מקור השם שבועות

שבועות נקרא כך על שם שם שבעת השבועות של ספירת העומר מפסח עד לחג שבועות

מועד החג

מועד החג לפי חודש עברי ו’ בסיוון

מועד החג לפי חודש לועזי 30.5.17

מנהגי החג

שתי הלחם

בזמן בית המקדש מוקד החג היה הקרבת קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב הקרבנות אותם היה אסור לאפות חמץ. יש מסבירים שקורבן זה מבטא נקודת שיא בתהליך שבין פסח לשבועות; ראשית, מפני שבפסח הביאו קרבן משעורים וכעת מביאים קרבן מהחיטה שהיא משובחת יותר, ושנית, מפני שבפסח היה אסור לאכול חמץ, וכעת לא רק שמותר לאכלו, אלא הוא אפילו רצוי כקורבן. בכך באה לידי ביטוי ההתקדמות במאבק נגד יצר הרע, המשול לחמץ, שבשלב ראשון היה צורך להתרחק ממנו ולבערו, ובסוף התהליך משתמשים בו לעבודת ה’

קישוט הבית בצמחייה

מנהג עתיק יומין הוא לקשט בירק את בתי הכנסת  כסמל לביכורים ולחיטים ולהרמוניה עם הטבע, ובהקשר לאגדה המספרת שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. היהודים באירופה נהגו להציב עצים בחג השבועות, אלא שבגלל עץ חג המולד הנוצרי, החליטו כמה רבנים (ביניהם הגר”א) לבטל את המנהג. עדות אחת מני רבות מובאת במשנה ברורה סימן תצ”ד סעיף קטן י: “נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן; והגר”א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.”

לימוד תורה כל הלילה

בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי “תיקון ליל שבועות”. על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה. על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה.

קריאת מגילת רות

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות,גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

בחו”ל, שם חוגגים את חג השבועות במשך יומיים, נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום הראשון, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות.

אכילת מאכלי חלב ודבש

מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג הוא ככל הנראה ביהדות צרפת ואשכנז ושל שלהי ימי הביניים. המקור הידוע הראשון שמזכירו הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות אשר חי בצרפת במאה ה-13^[המקור האשכנזי הקדום למנהג מופיע בחיבור אנונימי, ככל הנראה מהמאה ה-14, שמביא ממנהגי המהר”ם מרוטנברוג: “נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום (הנאמר בפסוק) “דבש וחלב תחת לשונך”, ונדרש על מתן תורה”^[7]. ההמרהי”ל, המכונה “אבי מנהג אשכנז”, מביא את המנהג לאכול מאכלי חלב בלבד, מבלי להזכיר מאכלי דבש^[8]. על אף שהמקורות היהודים הספרדים הקדומים אינם מאזכרים את המנהג, הוא נפוץ כיום גם בקרב יהדות ספרד.

בישראל החלו מועצת החלב וחברות המוכרות מוצרי חלב לצאת במסעות פרסום סביב נושא מאכלי החלב, רשתות שיווק המזון הקימו אגפים מיוחדים למוצרי חלב יוקרתיים, וחנויות הספרים מוכרים ספרי מתכונים למאכלי חלב^[9]. יש המדגישים את חלב העיזים דווקא, כמקור בריא יותר, וכחלב המוזכר במקרא^[10].

טקסי ביכורים

החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים במרבית המושבים הכפרים והקיבוצים לערוך טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו נוהגים המשתתפים להעלות מופע חגיגי עם שירים, ריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. יום לפני החג מתבקשים הילדים לבוא עם חולצות לבנות ועם טנא ובו פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג.

טקסים אלה מבוססים על המסורת היהודית על פיה, עם הקרבת “שתי הלחם” בחג השבועות נפתחה עונת העלאת פירות הביכורים לירושלים אל הכהנים שבבית המקדש (העלאת פירות הביכורים לא נעשתה במועד אחיד, אלא כל חקלאי או קבוצת חקלאים העלו את פירות הביכורים שלהם בשעה שפירותיהם הבשילו).

