המפלצת הירושלמית

שמעון אהב לקרוא ספרים על מפלצות.

יום אחד פשטה שמועה שיש מפלצת בירושלים. באותו יום ירד שלג.

שמעון בנה סימן של עקבות רגליים ענקיות, ממש כמו של מפלצות.

הוא הלך בשלג והטביע בו את עקבות המפלצת שהוא הכין.

כל אנשי ירושלים חשבו שיש מפלצת גדולה בעיר.

“שמעון! שמעון!” קראו חבריו של שמעון.

הם חיפשו אותו אך לא מצאו. הם חשבו שהמפלצת הגדולה והנוראית טרפה אותו.

אך שמעון הסתתר, הציץ וצחק.

בלילה הוא הלך ונכנס למערה גדולה וחשוכה.

פתאום!!!!

נהמה חזקה ומחרידה מאד נשמעה ממעמקי המערה.

שמעון הסתכל אחורה וראה את המפלצת הגדולה.

היו לה ניבים חדים, לשון שחורה משחור, וכנפיים גדלות.

המפלצת היתה ורודה וכחולה עם כתמים צהובים.

שמעון נבהל.

המפלצת התקרבה.

הוא התחיל ללכת אחורה אך התאמץ, התגבר ואמר למפלצת: “אני לא מפחד ממך. בואי אלי, בואי נהיה חברים”.

המפלצת הרגישה ששמעון מבין אותה ואמרה: “רוצה שנשתולל ונשחק מלחמת כריות”?

שמעון חשב רגע וענה: “כן. למה לא? כיף מאד לשחק במלחמת כריות בלילה.”

כעבר שתי דקות מעט אור התחיל להאיר את המערה. “הגיע הבוקר” אמר שמעון.

“מה זה בוקר?” שאלה המפלצת בפליאה.

הוא הסביר לה שזה אור שמגיע אחרי הלילה, כשהשמש זורחת. זמן שהרבה אנשים הולכים לעבודה, לגן ולבית הספר.

כיוון שהאיר היום והעיר היתה רחוקה מהמערה, עלה שמעון על גב המפלצת והם עפו חזרה לירושלים.

שמעון והמפלצת נהיו חברים טובים מאד.

הם הגיעו לירושלים וראש העיר נתן לשמעון אות גבורה על זה שנהיה חבר של מפלצת.

ולמפלצת, ראש העיר נתן גן שעשועים גדול- “גן המפלצת”.

אנשים בנו פסל של המפלצת בגן החדש, ורצו לצבוע בצבעים האמתיים אך היו להם רק את הצבעים שחור ולבן.

אז הם צבעו את הגן ואת הפסל ושינו מהצבעים האמיתיים של המפלצת הורודה, כחולה, עם הכתמים הצהובים ולשון שחורה משחור.

גם הוסיפו לה עוד שתי לשונות, אך בכל זאת זה על שמה של המפלצת הירושלמית.

לשמעון ולמפלצת זה לא הפריע בכלל והם נשארו חברים טובים מאד עד סוף ימיהם.