שבועות

חג השבועות (המכונה במקרא חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו’ בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ

בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא “קורבן שתי הלחם”, והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז”ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה , ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורה בתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים “שלושת ימי ההגבלה”, על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים חלקו על מועד החג, וקבעו אותו אחר יום השבת. משמעותה של המחלוקת לא הייתה ברורה. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז”ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה

שמות חג השבועות:

שָבוּעוֹת: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים.

חג הקציר: משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה’ בתור מנחה. שם זה מופיע בשמות, כ”ג, ט”ז: “וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.

יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה.

מועד החג

שבועות הינו המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה. לפי המצוין בתורה, חל ביום החמישים לספירת העומר. על פי חז”ל, ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב הראשון של פסח, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, היה החג יכול לחול בימים ה’, ו’ או ז’ בסיוון (תלוי במספר הימים של ניסן ואייר באותה שנה). בלוח העברי הקבוע, חודש ניסן הנו תמיד בן 30 יום ולאחריו- חודש אייר, הנו תמיד בן 299 יום, כך שחג השבועות חל תמיד בו’ בסיוון.

לפי הלוח העברי הקיים היום לעולם יחול חג השבועות בארץ ישראל באחד מהימים ראשון, שני, רביעי או שישי, ואילו בחוץ־לארץ, יום זה יהיה היום הראשון לחג, ולאחריו יחול יום טוב שני של גלויות. חג השבועות הוא החג היחיד מבין שלוש הרגלים שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך שחג השבועות חל בתקופה בה יש עומס חקלאי רב, בקצירת התבואה ועיבודה ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. עם זאת, בזמן המקדש היו מיועדים ששת הימים שלאחר החג להבאת קרבנות על ידי עולי הרגל, וכיום מציינים חגיגיות מסוימת בימים אלו על ידי הימנעות מאמירת תחנון בתפילה.

בתקופת בית שני, מכיוון שיום החג אינו מצוין במקרא, אלא כסיום ספירת העומר בת שבעה השבועות, “מִמָחָרַת הַשַּבָּת תּסְפְּרוּ חֲמִשִׁים יוֹם” – הצדוקים חלקו על הפרושים לגבי זמן החג. המסורת הרבנית החל מתקופת הגאונים סברה שדעת הצדוקים הייתה להתחיל בספירת העומר החל מהשבת בתוך חול המועד פסח. לא הייתה ברורה משמעות המחלוקת מבחינה ערכית, ונראה היה שמדובר רק במחלוקת פרשנית על המלים בתורה. יש חוקרים הסבורים שאת מחלוקת הצדוקים ניתן להבין לפי ספר היובלות של כת מדבר יהודה. ספר זה, שנמצא במערות קומראן, ועותק ממנו נמצא בגניזת קהיר מתאר שנת שמש קבועה בת 522 שבועות. לפי ספר היובלות, הספירה החלה ביום ראשון לאחר השבת שלאחר חג המצות. מכיוון שחג המצות החל תמיד ובאופן קבוע ביום רביעי בשבוע, העצרת (שמו המקראי של חג השבועות) הייתה תמיד בט”ו (155) בסיון (‘החודש השלישי’ – בלשונם) על פי ספירתם, אף הוא ביום ראשון בשבוע

הקראים והשומרונים חוגגים את חג השבועות תמיד ביום ראשון, כי הם סופרים 50 יום מיום השבת שבחול המועד.

חג השבועות

בחג השבועות, אנו יושבים ולומדים תורה יותר מאשר בכל יום רגיל, להראות שלימוד תורה מחייב בבחינת “והגית בו יומם ולילה”, ואין אנו מסתפקים “בקריאת שמע” כתחליף תמציתי ללימוד תורה. נדון כאן במספר מנהגים הנוהגים בחג השבועות.

תיקון ליל שבועות

מנהג זה מופיע כבר בזוהר ומבוסס כנראה על “הפרישה” מהמשפחה, שנדרש מכל הגברים במדבר לפני קבלת התורה. רשב”י ראה בכך מעין “קישוט” לכלה (הכלה – היא כנסת ישראל), לפני בואה אל המלך, לכן גם

.נתחברו הרבה פיוטים בצורת תנאים וכתובה

מנהג פיזור עשבים בבית הכנסת

שיני, לפי המסורת בזמן מתן תורה היה ההר ירוק ומכוסה עשב שהרי נאמר: “…גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא” – לכן נהוג שהיו משטחים עשבים ברצפת בית הכנסת.

