טיול שנתי כיתה י”א

רמת הגולן-

רמת הגולן (בערבית: هضبة الجولان) היא אזור בצפון-מזרח ארץ ישראל. דיסציפלינות שונות מגדירות באופן שונה את גבולות השטח המוגדר כרמת הגולן:

כאזור גאולוגי וביוגאוגרפי, רמת הגולן היא רמה שטוחה השוכנת בין נהר הירמוך מדרום, הר החרמון מצפון, הכנרת ועמק החולה ממערב וחורן ממזרח. אף כי הגבול הגאוגרפי אינו ברור, כיוון שמישורי הבזלת של הבשן נמשכים עד לעומק סוריה. שטח הרמה הוא כ-1,800קילומטרים רבועים, מהם כ-1,200 קמ”ר בשליטת ישראל. ברמת הגולן נחלים רבים, המספקים כשליש ממי הכנרת. שלושת הבולטים שבהם מחלקים את רמת הגולן לשלושה חלקים – הצפוני (בין החרמון לנחל גילבון), המרכזי (בין נחל גילבון לנחל דליות), והדרומי (בין נחל דליות לירמוך).

כאזור גיאופוליטי, רמת הגולן היא השטח שישראל כבשה מסוריה במלחמת ששת הימים, והוחל עליו החוק הישראלי ב-1981 בחקיקת חוק רמת הגולן (יש המכנים זאת “סיפוח“). שטח זה שייך מנהלית לנפת גולן ומונה 1,154 קמ”ר. הוא כולל כשני שלישים מרמת הגולן הגאולוגית, וכן את חלקו הישראלי של החרמון.

מצפה רונן –

למרגלות תל אביטל, בנקודה גבוהה בצד הכביש שמשקיפה אל מטעי התפוחים והדובדבנים של עין זיוון, נמצאת תצפית משולטת ולידה הפארק הוולקני. מכאן אפשר לראות את היישובים הסוריים הנטושים שבשטח ההפרדה בין ישראל לסוריה, בהם עיר הרפאים קוניטרה שננטשה במלחמת ששת הימים. העיר נכבשה ב1967- והועברה לידי הסורים במסגרת הסכם ההפרדה (מאי 1974). מכאן גם אפשר להבחין במחנה משקיפי האו”ם הסמוך לקוניטרה וברכס תילי הגעש הכבויים (מדרום) שעליו מתנוססות עשר טורבינות רוח אימתניות. בתצפית יש תחנת מידע קולית שהוצבה על ידי ועד יישובי הגולן. לחיצה על נקודה במפה מספקת הסבר קולי. מומלץ להצטייד במשקפת. מקיץ 2014 נקראת התצפית מצפה רונן על שם איש התיירות וחבר קיבוץ עין זיוון רונן גלבוע ז”ל. במקום הוצב פסל לזכרו וסביבת התצפית שופצה

יער בן שמן

אדמות בן שמן נרכשו על ידי אליהו ספיר ויהושע חנקין שתיירו באזור בשנת 1904 על מנת לאתר אדמות לרכישה. ב-1905 נקנתה הקרקע והוקם על 100 דונם ממנה בית חרושת לשמן. המפעל שגשג והעסיק למעלה מ-50 עובדים אך ב-1915 נשרף כליל. אדמות נוספות נרכשו על ידי קק”ל בשנת 1907. בתחילה ניטעו עצי זית, אך הגידול לא הצליח והמומחים המליצו על נטיעת עצי סרק בשטחים שאינם ראויים לעיבוד, כדוגמת שטחים סלעיים או תלולים.

קק”ל החלה לתמוך בניסיונות התיישבות באזור, מיד לאחר רכישת הקרקע. היא ניסתה להקים מוסד לתלמידי ‘בית הספר לעבודת האדמה’, אך הוא נסגר כעבור זמן קצר. בשנת 1908 הוקמה במקום חווה חקלאית ובשנת 1911 הקים במקום פרופ’ בצלאל שץ כפר צורפים וקק”ל נתנה שני דונם אדמה לכל אחת מהמשפחות שהגיעו מירושלים, תוך כוונה לשלב חקלאות ותעשייה זעירה, אך גם ניסיון התיישבות זה נכשל.

בשנת 1923 הוקם מושב בן שמן (שהפך אחר כך לכרם בן שמן), וב-1927 הוקם כפר הנוער בן שמן. במלחמת העצמאות התנהלו באזור קרבות והמקום היה במצור עד נפילת לוד. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התחיל יעור מוגבר של האזור שסיפק תעסוקה לעולים חדשים, ובשנות ה-60 הוקם היישוב מבוא מודיעים. בשנות ה-70 וה-80 הוקמו נאות קדומים כפר רות ומושב שילת בפאתי היער.

