמו לכדורגל, בגוף ובנשמה. הוא לא יוצא לבלות, הוא לא עושה דברים אחרים שצעירים בגילו עושים. לכן אני מקווה שיהיו לו חיים נפלאים. מגיע לו.”

במרכז הרפואי ברוסאריו, ביום חורפי אחד בשעה שש בבוקר, מתחיל הסיפור של ליונל מסי, הילד השלישי במשפחת מסי-קוצ’יטיני.

באותה עת היה אביו, חורחה, בן 29 וראש מחלקה בתאגיד ייצור הפלדה “אסינדר”. סיליה, בת 27, עבדה אז במפעל לייצור מגנטים.

חורחה וסיליה נישאו ב-17 ביוני 1978, בכנסיית קוֹרַאסון דֶה מריה. כל המדינה היתה שקועה אז במונדיאל שאותו אירחה ארגנטינה, עד כדי כך שגם החתן והכלה הטריים, שהיו בירח דבש בברילוצ’ה שבדרום המדינה, דאגו להספיק להגיע למשחק בין ארגנטינה וברזיל שנערך ברוסאריו. התוצאה היתה 0:0. שמונה ימים לאחר מכן, באצטדיון מוֹנוּמֶנטאל של ריבר פלייט בבואנוס איירס, ניצחה ה”אלביסלסטה” (כינויה של נבחרת ארגנטינה) של המאמן ססאר לואיס מנוטי את הולנד 1:3 בהארכה, וזכתה בגביע העולם בפעם הראשונה בהיסטוריה. ארגנטינה כולה היתה בטירוף מוחלט. אחד-עשר השחקנים – פִיליול, אולגין, גלבאן, פסארלה, טראנטיני, ארדילס, גאז’גו, אורטיס, ברטוני, לוקה וקמפס – השכיחו, לפחות לזמן קצר, את זוועות המשטר הצבאי ששלט אז במדינה; את מתנגדי השלטון שנרצחו, את יותר מ-30 אלף הנעדרים, את העינויים והזוועות של הדיקטטורה הצבאית האכזרית וצמאת הדם, שייסד הגנרל חורחה רפאל וידלה ב-1976