מבוא לעולמו של יוסף

בחרנו על יוסף כי למדנו מימנו שגם מי שמפיל אותך הכי למטה גם איתו צריך לעסות חסד.

יוסף הצדיק הוא הבן הראשון של רחל אימנו והבן האחד-עשר של יעקב אבינו. שמו ניתן לו על ידי אימו, כפי שנאמר: “וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף לִי בֵּן אַחֵר.(בראשית ל, כד). ואכן אחריו נולד אחיו הקטן, היחידיבנימין, כאשר אמו מתה בלידתו.

יוסף זכה שלשמו הפרטי נוסף הכינוי והתואר “צדיק“, כיון שעמד בניסיון, ולא חטא עם אשת פוטיפר.

חכמתו של יוסף

מלך מצרים, פַּרְעֹה, אומר ליוסף: “אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ” (בראשית מא, לט).

על מקורה של חכמתו כבר אנו עומדים בתחילת הפרשה^[2]. רש”י (בראשית לז, ג) מבאר:

“בן זקונים” – שנולד לו לעת זקנתו. אבל אונקלוס תרגם “בר חכים הוא ליה” [- בן חכם הוא לו], כל מה שלמד משֵׁם^[3] ועֵבֶר^[4] מסר [יעקב אביו] לו [- ליוסף].”

והרמב”ן מפרט גם איך באה לידי ביטוי חכמתו, בד”ה ירא פרעה איש נבון וחכם – “אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ, ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם, נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו, ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה. וחכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו ^[5], והכסף החי הממית הכנימה, וכיוצא בהן” ^[6].

ועוד, כיצד הדבר בא לידי ביטוי הלכה למעשה בניהול כלכלת מצרים בד”ה “וילקט יוסף את כל הכסף וגו” -“סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו” ^[7].

פתרון החלומות

את חלומותיו הראשונים, קל להבין: הוא חלם שאלומות אחיו משתחוות לאלומתו – כלומר, אחיו משתחווים לו, ושהשמש והירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לו – ודאי שהמספר אחת-עשרה מסמל את אחד-עשר אחיו.

ולמה פתר את חלומות הסריסים כפי שפתר? מלבד רוח הקודש, יש גם היגיון: שר המשקים, היה פעיל, סחט את הענבים – ולעומת זאת, שר האופים היה פסיבי, ורק העוף פעיל. ולכן אמר יוסף, ששר המשקים יחיה ושר האופים ימות. בנוסף, עוף לא מתקרב לאדם חי, הוא פוחד ממנו – ואם התקרב, כנראה האדם מת.

ובחלום פרעה, מסמלות הפרות והשיבולים מצב כלכלי (שבע או רעב) – כי הן כנגד שני מקורות המזון: תבואה ובשר – ולכן הבין יוסף שלזה הכוונה, ולא כמו החרטומים, שפירשו בכיוונים אחרים, כמו לידת ילדים וכיבוש ממלכות.

בכל המקרים, נראה שיוסף מייחס חשיבות כה רבה לחלומות ולפתרונו והבנתו אותם – שהוא פועל על פיהם: אחיו כה חששו ממנו, כי הוא סיפר להם על חלומותיו, וכנראה ניכר שהוא חושב שהם יתגשמו – כפי שאכן קרה. כאשר הוא פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים, הוא לא נותן תאריך רחוק, כפי שעושים הרמאים, של עוד שלושה חודשים או שלוש שנים – אלא בעוד שלושה ימים, וזו סכנה עצומה: הרי אם לא יתגשם הפתרון, ידעו הסריסים ששיקר להם, ובודאי שלא ישכחו כל-כך מהר. יתרה מזאת: הוא גם מבקש משר המשקים לפעול עבורו אצל פרעה, ורואים שהוא משוכנע בצדקת פתרונו. כך גם אצל פרעה – יוסף לא מסתפק בפתרון החלום, אלא מוסיף המלצות מעשיות, איך לארגן את מצרים בארבע-עשרה השנים הקרובות.

מעשיו של יוסף

• יראת השם – לפני אחיו, כאשר עדין הם סבורים שהוא מלך מצרים, הוא מצהיר: “…אֶת-הָאֱלֹקים אֲנִי יָרֵא” (מ”ב,י”ח). והרמב”ן כתב על ד”ה וימאן ויאמר אל אשת אדניו – סיפר הכתוב כי מאן לעשות כרצונה אף על פי שהיא גברתו אשת אדוניו, והוא ירא ממנה, כי היה ירא את השם יותר. וזה טעם, אל אשת אדניו:(ל”ט,ח’).
• שם שמים שגור בפיו ^[8] – כפי שאמר לשרי פרעה לפני פתרון החלומות: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים(מ,ח’) ולפרעה, בטרם יפתור את החלום: “אֱלֹקים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה” (מ”א,ט”ז) ולאחיו: “וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (מ”ה, ה’-ז’) ואחרון בטרם נפרד ממנו: “וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב”(נ,כ”ד)

