חג שבועות

החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד ב- ו’ בסיוון

החל חג יום אחד בארץ ישראל ובחוץ לארץ חוגגים אותו במשך יומיים.

שמות החג:

   שבועות: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים.

חג הקציר: משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה’ בתור מנחה. שם זה מופיע בשמות כ”ג, ט”ז: וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.

יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה, שם זה מוזכר בפרשת פנחס (ספר במדבר): “וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה’, בשבעתיכם: מקרא קדש יהי לכם כל מלאכת עבודה- לא תעשו”.

מנהגי החג:

שתי הלחם: בזמן בית המקדש מוקד החג היה הקרבת קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב הקרבנות אותם היה אסור לאפות חמץ. יש מסבירים שקורבן זה מבטא נקודת שיא בתהליך שבין פסח לשבועות; ראשית, מפני שבפסח הביאו קרבן משעורים וכעת מביאים קרבן מהחיטה שהיא משובחת יותר, ושנית, מפני שבפסח היה אסור לאכול חמץ, וכעת לא רק שמותר לאכלו, אלא הוא אפילו רצוי כקורבן. בכך באה לידי ביטוי ההתקדמות במאבק נגד יצר הרע, המשול לחמץ, שבשלב ראשון היה צורך להתרחק ממנו ולבערו, ובסוף התהליך משתמשים בו

לעבודת ה‘.

קישוט הבית בצמחייה: מנהג עתיק יומין הוא לקשט בירק את בתי הכנסת כסמל לביכורים ולחיטים ולהרמוניה עם הטבע, ובהקשר לאגדה המספרת שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. היהודים באירופה נהגו להציב עצים בחג השבועות, אלא שבגלל עץ חג המולד הנוצרי, החליטו כמה רבנים (ביניהם הגר”א) לבטל את המנהג. עדות אחת מני רבות מובאת במשנה ברורה סימן תצ”ד סעיף קטן י: “נוהגין להעמיד

אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן; והגר”א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.”

לימוד תורה כל הלילה: בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי “תיקון ליל שבועות”. על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה. על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך

כל השנה שאחריה.

קריאת מגילת רות: בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

אכילת מאכלי חלב ודבש: מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג הוא ככל הנראה ביהדות צרפת ואשכנז של שלהי ימי הביניים. המקור הידוע הראשון שמזכירו הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות אשב נושא מאכלי החלב. המקור האשכנזי הקדום למנהג מופיע בחיבור אנונימי, ככל הנראה מהמאה ה-14, שמביא ממנהגי המהר”ם מרוטנבורג: “נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום (הנאמר בפסוק) “דבש וחלב תחת לשונך”, ונדרש על מתן תורה”. המהרי”ל, המכונה “אבי מנהג אשכנז”, מביא את המנהג לאכול מאכלי חלב בלבד, מבלי להזכיר מאכלי דבש.

על אף שהמקורות היהודים הספרדים הקדומים אינם מאזכרים את המנהג, הוא נפוץ כיום גם בקרב יהדות ספרד.