מנהג קישוט בית הכנסת באילנות

חג השבועות הקרוי גם עצרת – הוא ראש השנה לפירות האילן ולכן מקשטים באילנות ויש אומרים שהקישוט נועד בכדי להזכיר את הבאת הביכורים בחג השבועות.

מנהג קריאת מגילת רות

לפי המסורת נולד דוד המלך בחג השבועות לכן נוהגים לקרוא את מגילת רות שהיא מגילת היוחסין של דוד המלך.

מנהג אכילת מאכלי חלב

1. בשבועות נוהגים לאכול ארוחה חלבית בערב וארוחה בשרית ביום. שתי ארוחות אלו מרמזות על שני מיני קרבנות שחייב כל עולה לרגל בשבועות: עולת ראיה ושלמי חגיגה.
2. “…דבש ו חלב תחת לשונך…” והתורה נמשלה לדבש כפי שנאמר “…מתוקים מדבש ונופת צופים…”.
3. “ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה’ אלוקיך…” ומיד אח”כ כתוב: “לא תבשל גדי בחלב אמו” (שמות, כ”ג, י”ט)

יום טַבּוֹחַ (או “ימי טבוח”), הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מיד לאחר השבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי – “יום טבוח”.

בכל אחד משלוש הרגלים היו מביאים עולי הרגל, קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים אותם ביום טוב. בפסח וסוכות הקריבו את אותם קורבנות שהביאו האנשים, בשאר ימי החג שהינם חול המועד ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת אותם קורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), כך שבמיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים. לכן נחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים, ויש הנוהגים לייחס את היום שלאחר שבועות כמעין יום טוב אף יותר מימי אסרו חג האחרים.

כאשר שבועות חל בשבת, אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב ואז אפשר להקריבם עד שבעה ימים לאחר השבועות.

בימי בית שני הייתה רגישות מיוחדת ליום שלאחר שבועות מפני המחלוקת עם הצדוקים שטענו בניגוד למסורת התורה שבעל פה שחג השבועות תמיד יהיה ביום ראשון. לכן היו דעות בחז”ל שאפשר לקבוע ביום זה יום תענית כדי לבטל את דעת הצדוקים בנושא. בזמן הזה, יש מהראשונים שכתבו שאף בזמן הזה, ימים אלה אסורים בהספד ותענית

ביהדות, בִּיכּוּרִים הם הפירות הראשונים של השנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. מנהגי הבאת ביכורים היו ידועים במקומות שונים בעולם העתיק. על פי המסורת היהודית, היו מעלים את הביכורים לירושלים אל הכהנים שבבית המקדש החל מחג השבועות ועד חג האסיף (סוכות).

בעלות על האדמה  

כדי להביא בכורים נדרשת בראש ובראשונה בעלות משפטית מלאה על האדמה שבה ניטע העץ. המשנה קובעת, כי אם אדם נטע עץ בגינתו, אבל הבריך ענף ממנו לאדמה שאינה שלו, של יחיד או לתוך של רבים וממנו גדל עץ חדש, או ההפך – המבריך מתוך של יחיד לתוך שלו או מתוך של רבים לתוך שלו, אינו מביא בכורים. משום שנאמר “ראשית, ביכורי אדמתך, תביא”, עד שיהו כל הגידולין מאדמתך. האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן–אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר “ראשית, ביכורי אדמתך”. קיימת מחלוקת בין החכמים בדין אדם הנוטע לתוך שלו והמבריך לתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע. לפי תנא קמא גם במקרה כזה אינו מביא בכורים, אך רבי יהודה סובר שבמקרה כזה ניתן להביא בכורים. בתלמוד ירושלמי נפסק, כי אם אדם הבריך לתוך קרקע אחרת באישורו של בעל הקרקע, ניתן להביא בכורים, וכן נפסק ברמב”ם. ובביאור הגר”א מבואר שנחלקו באיזה אופן די ברשות כדי להביא בכורים, לפי רבי יוחנן ורבי יונה בשם רבי אימי די ברשות לשעה, ומוכיח את שיטתו מהאמור ש”כולם מתורת גזלן ירדו להן”, ומכיוון שנתן לו רשות להבריך אפילו לפי שעה אין הוא גזלן, ולפי רבי יוסי דווקא רשות לעולם מועילה לעניין זה, כדי לפתור את בעיית הבעלות הגמורה כדי שתקרא ה”אדמתך”.

