מחפש מעט מן האור

ואני חסר פנים
לובש מסכות של אנשים אחרים
מחייך, שמח
?אך מה באמת בפנים

ואני במראה מביט
באדם חסר הפנים
דומם, שותק
כמו בוא האביב

והשמיים מעלי
והאדמה רחוקה מתמיד
ואני
מסכות של אחרים לובש
כדי להסוות את הריק שבפנים

?ואני
?מי אני
?האם אני שרידי זיכרונות ילדות
?ואולי אינני
?ואולי לא הייתי בעצם

ואני, לעולם לא הייתי. 

,חיים, תקווה ולא ידעתי שלום
,ולב ואבן הם חיי
.החיים, האבודים עד תום

,ושקט, ואין מרגוע לנפשי
,כרוח ים, כמי נהר
.כחול אשר על שפת הים
.כך אני חולף עם ‘השקיע’

.ושוב שקט
כותב מכתב ללב של אבן
כותב מכתב ללבי

,ואני כאן, ומחר אינני
,אעלה אני בין רוחות הים
,ואז אדע שקט, תקווה
.ואתם תדעו חיים

 !ואני אינני, כמו שלעולם לא הייתי

הם ידעו מי אני,
 אני מתנשף ורץ לפינת הרחוב,
 הם מחפשים אותי למה,
 מה עשיתי להם?

הם מחפשים אותי ומתקרבים אלי,
 אני נצמד לקיר הלב דופק חזק,
 אולי הם לא יראו אותי.
 אני לא אתן להם לתפוס אותי כמו כל האחרים.

והרחוב ריק אין אדם ברחובות,
 ואני שומע אותם מדברים,
 אני חייב לברוח רק שלא אהיה כמותם.

ואני שומע אותם הם עוד רגע כאן
 אני לא יכול להישאר ,
 אני רץ להמשך הרחוב ,
 והם רואים אותי ומתחילים לרוץ אחרי,
 ואני רץ, ואין אדם הכול כל-כך שומם,
 הבתים ישנים מאובקים בעפר הזמן,
 ושלטים של ילדים מחייכים שנעלמו כבר מזמן.
 ורוח קרירה מלטפת את פניי,

ואני רץ והם צועקים לי למה אתה בורח?
 לאן תלך? תהיה כמונו!
 ואנשים מצטרפים אליהם, כל מי שנעלם.

והם רצים אחרי,
 ואני עובר בית ועוד בית רחוב ועוד רחוב.
 והם אחרי ואין לי כבר כוח לרוץ,
 נכנע,  אבל אני לא יכול להיות כמותם,
 ואני עוצר לא יכול להמשיך.

והם מחייכים בחיוך ישן ואומרים,
 אמרנו לך אתה לא יכול לברוח
 אתה תהיה כמו כולם!

ודמעות מתחילות לרדת,
 אבל אני לא יהיה כמותכם!
 אני חי ואתם כבר לא,
 ואני לא אלך אתכם.
 אבל אני אוהב אתכם ואזכור אתכם בכל פינה בכל דקה אני לא אשכח.
 ואני לא אלך אתכם!
 והם רק עומדים, רואים אותי ומחייכים חיוך של אהבה,
 ומסתובבים ונעלמים כלא היו.

הרחוב עכשיו שומם, אין אדם.
 רק אני נזכר בכל מי שהיה.
 ואני הולך ברחובות הכול כל-כך שקט,
 עובר את השלט עם הילד שמחייך,
 ויודע שאני כאן למענם,
 למען זיכרונם, למען עתיד טוב יותר.