שבועות

מקור השם: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים

מועד החג: חג השבועות (המכונה במקרא חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו’ בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ^[].

מנהגי החג

בזמן בית המקדש מוקד החג היה הקרבת קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב הקרבנות אותם היה אסור לאפות חמץ. יש מסבירים שקורבן זה מבטא נקודת שיא בתהליך שבין פסח לשבועות; ראשית, מפני שבפסח הביאו קרבן משעורים וכעת מביאים קרבן מהחיטה שהיא משובחת יותר, ושנית, מפני שבפסח היה אסור לאכול חמץ, וכעת לא רק שמותר לאכלו, אלא הוא אפילו רצוי כקורבן. בכך באה לידי ביטוי ההתקדמות במאבק נגד יצר הרע, המשול לחמץ, שבשלב ראשון היה צורך להתרחק ממנו ולבערו, ובסוף התהליך משתמשים בו לעבודת ה’.

קישוט הבית בצמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהג עתיק יומין הוא לקשט בירק את בתי הכנסת כסמל לביכורים ולחיטים ולהרמוניה עם הטבע, ובהקשר לאגדה המספרת שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. היהודים באירופה נהגו להציב עצים בחג השבועות, אלא שבגלל עץ חג המולד הנוצרי, החליטו כמה רבנים (ביניהם הגר”א) לבטל את המנהג. עדות אחת מני רבות מובאת במשנה ברורה סימן תצ”ד סעיף קטן י: “נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן; והגר”א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.”

לימוד תורה כל הלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיקון ליל שבועות

“נעשה ונשמע”. “כתובה” סמלית לשבועות, לכבוד ה”חתונה” בין הקב”ה לעם ישראל במעמד הר סיני.
בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי “תיקון ליל שבועות”. על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה. על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה.

קריאת מגילת רות[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מגילת רות
בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

בחו”ל, שם חוגגים את חג השבועות במשך יומיים, נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום הראשון, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות

מנהגי החג

לחג מספר שמות:

שָבוּעוֹת: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים.
חג הקציר: משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה’ בתור מנחה. שם זה מופיע בשמות, כ”ג, ט”ז: “וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.
יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה.
שם זה מוזכר בפרשת פנחס (ספר במדבר): “וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’, בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה – לֹא תַעֲשׂוּ.”

פוסטר לכבוד שבועות, סוף שנות ה-40
כמו כן, ביום זה הייתה מתחילה תקופת הבאת הביכורים, טקס שיש עמו עלייה לרגל למקום המקדש, ובמהלכו העם מודה לאל על הארץ שניתנה לו, תוך הבאת ביכורי אדמתם למשכן ולבית המקדש (תקופה זו נמשכה עד חג הסוכות). טקס הבאת הביכורים מוכר מההגדה של פסח, כמתואר בפרשת כי תבא (דברים, כ”ו, א’-י”א):

היום הטבוח

יום טבוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
יום טַבּוֹחַ (או “ימי טבוח”), הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מיד לאחר השבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי – “יום טבוח”.

בכל אחד משלוש הרגלים היו מביאים עולי הרגל, קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים אותם ביום טוב. בפסח וסוכות הקריבו את אותם קורבנות שהביאו האנשים, בשאר ימי החג שהינם חול המועד ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת אותם קורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), כך שבמיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים. לכן נחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים, ויש הנוהגים לייחס את היום שלאחר שבועות כמעין יום טוב אף יותר מימי אסרו חג האחרים.

כאשר שבועות חל בשבת, אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב ואז אפשר להקריבם עד שבעה ימים לאחר השבועות[דרוש מקור].

בימי בית שני הייתה רגישות מיוחדת ליום שלאחר שבועות מפני המחלוקת עם הצדוקים שטענו בניגוד למסורת התורה שבעל פה שחג השבועות תמיד יהיה ביום ראשון. לכן היו דעות בחז”ל שאפשר לקבוע ביום זה יום תענית כדי לבטל את דעת הצדוקים בנושא. בזמן הזה, יש מהראשונים שכתבו שאף בזמן הזה, ימים אלה אסורים בהספד ותענית[22].

מגילת רות

בראש הספר נאמר שמעשה רות אירע “בימי שפט השפטים”, אבל לא ציין כותב הספר את שם השופט, אם משום ששמו היה ידוע לקהל הקוראים בזמנו, אם משום שלא ייחס חשיבות לציון פרט היסטורי זה.

