לאונרדו די סייר פיירו דה וינצ’י נולד ב-15 באפריל 1452 ונפטר ב-2 במאי 1519. היה איש אשקולות איטלקי, מגדולי אמני הרנסנס, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו.

במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומיסט,צייר ,פסל ואדריכל. לא אחת מתואר לאונרדו כ”אב טיפוס” של איש הרנסנס או הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין־סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו. לאונרדו נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים.

ללאונרדו לא היה שם משפחה במובן המודרני של המושג – “דה וינצ’י” פירושו “מוינצ’י”, ושמו המלא היה “לאונרדו די סר פיירו דה וינצ’י”, שפירושו “לאונרדו, בנו של אדון פיירו מווינצ’י”.

לאונרדו כממציא-

במשך שנותיו, דה וינצ’י דגל בצמחונות מכיוון שהוטרד רבות מייסוריהם של בעלי החיים.

בשנת 1482 עזב לאונרדו את פירנצה ועבר להתגורר במילאנו. זמן קצר לפני שיצא את עירו הכין לאונרדו מכתב, המנוסח בביטחון רב וברטוריקה המציגה יכולות גבוהות. המכתב תיאר את כישוריו ומיומנויותיו ויועד לשליט מילנו, לודוביקו ספורצה. במכתב מציג עצמו לאונרדו כממציא ומהנדס צבאי בראש ובראשונה:

“אדוני המזהיר בזוהר גדול, ראיתי ובחנתי די הצורך את המצאותיהם של כל מי שרואים עצמם יצרני ואדוני כלי המלחמה […] אני מעז להציע, בלא לנטור איבה לאיש, את כישורי להוד רוממותו, ולחשוף לפני כבודו את סודותי, ואשמח להדגים ביעילות מרובה את כל אותם דברים, בכל זמן שאדוני ימצא לנכון…”

ברשימה פורש לאונרדו את יכולותיו לבנות גשרים קלים לניוד בעת מרדף, לרוקן חפירות ממים בעת מצור, לפתח שיטות להריסת מבצרים, לבנות תותחים קלים היורים אבנים קטנות ומטילים אימה, לחפור בשקט מנהרות תת-קרקעיות, לבנות כלי רכב משוריינים העמידים בפני כל התקפה, מכונות ללחימה בים ושאר מכונות, “בקצרה, ביכולתי להמציא מגוון רחב של מכונות לתקיפה ולהגנה”. רק בסוף המכתב מזכיר לאונרדו את כישוריו כאדריכל וכאמן, שביכולתו לעשות כל דבר שאפשר לעשות בציור.

לאונרדו היה מומחה בעקרונות המכניקה. הוא המציא והשתמש במנופים ותומכות, גלגלות, ארכובות, גלגלי שיניים, מערכות הילוכים וממתלים, הוא המציא מכונות שפעלו על עקרונות הצנטריפוגה והמומנטום.

חלק לא מבוטל מהמצאותיו עסק בהנדסה צבאית, וכלל רעיונות לבניית טנקים, צוללות, מטוסים, משוריינים ועוד שלל רב של תוכניות בהם “משולבים יחדיו המצאה מעשית, תקדים עתיק וחוסר סבירות עתיר דמיון”.

בנוסף, תיכנן דה וינצ’י בעצמו עיר שלמה בה הייתה מערכת ביוב מסודרת, שירותים מסתובבים (מכונה שהמציא. לאחר השימוש בשירותים היה האדם מסובב את השירותים וכך היה יוצר תנועה ספירלית אשר הייתה מורידה את מיי השפכים למערכת הביוב) בתים זהים בגובה, מבני בידור, כנסיות, וככרות. עיר זו הקדימה את זמנה באדריכלות ונחשבה לפלא גדול.

מאחר שהמצאותיו נוצרו לפני כינונה של סוגיית הפטנט, קשה ואף בלתי אפשרי להעריך בוודאות אילו וכמה מהמצאותיו עברו לכלל שימוש פרקטי, ולפיכך היו בעלות השפעה ממשית על מהלך החיים.

לאונרדו כצייר-

לאונרדו היה נער חברותי ורב קסם. ללאונרדו היה כישרון מיוחד לעבודות מלאכה ובנוסף יותר מכל, ציור. אביו, שהתפעל מכמה מעבודותיו של הבן, הראה את רישומיו של לאונרדו בן ה־14 לאחד מאמני העיר הגדולים באותה תקופה, הצייר אנדריאה דל ורוקיו. ורוקיו הבחין מיד בכישרונו של הנער והסכים לקבלו בתור מתלמד בבית המלאכה שברשותו בפירנצה בשנת 1466.

“הסעודה האחרונה” (1494 – 1497) נמצאת בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה  במילאנו. הציור הוזמן על ידי לודוביקו ספורצה, כחלק משיקום כללי של הכנסייה, במטרה להופכה למאוזוליאום המשפחתי. הציור מראה את ישו בעת סעודתו האחרונה, ברגע בו גילה לתלמידיו שאחד מהם יסגיר אותו לידי הרומאים. הקומפוזיציה בה השתמש לאונרדו, והדגש הרב ששם על המרכיב הנפשי במחוות והבעות הפנים שברגע הגילוי הדרמטי, מנתקים את “הסעודה האחרונה” שלו ממסורת הייצוגים האופיינית לימי הביניים של הסצנה, בה נראים השליחים בשורה קווית ישרה ונוקשה לאורך השולחן.

“המונה ליזה” (לה ג’וקונדה, 1503 – 1519) נמצא במוזיאון הלובר בפריז. ציורו המוכר ביותר של לאונרדו, שהפך לאייקון תרבותי. הפיכת המונה ליזה לציור המפורסם בעולם היא תופעה מודרניסטית בעיקרה, והתרחשה רק במחצית המאה ה-19 (עד אז הוא נחשב לאחד הטובים והמפורסמים בעולם). בתקופת היקסמות תרבותית רבה מהרנסאנס האילטקי.