ירושלים-

יְרוּשָׁלַיִם^[1] (בערבית: الْقُدْس (מידע · עזרה),^[2] או أُورُشَلِيم^[3]) היא עיר הבירה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר בה, עם 865,720 תושבים (נכון לשנת 2015).^[4] בירושלים שוכנים מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא ובית ראש הממשלה ורוב משרדי הממשלה. ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570^[5] עד 857^[6] מטר מעל פני הים.

העיר מקודשת ליהדות, לנצרות ולאסלאם הסוני, והיוותה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם ומושא געגועיו בזמן שהייתו בגלות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19 התפתחו סביבהעיר העתיקה שכונות העיר החדשה, אשר במאה ה-21 מהוות את רובה המוחלט של העיר. במרכזה של ירושלים השלמה עומד הר הבית, שמפריד בין מערב ירושלים למזרח ירושלים.

בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק”ו של האומות המאוחדות, והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.

יד ושם-

יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת – “חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי”ג-19533”.

יד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.

ים המלח-

ים המלח (בערבית:^[1] البحر الميت, הים המת; בעברית מכונה גם ים המוות) הוא אגם מלח חסר-מוצא לים, הנמצא בתחום הבקע הסורי-אפריקני, ובמרכזו עובר הגבול בין ישראל לירדן. ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2% – גבוה פי עשרה מריכוז המלחים בים התיכון. ריכוז גבוה זה נובע מכך שהאגם הוא טרמינלי (למי האגם אין מוצא לשום מקום), והוא נמצא באזור בעל אקלים מדברי חם ויבש המתאפיין בשיעורי התאיידות גבוהים. האגם הוא גוף המים הרביעי במליחותו בעולם.

חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם^[2] (תואר זה הפך לאחד משמותיו של ים המלח). החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת, בעיקר בשל שימוש נרחב במקורות המים הנשפכים אליו, שהחשוב שבהם הוא נהרהירדן, ושאיבת המים לאידוי בבריכות בדרום האגן. אגן ים המלח מורכב משני אגנים, דרומי וצפוני. בשל הירידה המתמשכת במפלס, התייבש החלק הדרומי של האגם, שהיה רדוד בהרבה מזה הצפוני (קרקעיתו של החלק הדרומי הייתה ברום של 401 מטרים מתחת לפני הים). עומקו הממוצע של חלקו הצפוני הוא כ-200 מטרים וקרקעיתו ברום ממוצע 730 מתחת לפני הים. עם ייבושו של האגן הדרומי נבנו בו בריכות לצורך אידוי המים והפקת אשלג וכימיקלים אחרים על ידי מפעלי האשלג בישראל וחברת האשלג הערבית הירדנית. לבריכות אלה נדרשת שאיבה בהיקף נרחב של מי הים. שאיבת המים לבריכות תורמת תרומה משמעותית לירידה במפלס הים^[3].

קצב הירידה השנתי של מפלס מי הים בעשור האחרון הוא מעט יותר ממטר לשנה. בשנת 2012 התגבר הקצב לכ-1.40 מטרים^[4]. ירידת המפלס גרמה לשינוי משמעותי בגבולותיו של האגם, וכתוצאה פחת שטחו בכ-35%. רוחבו של הים באגן הצפוני של ים המלח בנקודה המקסימלית הוא 18 קילומטרים, אורכו כ-51 קילומטרים ושטחו בשנת 2010 היה 650 קילומטרים רבועים. ירידת המפלס המצטברת גורמת לשינויים גדולים באגן הים בהם: שינויים בלתי הפיכים בגוף המים באגן הצפוני, יצירת בולענים, נסיגת חופים, פגיעה בתשתיות (כבישים וגשרים) ובשמורות טבע^[5].

לים המלח חשיבות רבה לתעשייה ולתיירות. הרכב מימיו שונה מזה של מי ים רגילים, וכולל ריכוז גבוה של מגנזיום, סידן ואשלגן. עובדה זו מנוצלת על ידי התעשייה הכימית בשטחי ישראל וירדן, בין היתר להפקת אשלג, מגנזיום ותרכובות של ברום.

נופי אגן ים המלח, החשיבות ההיסטורית של האתרים הנמצאים בו ולחופיו, כמו מצדה, קומראן ואחרים, ההרכב הכימי המיוחד של מימיו והאקלים המיוחד השורר בו – כל אלה הפכו את ים המלח למוקד תיירות עולמי, ובפרט למרכז של תיירות מרפא. באזור נבנו אלפי חדרי מלון המרוכזים בירדן, בפינה הצפון מזרחית של האגם, ובישראל בעין בוקק שעל חופי הבריכות באגן הדרומי.