• שמירת זהותו העברית וארצו – עברי אנוכי ומארץ העברית באתי. לפי הרמב”ן: “וטעם מארץ העברים – מארץ חברון אשר גרו שם אברהם יצחק ויעקב, כי אברהם שהיה ראש היחס נקרא אברהם העברי… וגדול שמו בגויים כי נתקיים בו ואגדלה שמך ועל כן נקראו כל זרעו העברים. והם עצמם יחזיקו את שמם כן שלא יתערבו בעמי הארצות הכנענים, והוחזק השם הזה בכל זרע ישראל לעולם. וזה טעם הביא לנו איש עברי (לעיל לט יד), כי יוסף אמר להם עברי אנכי, ולא רצה שיחזיקוהו בכנעני. והנה ארץ מגוריהם קראה ארץ העברים, כלומר הארץ אשר העברים שם:(מ’,ט”ו)

• שלטון ומלוכה – מנהל את בית פוטיפר, את בית הסוהר ובסוף משנה למלך מצרים -80 שנה “המלוכה הארוכה ביותר בתנ”ך”

• כלכלה נכונה – מכלכלת בית פוטיפר לכלכלת מצרים. וכך נקבע כי “יוסף מתוקן לפרנסה” ^[9]

• אינו נוטר טינה – האחים גרמו לו רעות רבות: תחילה רצו להרוג אותו, השליכו אותו לבור, מכרו אותו – ויוסף לא נוטר להם טינה, וכשחושבים אחיו שהוא יתנקם בהם הוא בוכה, ומסביר: “אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה – אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב” ^[10]. כלומר, כיון שהוא מבין שהכל התגלגל לטובה, הוא מרגיש שאין סיבה לכעוס על אחיו.

מדותיו

יוסף מסומל בקבלה במידת ה”יסוד” שעניינה שמירת הברית, זאת בשל גבורתו במצרים שלא התפתה לאשת פוטיפר. כמו כן ניתן לציין את המידות הבאות^[2]:

• גבורה אומץ ועוז – למרות היותו עבד, עמד באוץ לפי פרעה ונשא את פתרון החלום ואף הציע לו את המדיניות שינהג. קבל גבורה של שור ^[11].
• כבוד אביו – הלך לשכם, למרות שלא נטה לכך ^[12]. לא סיפר לו על מכירתו עד מותו ^[13].
• כבוד– כיבד את בני השפחות, נתן לאחיו בגדים שלא ייתביישו ^[14] העביר את כל מצרים מקצה ועד קצה כדי שלא ייבושו בני ישראל על כך שאין נחלה קבועה.
• הסלחנות לאחיו– אפילו את שמעון האכיל והשקה (רש”י). הוציא את האנשים מפניו כדי שאחיו לא ייתביישווהעיקר פייסם כדי שלא יצטערו על מכירתו.
• ענוה – חז”ל כתבו בשמות רבה על ד”ה:דבר אחר, ויוסף היה במצרים אף על פי שזכה יוסף למלכות לא נתגאה על אחיו וכל בית אביו כשם שהיה קטן בעיניו מתחילה שהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך”
• צניעות – קידש שם שמים בסתר עם אשת פוטיפר ^[15] וכן הסתיר את אימו מעשיו ולכן זכה לברכת “עלי עין”. וכן לא הביט בבנות מלכים שהשתדלו שיסתכל בהן^[16]
• מוסר ונאמנות – הוא לא בוגד באדונו, פוטיפר. לא שולח לחם רב לארץ כנכן שלא יחשב זצבירת הון שם (רמב”ן מ”ה,י”א). אינו שולח דבר לאביו ללא רשות פרעה. לא גילה את דבר מכירתו לעולם. רבי עובדיה ספורנו כתב על ד”ה וַיָּבֵא יוסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעה ” שֶׁלּא הורָה לְעַצְמו הֶתֵּר בְּכָל עֲמָלו לָקַחַת דָּבָר לְעַצְמו”.

סייעתא דשמיא

יוסף זכה ש”רוח הקודש שרתה עליו מנעוריו ועד יום מותו והייתה מנהגת אותו בכל דבר חוכמה” ^[17]. ה’ היה איתו גם ברווחה וגם בצרה, לפי מדרש רבה לפי ד”ה: “ויהי ה’ את יוסף” – ר’ יודן בשם ר’ איבו אמר: אין לי אלא ברווחה. בַּצָ‏רַ‏‏‏‏ה מנין? ^[18]: אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה’ אתו”^[19].

המזל היה נחלתו של יוסף. המונח “מצליח” חוזר פעמים אחדות בתיאור מעשיו. תחילה אצל השר פוטיפר, כפי שנאמר:”וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָֹה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה ה’ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ” (ל”ט,ג,). ממשיך אצל שר הטבחים בבית הסוהר, שם הוא זוכה לכבוד “בַּאֲשֶׁר ה’ אִתּוֹ וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה ה’ מַצְלִיחַ” (כ”ג).

בספר תהילים מתואר כי בבית הסוהר: “שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. עִנּוּ בַכֶּבֶל (רַגְלֹיו) [רַגְלוֹ] בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ” (ק”ה,י”ז-י”ח) – אם כי אולי הכוונה היא לתקופה שבה הוא הורד מצרים ולא בית הסוהר.

