סיפור פרח לב הזהב

בְּמִשְׁפָּחָה אַחַת, חָיוּ בְּאֹשֶׁר וּבְאַהֲבָה רַבָּה, אִמָּא וּשְׁלֹשֶׁת בָּנֶיהָ.

יוֹם אֶחָד חָלְתָה הָאֵם בְּמַחֲלָת לב קָשָׁה. נִסּוּ הָרוֹפְאִים לְרַפֵּא אוֹתָהּ, אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ. רָק הָרוֹפֵא הַזָּקֵן שְׁבָּדַק אוֹתָהּ אָמַר: “הַרְחֵק בְּהָרִים יֶשְׁנוֹ פֶּרַח אָדֹם וְלוֹ לֵב-זָהָב. אִם תָּרִיחַ אִמְּכֶם הַחוֹלָה אֶת הַפֶּרַח -תַּבְרִיא.”

חָשְׁבוּ הַבָּנִים מִי יֵלֵךְ לְהָבִיא אֶת פֶּרַח לֵב-הַזָּהָב? הַבֵּן הַבְּכוֹר אָמַר כִּי הוּא דּוֹאֵג לְהַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ הַחוֹלָה וְעַל כֵּן עָלָיו לְהִשָּׁאֵר. הַבֵּן הַשֵּׁנִי אָמַר כִּי הוּא דּוֹאֵג לְנִקְיוֹן הַבַּיִת וְעַל כֵּן עָלָיו לְהִשָּׁאֵר.אָמַר הַבֵּן הַקָּטָן: “אֲנִי אֵלֵךְ וְאָבִיא אֶת פֶּרַח לֵב-הַזָּהָב”. לָקַח הַבֵּן הַצָּעִיר קְצָת אֹכֶל וְיָצָא לְדַרְכּוֹ.

הָלַךְ וְהָלַךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְיַעַר גָּדוֹל. תָּעָה בַּיַּעַר וְהֵחֵל לִבְכּוֹת.

שָׁמַע אוֹתוֹ עוֹרֵב וְשָׁאַל: “קְרַע – קְרַע , מַה לְּךָ יֶלֶד?”

“אִמָּא חוֹלָה מְאוֹד” עָנָה הַיֶּלֶד, “וְהָרוֹפֵא הַזָּקֵן שֶׁבָּדַק אוֹתָהּ אָמַר כִּי רַק אִם תָּרִיחַ אֶת הַפֶּרַח הָאָדֹם אֲשֶׁר לוֹ לֵב-זָהָב, הִיא תַּבְרִיא. אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַפֶּרַח אֲבָל תָּעִיתִי בַּיַּעַר…”

אָמַר הָעוֹרֵב: “אִם תִּתֵּן לִי מְעַט מֵהָאֹכֶל שֶׁלְּךָ, אַרְאֶה לְךָ אֶת הַדֶּרֶךְ”. עָנָה הַיֶּלֶד: “אֶתֵּן לְךָ אֶת כָּל מְזוֹנִי, כִּי אִמִּי יְקָרָה לִי מִכָּל”.

נָתַן הַבֵּן הַצָּעִיר לָעוֹרֵב אֶת כָּל הָאֹכֶל, וְהָלַךְ בְּעִקְבוֹתָיו עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְקִיר גָּבוֹהַּ.

נִסָּה הַיֶּלֶד לַעֲבֹר אֶת הַקִּיר אַךְ לֹא הִצְלִיחַ – יָשַׁב וּבָכָה.

שָׁמְעָה אוֹתוֹ כִּבְשָׂה וְשָׁאֲלָה : “מֶה – מֶה … מַה לְּךָ יֶלֶד”? סִפֵּר הַיֶּלֶד לַכִּבְשָׂה כִּי אִמּוֹ חוֹלָה וְהוּא מְחַפֵּשׂ עֲבוּרָהּ אֶת הַפֶּרַח הָאָדֹם אֲשֶׁר לוֹ לֵב-זָהָב, אוּלַם הַקִּיר מַפְרִיעַ לוֹ בְּדַרְכּוֹ.

אָמְרָה הַכִּבְשָׂה: “אִם תִּתֵּן לִי אֶת הַכּוֹבַע שֶׁלְּךָ אַרְאֶה לְךָ הֵיכָן יֵשׁ פֶּתַח בְּקִיר”.

“אֶתֵּן לָךְ גַּם אֶת כּוֹבָעִי וְגַם אֶת מְעִילִי, כִּי אִמִּי יְקָרָה לִי מִכָּל”.

נָתַן הַיֶּלֶד אֶת הַכּוֹבַע וְהַמְּעִיל לַכִּבְשָׂה וְזוֹ הֶרְאֲתָה לוֹ אֶת הַפֶּתַח בַּקִּיר.

הִמְשִׁיךְ הַבֵּן הַצָּעִיר בְּדַרְכּוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְנָהָר גָּדוֹל אוֹתוֹ לֹא יָכוֹל הָיָה לַעֲבֹר. יָשַׁב וּבָכָה.

בָּאָה אֲוָזָה וְאָמְרָה לוֹ: “גַּע – גַּע… מַה לְּךָ יֶלֶד”? סִפֵּר הַיֶּלֶד לָאֲוָזָה כִּי אִמּוֹ חוֹלָה וְהוּא מְחַפֵּשׂ עֲבוּרָהּ אֶת הַפֶּרַח הָאָדֹם אֲשֶׁר לוֹ לֵב-זָהָב, אוּלָם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹר אֶת הַנָּהָר.

אָמְרָה הָאֲוָזָה: “אִם תִּתֵּן לִי אֶת הַנַּעֲלַיִם שֶׁלְּךָ אַעֲבִיר אוֹתְךָ לְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנָּהָר”.

“אַתֶּן לָךְ גַּם אֶת נַעֲלַי וְגַם אֶת גַּרְבַּי, כִּי אִמִּי יָקְרָה לִי מִכָּל”.

נָתַן הַיֶּלֶד אֶת הַנַּעֲלַיִם וְהַגַּרְבַּיִם לָאֲוָזָה, הִתְיַשֵּׁב עַל גַּבָּה וְעָבְרוּ יַחְדָּו אֶת הַנָּהָר.

וְהִנֵּה, עַל שְׂפַת הַנָּהָר, רָאָה פֶּרַח אָדֹם וְיָפֶה וְלוֹ לֵב-זָהָב. קָטַף אֶת הַפֶּרַח וּמִהֵר לְבֵיתוֹ.

הוּא רָץ בָּעֲמָקִים, דִּלֵּג עַל הֶהָרִים, קָפַץ מֵעַל קוֹצִים וַאֲבָנִים וּלְבַסּוֹף הִגִּיעַ הַבַּיְתָה פָּצוּעַ, יָחֵף וְרָעֵב.

נָתַן הַבֵּן הַצָּעִיר לְאִמּוֹ אֶת פֶּרַח לֵב-הַזָּהָב. הֵרִיחָה הָאֵם אֶת הַפֶּרַח הַמְּיֻחָד וּמִיַּד הִבְרִיאָה !

חִבְּקָה וְנָשְׁקָה לִבְנָהּ הַצָּעִיר, וְהִנֵּה, כָּל פֶּצַע שֶׁנָּשְׁקָה לוֹ – מִיַּד הִבְרִיא.

שָׂמַח הַבֵּן הַצָּעִיר, שָׂמְחָה אִמָּא וְשָׂמְחוּ אֶחָיו.

וּמֵאָז הֵם חַיִּים בְּאֹשֶׁר וּבְשִׂמְחָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.