יוגב יונסי

את הריאיון אני קיימתי עם סבתי מצד אבי, מרים יונסי ולפני נישואיה עם סבי שמה היה מרים בן ישי. אני וסבתי דומות בהמון דברים והקשר בינינו הוא קשר בין סבתא ונכד חזק ואוהב ביותר. בחרתי לראיין דווקא אותה משום שמסע העלייה שלה והמשך החיים בישראל סקרן אותי ביותר משום ששמעתי כמה וכמה סיפורים שעינינו אותי בנושא .

סבתי נולדה במרוקו בעיר מדלט  בשנת 1951 ומשום שבמרוקו אין דבר כזה גנים התחילה סבתי מגיל שש את לימודיה בבית ספר יהודי ושמו אליאנס, שם למדו בכיתות היותר נמוכות ערבית, עברית ,וצרפתית  וכאשר מגיעים לכיתות היותר גבוהות אליהן סבתי לא הגיעה מבחירה לאחר התייעצות עם משפחתה מתחילים ללמוד אנגלית. ילדותה של סבתי היתה כמו של רוב הבנות במרוקו: בתחילה היא רוב הזמן שיחקה עם חברותיה ועזרה בבית כשצריך אך כשגדלה הלכה לבית ספר ללמוד ומשהגיעה לגיל 11 עלתה ארצה, וכששאלתי אותה איפה היא יותר נהנתה לבלות את ילדותה היא ענתה לי שבישראל. בין סבתי להוריה היו יחסים טובים אך היה ביניהם פער דורות גדול משום שכאשר הגיעו לארץ אימא של סבתי לא ידעה לדבר עברית רק ערבית וכאשר כל בניה  ובנותיה צחקו, רבו או פשוט סתם דיברו היא בכתה והתחננה שידברו ערבית משום שהיא לא הבינה ורצתה להיות מעורבת בשיחות לעומת אביה של סבתי שבעבודתו כולם דיברו עברית אז לאט לאט הוא התחיל לקלוט את השפה וכך לא היתה לא בעיה להבין ולדבר עם ילדיו. גנים כמו שכבר הזכרתי לא היו במרוקו ואת השכלתה התחילה לרכוש רק בגיל שש בבית הספר היהודי במרוקו. את ימי הולדתה וגם את של אחיה ואחיותיה לא חגגו במשפחתם גם לא אחרי שעלו לארץ, סבתי הוסיפה שיום הולדת זהו לא דבר שהיא אי פעם רצתה ובאותה מידה זה לא חסר לה, זה היה עוד יום בשנה שאתה פשוט קצת יותר חשוב מבדרך כלל. אביה של סבתי עבד כפועל בניין וכחלק מעבודתו שלחו אותו לעבוד באגדיר שבמרוקו שם שהה כמה זמן עד שהעיר נהרסה בעקבות רעידת אדמה, לאחר אירוע זה החליט שלא כדאי לסכן את חייו בעבודה שכזאת, התפטר ונהפך לקצב. לפני האירוע קנה אביה של סבתי לכל בנותיו בובות ולבניו מכונית צעצוע. בובה זו ליוותה את סבתי חמש שנים עד שהתפוררה.