על בני יוסף נאמר שאין עין הרע שולטת בו, שנאמר “בן פורת יוסף בן פורת עלי עין”, קרי ביה עולי עין, (שהם שולטים על העין, ואין העין שולטת בהם), אי נמי מדהנא (או גם מפסוק אחר רואים שאין העין שולטת בזרעו של יוסף), “וידגו לרוב בקרב הארץ”, מה דגים שבים המים מכסים עליהם, ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. ^[20]

הדמיון לאביו

פרשני המקרא רואים בו דמיון לאביו. רש”י בד”ה בן זקונים כותב “… שהיה זיו איקונין שלו דומה לו” ^[21]. מדרש רבה מוצא כי המאורעות שיוסף עבר דומים לאלה שאביו חווה: “אמר רבי שמואל בר נחמן: אלה תולדות יעקב, יוסף לא היה צריך קרא למימר כן, אלא אלה תולדות יעקב ראובן. אלא מה ת”ל יוסף ? אלא שכל מה שאירע לזה, אירע לזה. ^[22]

• מה זה נולד מהול, אף זה נולד מהול.
• מה זה אמו עקרה,אף זה אמו עקרה.
• מה זה אמו ילדה שנים, אף זה אמו ילדה שנים.
• מה זה בכור, אף זה בכור.
• מה זה נתקשה אמו בלידה, אף זה נתקשה אמו בשעת לידה.
• מה זה אחיו שונא אותו, אף זה אחיו שונאים אותו.
• מה זה אחיו בקש להרגו, אף זה בקשו אחיו להרגו.
• מה זה רועה, אף זה רועה.
• זה נשטם, וזה נשטם.
• זה נגנב שתי פעמים, וזה נגנב שתי פעמים.
• זה נתברך בעושר, וזה נתברך בעושר.
• זה יצא לחוצה לארץ, וזה יצא לחוצה לארץ.
• זה נשא אשה מחוצה לארץ, וזה נשא אשה מחוצה לארץ.
• זה הוליד בנים בחוצה לארץ, וזה הוליד בנים בחוצה לארץ.
• זה ליווהו מלאכים, וזה ליווהו מלאכים.
• זה נתגדל על ידי חלום, וזה נתגדל ע”י חלום.
• זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו.
• זה ירד למצרים, וזה ירד למצרים.
• זה כלה את הרעב, וזה כלה את הרעב.
• זה משביע, וזה משביע.
• זה מצוה, וזה מצוה.(את בניו)
• זה מת במצרים, וזה מת במצרים.
• זה נחנט, וזה נחנט.
• זה העלו עצמותיו, וזה העלו עצמותיו.

משיח בן יוסף

משיח בן יוסף הוא בן דמותו של יוסף הצדיק. מהספרים הקדושים יוצא כי הוא דמות פלאים של צדיק עליון. כל רצונו הוא לשנות את המציאות ולהצעיד אותנו לקראת הגאולה. בין גדולי ישראל אשר נאמר עליהם שהם בני דמותו היה האר”י הקדוש. והפועלים בדרכו של משיח בן יוסף בדורות “עקבתא דמשיחה” הם אנשי אמנה העוסקים בבנין ירושלים בקדושה באתערותא דלתתא, כמסורת המקובלת בשם הגר”א. ^[25]

הרעיון מקורו בפרשת ויגש לאחר שיוסף הצדיק התוודע לאחיו, הוא מתאר את ייעודו: “וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם…וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה” מ”ה,ה’). מכאן שיוסף נחשב לממונה על אספקת הצרכים החומריים של עם ישראל. הוא ה”משביר”.

לעומתו, לצאצאי יהודה יש תפקיד רוחני, כמו הקמת הישיבה בארץ גושן:”: “להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו”^[26]. וביתר הדגשה לצאצאי דוד המלך מיועד לו תפקיד המשיח. במסורת היהודית, דואליות זו באה לידי ביטוי בתורת שני המשיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

דר’ אלכסנדר קליין במאמרו משיח בן יוסף בדעה כי הדואליות זו של שני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד היא נצחית. היא משקפת את שני הצדדים, הקיימים מאז ומתמיד: החומר והרוח. הקונפליקט לא פסח על עם ישראל, אלא שבאחרית הימים יהיה לכך פתרון ברוח דברי יחזקאל הנביא ^[27]:

“וַיְהִי דְבַר-ה’ אֵלַי לֵאמֹר. וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם… וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא (יִהְיֻה ) [יִהְיוּ-עוֹד] לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד…וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם…כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם

ובמדרש מוצג גם כיצד יופיע משיח בן יוסף, שהוא האות התשיעי לגאולה:

“מיכאל (יתקע) תקיעה גדולה ויבקעו מחילות המתים בירושלם ויחיה אותם הקב”ה, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא ויחיו את משיח בן יוסף הנאסף בשערי ירושלם וישלחו את משיח בן דוד בשביל שארית ישראל הפזורים בכל הארצות. מיד כל מלכי אומות העולם נושאים אותם על כתפיהם ומביאים אותם להם וגו’.

הצדיקות של יוסף מאירה כמו אבן השואם