התזת מים

נהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. המנהג מוזכר על ידי רבי משה בן מימון אלבאז גדול בתורה ומקובל בן המאה השש עשרה, בספרו היכל הקודש, וכך הוא כותב: “נהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלין בטבילה, או בטהרת תשעה קבין קודם שחרית, לזיכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה; כמו שאמרו רבותינו, בשעה ששמעו ישראל הדיבור מפי הגבורה פרחה נשמתן…”^[19].

במרוצת הדורות התפתחו צורות שונות וטעמים שונים למנהג. היו אף שהאמינו כי מי שהותז עליו מים לא יאונה לו רע לאורך השנה. יש המשערים כי המנהג הושפע מחגיגת מלחמות מים דומה בשם “אנסארה”, שהייתה נפוצה בסביבה הנוכרית באזור צפון אפריקה. רבנים שונים, בהם הרב יוסף משאש והרב יעקב אריאל, ייחסו את המנהג ל”אנשים ריקים” וקראו לבטל את המנהג בשל האיסורים ההלכתיים הכרוכים בו^[20].

תפילה ופיוטים

בתפילת שחרית נוהגים האשכנזים לומר את הפיוט אקדמות לפני קריאת התורה. הפיוט נאמר בארמית, בליווי מנגינה מיוחדת^[21]. הוא פותח בבקשת רשות לקרוא בתורה, ועוסק במעלת התורה ובשכר הצפון ללומדיה. חלק מהספרדים נוהגים לומר לפני קריאת התורה את הפיוט המכונה “הכתובה” שחובר על ידי רבי ישראל נג’ארה. פיוט זה מתאר את ה”כתובה” כביכול, בין הקב”ה (החתן) לבין עם ישראל (הכלה).

קריאת התורה היא בפרשת יתרו, שבה מתואר מעמד הר סיני. המפטיר הוא בפרשת פנחס, והוא עוסק בחג הביכורים ובקורבנותיו. ההפטרה היא בתחילת ספר יחזקאל (מעשה מרכבה). לאחר קריאת התורה, נוהגים האשכנזים לומר את תפילת יזכור לעילוי נשמותיהם של קרובי המתפללים שנפטרו, יחד עם חללי צה”ל, השואה והרוגי מלכות.

לפני תפילת מנחה אומרים הספרדים והתימנים את הפיוט “אזהרות” (חובר על ידי רבי שלמה אבן גבירול) שתוכנו מניית כל תרי”ג מצוות התורה. בני עדות אשכנז נוהגים לזמר את הפזמון כד יתבין ישראל משום שהיא עוסקת בעניין שמחת התורה. בקהילות יהודי גאורגיה נוהגים שאחרי קריאתן קוראים את “עשרת הדברות“. בחו”ל קוראים ביום הראשון את מצוות עשה וביום השני את מצוות לא תעשה. בחלק מקהילות צפון אפריקה קוראים פיוט אזהרות דומה שחיבר רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני, ובקהילות מרוקו נוהגים לקרוא את שני סוגי ה”אזהרות“.

שמות החג

חג הביכורים

בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה

חג הקציר

משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה’ בתור מנחה. שם זה מופיע בשמות, כ”ג, ט”ז: “וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.

יום הטבוח

יום טַבּוֹחַ (או “ימי טבוח”), הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מיד לאחר השבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי – “יום טבוח”.

בכל אחד משלוש הרגלים היו מביאים עולי הרגל, קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים אותם ביום טוב. בפסח וסוכות הקריבו את אותם קורבנות שהביאו האנשים, בשאר ימי החג שהינם חול המועד ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת אותם קורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), כך שבמיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים. לכן נחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים, ויש הנוהגים לייחס את היום שלאחר שבועות כמעין יום טוב אף יותר מימי אסרו חג האחרים.

כאשר שבועות חל בשבת, אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב ואז אפשר להקריבם עד שבעה ימים לאחר השבועות^{[דרוש מקור]}.

בימי בית שני הייתה רגישות מיוחדת ליום שלאחר שבועות מפני המחלוקת עם הצדוקים שטענו בניגוד למסורת התורה שבעל פה שחג השבועות תמיד יהיה ביום ראשון. לכן היו דעות בחז”ל שאפשר לקבוע ביום זה יום תענית כדי לבטל את דעת הצדוקים בנושא. בזמן הזה, יש מהראשונים שכתבו שאף בזמן הזה, ימים אלה אסורים בהספד ותענית