במשפחה של סבתי היה מצב די משונה, הבנות במשפחה הן הבוגרות ואחריהן כל הבנים אך היו בן ובת גדולים מסבתי שכבר נישאו כאשר היא, אחיה ואחיותיה נולדו. האחות הבכורה פרחיה ז”ל שמתה בעקבות סרטן הריאות, עלתה בעבר לארץ לבד עם משפחתה המצומצמת והתמקמה באזור מגדל העמק.  אחרי פרחיה ז”ל הגיע מאיר שעד היום גר עם משפחתו המצומצמת בעיר ירוחם. אחרי כמה שנים טובות נולדו הבנות: חנה, סבתי מרים וזהבה שעד היום גרות באשקלון וכמובן שומרות על קשר,  ואחרי הבנות נולדו הבנים: אשר ז”ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה ודודי היחיד שרק נולד נקרא על שמו. אחריו נולד יעקב ואחרי שנתיים שלמה, יעקב עדיין גר באחוזת אתרוג כיום ושלמה עבר לאשקלון לפני חצי שנה. ואז הגיע ציון ז”ל שבשונה משאר משפחתו נולד בארץ ישראל אך הוא לא הספיק ליהנות ממנה ונהרג בתאונת עבודה. ציון ז”ל נפטר יומיים לפני חתונת הוריי, ומסרט  החתונה שלהם אני זוכרת שראיתי את סבתי נכנסת בוכה אל האולם, לווית אחיה נגמרה והיא באה לחתונה משום שזהו בנה שמתחתן והיא לא תפספס אירוע שכזה. סבתי ממש השתדלה ליהנות בשביל אבי ואמי וכאשר נגמרה החתונה היא חזרה לביתה לשבת שבעה.  יש משפט שאומר “בכל שמחה מהול העצב”, במקרה הזה זהו התיאור הקצר והנכון ביותר שלפיו אפשר לתאר את חתונת הוריי.  לסבתי היה קשר מיוחד עם אחיה הקטן שלמה משום שהוא היה קטן יחסית והיא גידלה אותו כמו אמא בעוד אמם האמתית עסקה בעבודות הבית ולפעמים הצליחה לפנות זמן לילדיה אז כשהאימא עבדה האחיות הגדולות שימשו כאימהות, ובפעמים האלה ששמרה ושיחקה עם שלמה נוצר ביניהם קשר מאוד חזק. כמו שכבר ציינתי סבתי למדה בבית ספר יהודי במרוקו שש שנים בשם אליאנס וכאשר הגיעה לישראל ומיקמו אותה ומשפחתה בבית ספר של עולים חדשים, בכיתה ו’ משום שזוהי הכיתה שבה גמרה סבתי את בית הספר במרוקו אך משום שלמדו עברית במרוקו העבירו אותם לבית ספר רגיל של ישראלים. היה קשה להתאקלם משום שבמרוקו למשל המשמעת היתה קשה ותלמיד שעשה בעיות ולא התנהג יפה הוענש באופן חמור. בישראל ההפך לא היתה ענישה כמעט כלל אך משום שחיו במרוקו לפי הכללים והחוקים שם הם כבר התרגלו ובבית הספר בישראל הם דיברו כשצריך, וכשלא שתקו. התנהגות למופת. בגרותה של סבתי התחילה במרוקו ובגיל 11 עלתה עם משפחתה לישראל. במרוקו למדה שש שנות לימוד וכך גם בישראל אך בסיומם היא לא עשתה בחינת בגרות. לפי התרבות ממנה באה סבתי הבנות לא חגגו בת מצווה, הם בכלל לא הכירו  את המונח הזה, מבחינתם קיים רק בר מצווה. הבנים זכו ועלו לתורה וגם עשו להם מסיבה בבית. 

    לסבתי היו המון חברות וחברים שרכשה גם בישראל וגם במרוקו אך זכורה לה חברה אחת שהיא נורא אהבה שהכירה במרוקו וגם כשהגיעו לארץ הם המשיכו להיות חברות, אבל לא זמן רב בכלל משום שחברתה של סבתי גם עלתה לארץ עם משפחתה היא חלתה בישראל בסרטן ומתה בגיל 12.5, בישראל היא זכתה להיות רק שנה וחצי לפני שחלתה ומתה. במרוקו לא היו תנועות נוער אז כאשר הגיעה לישראל הלכה לתנועת “הנוער העובד והלומד”, שם היתה שלוש שנים. את השירות הצבאי סבתי רצתה לעשות אך אביה לא הרשה לה, הוא טען שלצבא הולכים גברים ולא בנות. סבתי הלכה לבית המשפט להוציא פטור מהתגייסות לצבא משום שהייתה דתייה למרות שרצתה להתגייס אבל היה במשפחה תמיד כבוד לאבא ואם הוא אמר משהו שום דבר לא יבטלו. שירות לאומי לדתיות לא היה באותם שנים אז גם את החלק הזה היא לא זכתה לעשות ובאותם שנים חיפשה עבודה, וגם מצאה במפעל היא היתה תופרת. סבתי עבדה במפעל בד שם תפרה וסבי במסגרייה(מפעל למתכת).שני המפעלים היו קרובים זה לזה וביניהם היה קיוסק שעובדי המפעלים נהגו ללכת אליו לשתות או לאכול. יום אחד סבי וחברו מהמפעל תלו פתקים שהיה רשום בהם שיש מסיבת ריקודים, בנות נכנסות חינם ובנים משלמים חצי לירה. סבתי ועוד כמה נערות שעבדו במפעל החליטו ללכת, שם סבי הזמין אותה לרקוד והקשר ביניהם התחיל להיות רציני. כעבור שלוש שנים סבי וסבתי החליטו ביחד להתחתן משום שאחת מאחיותיה של סבתי כבר התחתנה אז היא וסבי החליטו יחדיו שגם תורם הגיעו והתחתנו בשנת 1971. כעבור חודש מהחתונה סבתי נכנסה להריון ואבי נולד, משום שביתם היה קטן אך מלא רהיטים הם נאלצו למכור את חלקם כדי שיהיה מקום למיטת התינוק של אבי. אחרי 4 שנים נולדה אחותו אפרת שבהגיעה נאלצו סבי וסבתי להרחיב את ביתם משום שכבר לא היה מקום לארבעתם. עברו עוד 3 שנים ונולד דודי אשר שנקרא על שם האח של סבתי שנפל במלחמת לבנון הראשונה. אחרי אושרי סבי וסבתי לא רצו עוד ילדים אך דודתי הדר “לא ביקשה רשות” במילותיה של סבתי ובאה לעולם 8 שנים אחרי דודי אשר. כאשר הדר היתה בת חמש עברו כל משפחת יונסי לבית חדש בנאות אשקלון שבו גרים סבי וסבתי עד היום. שמות ילדיה הם: יובל יונסי, אבי אחריו אפרת דניאלי אחרי שהתחתנה, דודי אשר יונסי ואחרונה הדר יונסי שעוד מחפשת את האחד. אין סיפור מיוחד בהולדת הילדים סבי וסבתי חוץ מהילדה האחרונה שהיא בטעות נולדה אך קיבלו אותה בזרועות פתוחות למשפחתנו.