אצל חז”ל מצאנו דעות שונות על זהותו של אותו השופט (או השופטים). יש שמקדימים את המעשה לראשית תקופת השופטים, ויש שמאחרים אותו עד לשלהי התקופה. המקדימים הם: ר’ יהושע בן לוי שסבר, שמעשה זה אירע בימי שמגר ואהוד; רבה בר יצחק סבר שמעשה זה אירע כדור לאחר מכן, כלומר בימי ברק ודבורה; ואלו בשם רב אמרו ש”אבצן זה בעז” (בבא בתרא צא ע”א), כלומר רב מזהה את בועז עם אבצן השופט מבית-לחם (שופטים יב, ח) ששפט את ישראל שבע שנים, כשמונה-עשרה שנים לפני שיעבודם על-ידי הפלשתים בימי שמשון (שם יג, א).

יוסף בן מתתיהו שבידיו היו מסורות שקיבל מרבותיו, סובר שמעשה זה בימי עלי היה.

הואיל ודוד שבו חותמת מגילת-היוחסין הבאה בסוף הספר, היה דור רביעי לבועז, אפשר להניח שמעשה זה אירע כמאה שנה לפני לידתו של דוד. מספר זה אף מכוון, פחות או יותר, למשך זמנם של השופטים ששפטו את ישראל מימי אבצן מבית-לחם ועד השופט האחרון בשילה – עלי.

היו מן האחרונים אשר הדגישו, שהשמות הנזכרים במגילה – אלימלך, נעמי, מחלון, כליון, ערפה, רות ובועז – ניתנים להידרש, ולפיכך אינם היסטוריים כי אם ספרותיים. לדעתם חוברה המגילה בימי שיבת ציון, והיא אינה באה לספר מעשה היסטורי שהיה, אלא מעשה שכל מגמתו פולמוס ומחאה למעשה הגירוש של נשים נכריות (כולל נשים מואביות) בימי עזרא ונחמיה (עזרא ט, א ; נחמיה יג, א, כג).

ברם, דעה זו שהייתה מקובלת על מבקרי-המקרא בתקופה מסוימת בטלה, וחוקרים חשובים בדורות האחרונים סבורים שאין לה שחר. ממעשה רות עצמו ניתן להוכיח את היפך סברתם, שהרי מחלון וכליון נענשו ומתו ערירים, מפני שלקחו לעצמם נשים מואביות. וגם אין להביא ראיה מצדקותה וחסידותה של רות על נכריות אחרות, כי הרי רות – גיורת-צדק יחידה ומיוחדת במינה הייתה, שעזבה את עמה ואת אלוהיה, ודבקה בא-לוהי ישראל ובמצוותיו (וראה לקמן “למה נכתבה המגילה”).

ובאשר לשמות הניתנים להידרש, הרי דבר זה ניתן להיעשות ביחס לרוב השמות שבמקרא, הנקראים בדרך כלל על שם המאורע. ברם, שמות אלה ניתנים להתפרש לא רק כסמלים הבאים לציין את אופיים של נושאיהם, או על שם סופם של אלה, אלא גם כשמות ממש. השם מחלון, למשל, אפשר לפרשו לא רק כגזור מלשון מחלה וחולי, על שם סופו של בן אלימלך, כי אם כגזור מלשון מחול ומתוק, בדומה לשמות: מחלי (שמות ו, יט), מחלת (בראשית כח, ט), מחלה (במדבר כו, לג) ומחול (מלכים א’ ה, יא); וכיוצא בזה כליון, אפשר שלא נגזר מלשון כליה, על שם סופו, כי אם מלשון כלה, במשמע של גמר וסיום, כמו השם גמריה (ירמיה כט, ג).

ולבסוף, אין להעלות על הדעת שייחוס דוד זה הוא אגדה מאוחרת, שכן בזמן מאוחר לא היו ממציאים אגדה, שממנה יוצא, שמוצאו של דוד משיח ה’ הוא מן העם, שהתורה אסרה עליו לבוא בקהל ה’ עד עולם.

אין זה אלא שהמגילה באה לספר מעשה, שאירע ממש בימי השופטים, ומכאן גם ערכה הרב לתולדות ישראל באותה התקופה. התיאור הבהיר והנאמן מחיי ישראל בשלהי תקופת השופטים בעיר קטנה יחסית, בבית-לחם, עיר שבה חי ציבור המקפיד על קיום תורה ומצוות, תיאור זה משלים ומאזן את התיאור הקודר של חיי ישראל שבספר שופטים.

סיום

מקווה שנהנתם מהעבודה