שבעת המינים

מדברי נחמיה, עולה כי המנהג היה להעלות את ביכורי כל מיני פירות העץ לבית המקדש: “וּלְהָבִיא אֶת-בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל-פְּרִי כָל-עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'”. אך לפי חז”ל אין מתקיימת מצוות ביכורים בפירות אחרים שאינם משבעת המינים; וגם שבעת המינים אינם כשרים תמיד להבאת בכורים. כך: אין מביאים לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר. החיסרון במינים אלו הוא שלא אלו הם המצוינים כשבעת המינים, שכן התמרים מוזכרים כ”דבש” – תמרים שיש בהם הרבה דבש, ומ”זית שמן” לומדים כי מדובר בזית מסוג “אגורי”, אמר רבי חנינא: כל הזיתים הגשמים יורדים עליהן והן פולטין את שמנן, וזה הגשמים יורדים עליו והוא אוגר את שמנו לתוכו”. נחלקו החכמים בהלכה זו: לפי רבי יוחנן המקור לכך הוא פסוק “וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ“, ומכאן מלמדת התורה שהתנאי לבכורים הוא לא רק “מראשית” למעט פירות שאינם שבעת המינים, אלא גם “מארצך” – פירות שבעת המינים – אינם כשרים כולם אלא רק “מ” – חלק מהם. מכיוון שכך, פוסק רבי יוחנן שאם הביא פירות כאלו, לא חלה עליהם קדושת בכורים. לעומת זאת ריש לקיש סבור שהפסוק “מארצך” הוא היקש לפסוק “ארץ חיטה ושעורה”, ובא ללמד דורש רק שהפירות יהיו משובחים ויהיו כאלו שהם שבחה של ארץ ישראל, אך לא משנה אם התמרים גדלו, למשל, בהרים או בבקעה.

זמן הבאת הביכורים

זמן הבאת הביכורים מתחיל בחג השבועות (עצרת). מקורו של דין זה במשנה המתארת כי אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם, מפני הכתוב בתורה “וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה”, וכך כותב גם הרמב”ם: “אין מביאין ביכורים קודם לעצרת שנאמר “וחג הקציר ביכורי מעשיך”, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא מניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן”.

יש שהסבירו (רבי עובדיה מברטנורא) כי קורבן שתי הלחם הקרב בשבועות הוא המאפשר את תחילת הבאת הביכורים, באופן דומה לכך שקורבן זה מתיר את התבואה מאיסור חדש בבית המקדש, ומתיר להקירב קורבן מנחה שנעשה מהתבואה החדשה.

זמן הבאת הביכורים העיקרי הינו עד סיום חג הסוכות, אך ניתן להביא ביכורים גם לאחר חג הסוכות, עד חנוכה. ישנה מחלוקת במשנה האם ההבאה נעשית עם קריאת מקרא ביכורים, או בלעדיה.

בתפילת שחרית נוהגים האשכנזים לומר את הפיוט אקדמות לפני קריאת התורה. הפיוט נאמר בארמית, בליווי מנגינה מיוחדת. הוא פותח בבקשת רשות לקרוא בתורה, ועוסק במעלת התורה ובשכר הצפון ללומדיה. חלק מהספרדים נוהגים לומר לפני קריאת התורה את הפיוט המכונה “הכתובה” שחובר על ידי רבי ישראל נג’ארה. פיוט זה מתאר את ה”כתובה” כביכול, בין הקב”ה (החתן) לבין עם ישראל (הכלה).

קריאת התורה היא בפרשת יתרו, שבה מתואר מעמד הר סיני. המפטיר הוא בפרשת פנחס, והוא עוסק בחג הביכורים ובקורבנותיו. ההפטרה היא בתחילת ספר יחזקאל (מעשה מרכבה). לאחר קריאת התורה, נוהגים האשכנזים לומר את תפילת יזכור לעילוי נשמותיהם של קרובי המתפללים שנפטרו, יחד עם חללי צה”ל, השואה והרוגי מלכות.

לפני תפילת מנחה אומרים הספרדים והתימנים את הפיוט “אזהרות” (חובר על ידי רבי שלמה אבן גבירול) שתוכנו מניית כל תרי”ג מצוות התורה. בני עדות אשכנז נוהגים לזמר את הפזמון כד יתבין ישראל משום שהיא עוסקת בעניין שמחת התורה. בקהילות יהודי גאורגיה נוהגים שאחרי קריאתן קוראים את “עשרת הדברות“. בחו”ל קוראים ביום הראשון את מצוות עשה וביום השני את מצוות לא תעשה. בחלק מקהילות צפון אפריקה קוראים פיוט אזהרות דומה שחיבר רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני, ובקהילות מרוקו נוהגים לקרוא את שני סוגי ה”אזהרות“.