סיפור העלייה של סבתי קשה ביותר, משפחתה מכרה את כל רכושם וקנו איתם  דברים שיכולים לעזור בארץ, גם דברים יפים וגם שימושיים ושלחו את הכל בארגזים לישראל. עד העלייה לארץ הלכו כל משפחתה למין בית מלון כזה בו התמקמו כל האנשים שרצו לעלות ארצה, לכל משפחה נתנו חדר אך הכל היה משותף למשל המטבח והשירותים. הסוכנות היהודית אמרה להם שזה סיפור של שבועיים שלוש, כולם עזרו את עבודתם ועירם משום שהבטיחו שזה יימשך פרק זמן קצר. 50 משפחות יהודיות לפחות שכנו שם כשנה שלמה הרבה יותר משבועיים שלוש. שנה שלמה בלי כלום משום שכל רכושם נשלח בארגזים לישראל, הם חיו כמו עניים. השלטונות לא רצו שיהודים יעלו ארצה ולכן זמן שהייתם במקום גדל, היה מותר לעלות לארץ רק אם היה לך פספורט ולהם לא היה. היו אמורים להבריח אותם לישראל, לא אמרו להם שהם צריכים פספורט. לאימא של סבתי היו תכשיטים מזהב אז המשפחה נאלצה למכור אותם כדי לקבל דרכונים לעלות לצרפת, ומצרפת לישראל. בין ישראל לצרפת העלו אותם לאנייה למשך שבוע. מזיכרונות שסבתי משחזרת היא מספרת שכולם היו חולים והמלחים באנייה שטפו את הקיא עם צינור. במשפחה של סבתי כולם חלו במחלת ים חוץ ממנה אז היא נשארה על הסיפון בעוד שאר משפחתה נמצאים בתאיהם חולים. סבתי מתארת את המעבר בין מרוקו לצרפת כחוויה טראומטית. כשהגיעו לצרפת לקחו אותם למחנה מעבר שם אמרו להם לחכות עד שתגיע האנייה שתיקח אותם לישראל. במחנה המעבר הם שהו חודש שלם בקור מקפיא עצמות, מסופר שמחנה זה שימש כבסיס לחיילים נאצים. למחנה קראו מחנה “קונדרינס”. כל המחנה מלא אוהלים ובהם מיטות בד, ממש כמו אלונקות ובשביל להתחמם האב לאח את השלג מבחוץ המיס אותו על האח ואז במים החמים הם שטפו ידיים ופנים. כדי לקבל אוכל הם נאלצו לעמוד בקור חצי שעה בשביל מרק דל ובגט ולפעמים תה. החודש עבר והגיעה האנייה מולדת, אנייה ישראלית לקחת אותם לארץ ישראל. המסע באנייה זו לקח שמונה ימים. סבתי יצאה ממרוקו בסוף דצמבר 1962 והגיעה לישראל בינואר 1963. ביחס לאנייה הראשונה זו הצטיירה ממש כבית מלון חמישה כוכבים. סבתי ומשפחתה החליטו לעלות ארצה משום שכל יהודי העולם עלו ארצה אז גם הם רצו, העלייה ארצה נחשבה כחלום לכל. עוד סבה לעלייתם הייתה שכל משפחתה של אימא של סבתי עלתה לארץ בהקמת המדינה, אף אחד ממשפחתה לא נשאר והיא הייתה לבד, למרות שהמשפחה שהקימה עם בעלה הייתה אתה , היא רצתה את אחיה, אימה, אביה. סבתי למשל זכתה להכיר את סבתה רק בגיל 12 בארץ, היא ידעה שהיא בכלל קיימת רק בגלל המכתבים ששלחה.

