50 שנה לאיחוד ירושלים

ירושלים היא עיר הבירה של ישראל מאז הקמת המדינה. 

ירושלים הוכרזה כבירתה של מדינת ישראל, אך רק במלחמת ששת הימים (תשכ”ז 1967) אוחדה, העיר העתיקה והכותל המערבי עברו לשליטה ישראלית. כשהסתיימה מלחמת העצמאות תש”ח 1948 נותרה ירושלים חצויה: החלק המערבי של העיר היה בידי ישראל , ואילו חלקה המזרחי אשר בו העיר העתיקה היה בידי ממלכת ירדן. סביב העיר נבנו שכונות חדשות רבות והיא הלכה וגדלה, הן בשטחה והן במספר תושביה.

ירושלים היא המרכז הדתי, הרוחני והלאומי של העם היהודי לדורותיו ולתפוצותיו, והיא עיר קדושה ליהודים.

כמו כן  זוהי עיר קדושה לנוצרים, ואחת מ- 3 הערים הקדושות למוסלמים. ירושלים נמצאת במרכז העולם, טבור העולם.                           

לירושלים יש 70 שמות  כגון: יבוס, עיר דוד, ציון, דביר, אריאל, הראל, יפה נוף ועוד רבים…

במהלך ההיסטוריה נכבשה ירושלים פעמים רבות על ידי בני עמים שונים, פעמיים חרבו העיר והמקדש,והיהודים גורשו מארצם. 

ירושלים הייתה בתודעה היהודית לסמל לכמיהה ולגעגועים לשוב לארץ ישראל.

לירושלים מאפיינים ייחודיים רבים, שאחד הבולטים שבהם הוא השילוב בין ישן לחדש.

מאפיין בולט אחר של ירושלים הוא אוכלוסייתה המגוונת. בעיר מתגוררים, אלה לצד אלה, תושבים בני דתות שונות,                                   זרמים שונים ולאומים שונים: יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, מוסלמים ונוצרים ועוד.

בית המקדש הוא אחד האתרים החשובים ביותר לעם היהודי והוא המקום שבו היו עולים לרגל וומעלים לה” מנחות.

בית המקדש

דוד הכין בימיו את היסודות לבניית בית המקדש, אבל הוא עצמו לא ביצע מלאכה זו והשאירה לבנו שלמה .

שלמה קיבל לידיו ממלכה פחות או יותר מאוחדת ומאורגנת, פעולתו לא הייתה יצירה מחדש אלא המשך פעולת אביו, דוד.

בעזרת הכנות כספיות ולוגיסטיות עוד מימי דוד וקשרים פוליטיים רבים עם מדינות שבידיהן משאבים טבעיים של חומרי גלם, בנה שלמה את בית המקדש בהופכו אותו למרכז הפולחני הדתי, התרבותי והלאומי היחיד של עם ישראל.

שלמה עיצב את דמותה של ירושלים כמרכז דתי ולאומי, כעיר מלוכה וכמרכז מנהלי של ממלכה, שהשתרעה מן הנהר (פרת) ועד נחל מצרים. 

 שלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון בשנת 960 לפני הספירה בקירוב.

שלמה קיבל חומרים שונים, כארזי הלבנון, מבעל בריתו, חירם מלך צור, לבניין המקדש. המקדש שנבנה היה מבנה מרשים, שנעשה ממיטב החומרים המשובחים.

חלקי המקדש

בית המקדש היה מורכב משלושה חלקים שווים זה לזה ברוחבם:

אולם – שהפריד בין קודש לחול.

היכל – החלק העיקרי ששימש לעבודות הקודש ודביר – שהוא קודש הקודשים. בהיכל עמד המזבח שעליו התנהלה העבודה העיקרית.

בדביר שהיה “קודש הקודשים” נמצא ארון הברית, שהיה לפני כן חלק מאוהל מועד שליוה את בני ישראל במסעם במדבר.

בתוך ארון הברית נשמרו שני לוחות הברית שפסל משה רבנו.

ליד המקדש עמד בניין גדול, היציאה, בפתחו של ההיכל עמדו שני עמודים מפוארים – יכין ובועז.

לפני הכניסה לדביר עמד מזבח הקטורת הקטן, עשוי ארז ומצופה זהב.

המזבח הגדול והעיקרי, ששימש להעלאת עולות וחלבי שלמים, היה עשוי נחושת ועמד בחצר המקדש.

בחצר עמדה קערה שממדיה עצומים – “ים הנחושת” נישאת על שנים עשר פכים.

אבן השתייה

אבן השתייה, האבן ממנה נוצר העולם כולו ועליה נבנה בית המקדש.

עוד לפני ימי הבריאה, נוצר העולם. על פי המדרש, כל העולם כולו נמתח “מאבן השתייה תחילה”.

‘אבן השתייה’ נקראת כך כיון שמשמעות המילה ‘שתיה’ היא יסוד, תשתית. כלומר אבן השתייה היא יסוד העולם כולו.

מקום האבן, על פי הדעה הרווחת, הוא במקום שבו נבנה קודש הקודשים. על אבן זו, הקטיר הכהן הגדול את הקטורת ביום הכיפורים בין בדי ארון הברית. בבית שני, בהעדר הארון, הניח הכהן הגדול את המחתה על אבן השתייה.

אבן השתייה קיימת עד ימינו תחת ‘כיפת הסלע’ ומידתה היום שנים עשר על חמשה עשר מטרים, גובהה כשני מטרים מעל הרצפה.                לעומת זאת בקודש הקודשים שטחה המגולה היה שלוש אצבעות גובה.

חשיבותו של בית המקדש

בית המקדש נקרא במקרא בשמות רבים ושונים: בית ה’, בית אלוהים, היכל קודש, היכל ה’, היכל דביר ועוד.

השם בית המקדש מופיע רק פעם אחת בתנ”ך אך נעשה מקובל במשנה ובספרות היהודית המאוחדת.

בית המקדש לא נועד מלכתחילה לשמש מקום תפילה אלא משכן לארון ה’ – סמל הברית בין העם ואלוהיו.

למעשה היו שני בתי מקדש, הראשון נחרב ע”י הכשדים בשנת 587-586 לערך לפני הספירה והשני שנבנה

לאחר הפסקה של 70 שנה לערך, תקופת גלות בבל, שופץ ע”י הורדוס המלך עד שנשרף ע”י טיטוס.

בית המקדש ושימושיו

בימי מלכותו של שלמה היה בית המקדש מוקד לכל הפולחן ועולי רגל באו אליו מכל שבטי ישראל.

המקדש עצמו שימש כמקום תפילה ולהבאת קורבנות.  מדי יום הוקרבו קורבנות הציבור השונים.

קורבנות הציבור המוספים,  הוקרבו בשבתות, בחגים ובראשי חודשים. 

כמו כן, הקריבו יחידים קורבנות משלהם, אם כתודה ואם ככפרה על חטאים שחטאו בשגגה. 

בשלושת הרגלים באו המוני בית ישראל לבית המקדש.  לבית המקדש הובאו העומר והביכורים.

בערב חג הפסח  הוקרב קורבן הפסח בחצר החיצונית של בית המקדש.

khaoot

מקורות מידע

-אתר” בית המקדש”

-אתר” אבן השתייה”

-אתר” היסטוריה ירושלים תרבויות- עולמי ישראל”