כשהם הגיעו ארצה האנייה עגנה ביום שבת ובשבת לא עובדים אז הם נשארו עד יום ראשון באנייה. האחראים באנייה ניצלו את הזמן ושאלו את האנשים איפה הם רוצים להתמקם בארץ, באיזה עיר. אחותה של סבתי פרחיה ז”ל גרה במגדל העמק ובמכתבים ששלחה להם היא כתבה שיבקשו לגור במגדל העמק כדי שיהיו קרובים אליה. במשפחה האב היה הנציג והוא ביקש להתגורר במג’דל, ומג’דל זה אשקלון. סבתי שלחה לפרחיה ז”ל מכתבים שתחכה להם בנמל בשעות מסוימות, היא עלתה איתם לאוטובוס לוודא שהם יגיעו למגדל העמק יחד אתה, אך בעוד הם נוסעים פרחיה ז”ל שמה לב שהנהג נוסע בכיוון אחר ממגדל העמק אז היא הלכה לשאול אותו לאן הוא נוסע והוא אמר לה שהוא נוסע למג’דל אשקלון והיא ענתה לו שהם צריכים למגדל העמק, הנהג הראה לה לאן רשמו לו לנסוע והיא הבינה שאי אפשר לתקן את הטעות הזאת אז נסענו לאשקלון אבל איה של סבתי לא הסכים לרדת מהאוטובוס, שמונה שעות הם ישבו שם וחיכו שיסיעו אותם למגדל העמק. אחרי שמונה שעות בא מפקח המשטרה והבטיח שהוא ייתן להם מגדל העמק רק שירדו. במשטרה שיקרו להם והם נשארו באשקלון, ופרחיה ז”ל  באה לאשקלון כי רצתה להיות קרובה למשפחתה. כשהגיעו לארץ הם נאלצו להתמודד עם מספר קשיים למשל את מטענם הם שלחו שנה לפני שעלו ובזמן זה המטען כבר נעלם גנבו אותו, את הפרק החדש בחייהם הם התחילו בלא כלום, כל הבית היה בארגזים, וגנבו הכל. הם התחילו מהבסיס: ישנו על מזרוני קש עבדו בשביל פת לחם אך כעבור שישה חודשים הם קיבלו שיכון בעתיקות. המעברה זה היה צריף נחמד, סבתי מספרת שלא היו מדרכות הכל חולי, אפילו את הצריפים מקמו על דיונות של חול אבל הוריה עבדו קשה מאוד ובסוף הם התחילו לעלות במעמדם בארץ וממצב שהיו ללא רכושם הם הגיעו למצב שהם יחסית משפחה מבוססת. סבתי חלמה להיות אחות בבית חולים וכששאלתי אותה למה לא רופאה היא ענתה לי שמעמדם הסוציו אקונומי היה נמוך כל כך ששאיפותיה לא היו גדולות כאלה, כדי להיות רופא היית צריך להיות עשיר והיא ומשפחתה נחשבו כעניים, למרות שהם לא הרגישו חריגים משום שכל האנשים היו במצב הזה. סבתי יכלה להיות אחות אך היתה צריכה לפרנס את משפחתה ולבסוף נהייתה תופרת. היה לה עוד חלום שתהיה לה משפחה גדולה וטובה ולפיה זה התגשם. אני וכל משפחתי אנו הפיצוי שלה על כל חייה הקשים. כעת אני מעריכה את סבתי אפילו יותר מקודם, למדתי המון דברים חדשים בנוגע לחייה והבנתי שהיא מיוחדת במינה אם שרדה את כל המסע הזה ובראש מורם, בגאווה על מי שהי. כעת הקשר שלי אתה חזק יותר מקודם ואוהב יותר. זה שימח אותי שיש דבר כזה עבודת שורשים כך זכיתי ללמוד על משפחתי.

סוף

סוף