יאנקו מן העיר התחתית

בשנת 1939 חגגתי את יום ההולדת 9 שלי אמא הכינה לי עוגת שוקולד  עם 9 נרות יום הולדת היה לי כיף גם סבא וסבתא שרו לי שיר יום הולדת כולם אמרו לי לבקש משאלה ולכבות את נרות יום ההולדת.
אמא פרסה את עוגת היום הולדת לחתיכות,וביקשה לכבות את הנרות.
שאפתי אוויר וכיביתי את נרות העוגה ואז אמא חילקה את העוגה לכול האורחים וכולם אכלו את העוגה,אחר כך אמא הביאה לי את מתנות הים הולדת שעטופות ממש יפה
פתחתי קודם את המתנה של סבא וסבתא  הם הביאו לי משחק קופסא הלכתי לחבק את סבתא וסבא ואז הלכתי למתנה של אמא ואבא הם הביאו לי מטוס צעצוע הלכתי לחבק אותם ואמרתי להם תודה.

השעה הייתה שמונה ורבע בלילה אמרתי לילה טוב ועליתי למעלה לישון.
יום למחרת הלכנו לטייל ליד הבית פתאום רצו 4 חיילים לובשי מדים מפחידים והתחילו לצעוק עלינו בגרמנית,לא הבנתי מה הם רוצים אבל כל כך פחדתי חיבקתי את הרגל של אמא והיא אמרה “אל תדאג יהיה בסדר”.
שמענו עוד סירנות ועוד הרבה בומים.
באו אל אבא ואמא וצעקו:תעודות! תעודות!
הם המשיכו לצעוק בגרמנית רועשת,לא כל כך הבנתי מה הם  רוצים אבל הבנתי דבר אחד “”JUDE  זה מה שהם אמרו.התחלנו להתקדם בפיקודם  עד שהגענו למשאית גדולה שבא מלא אנשים עם כוכב צהוב כזה על הבגדים שלהם שמו אותנו בפנים והתחלנו לנסוע.

הדרך הייתה ארוכה ומעייפת אבל אחריי שעתיים הגענו למקום שנראה כמו תחנת רכבת. דחפו אותנו לקרון דחוס, חנוק ומלא באנשים התחלתי לפחד ולבכות, אמא חיבקה אותי וקצת נרגעתי. נסענו הרבה ולא היה מקום היה ריח מגעיל ובקושי הצלחתי לנשום תינוקות התחילו לבכות והאמהות שלהם ניסו ללא הצלחה להשתיק אותם. זמן הנסיעה הרגיש כמו נצח, לא הבנתי לאן לוקחים אותנו, אבל אמא אמרה לי שהכול יהיה בסדר.

הגענו למקום גדול מלא בצריפים קטנים ובאנשים עם כמו פיג’מות כאלו נכנסנו למקום וחילקו לנו את הבגדים שראיתי מקודם התקדמנו לכיוון הצריפים, ראיתי את כול האנשים נאספים וחייל עומד על ספסל גבוה הוא אמר לכמה אנשים ללכת ימינה ולכמה אנשים ללכת שמאלה לא הבנתי למה אבל הבנתי שאנחנו נפרדים מאבא, בכיתי והתחלתי לרוץ לכיוון שלו ולצעוק אבא! אבא! אבל אמא תפסה אותי ומשכה אותי אחורה היא אמרה די יאנקו הכול יסתדר לא! אני רוצה את אבא צעקתי והם התקדמו, ועוד עד בקושי ראיתי אותו הבנתי שאנחנו נפרדים ומי יודע אם אני יראה אותו שוב.

הלכתי אם אמא והרגשתי כיאלו חסר לי איבר בגוף. אמא אמרה שצריך להמשיך הלאה ושאין מה לעשות ושעוד מאת הכול יגמר ונהיה עוד פעם משפחה שמחה וגדולה. לקחו אותנו לצריפים אני קבלתי את מספר 38, שהלכתי לצריף שלי גיליתי שאני נמצא שם עם 10 אנשים בצריף הקטנטן שנתנו לנו רציתי לישון עם אמא אבל היא אמרה שאסור לי ושאני צריך לישון בצריף שלי.

הגיע הערב והייתי רעב אמרו לי שיש אוכל עוד מאת התחלתי לחשוב על מה אני רוצה לאכול, אמרתי שאני רוצה עוף. לא בעצם לא אני רוצה את הפשטידה של אמא, הלכנו לאכול היה תור ממש ארוך חשבתי שאנחנו לא נאכל הערב היום, כשהגיע תורי הביאו לי קערה של מרק שהיה יותר דומה למים חמים וכמה קליפות תפוח אדמה, הייתי כל כך רעב שאכלתי את זה כיאלו זה היה המאכל הכי טעים בעולם. הלכתי לצריף ועליתי לדרגש שלי הריח היה נורא, השמיכות היו מגרדות ולא נעימות והם איפלו לא חיממו היה קר ניסיתי לישון אבל כול הזמן הזה חשבתי על אבא מה קורה איתו היה פעמיים שבכיתי אבל בשקט עד שהצלחתי לישון.

בבוקר דפקו חזק על הדלת וצעקו בגרמנית לא כזה הבנתי אבל שאר האנשים הבינו והיינו צריכים לקום, יצאנו החוצה היה קר מאוד אמרו לנו ללכת לכיוון הארובות הלכנו לשם ושהגענו היה ריח מסריח, ומגעיל חילקו לנו עטי טפירה ואמרו לנו להתחיל לעבוד העבוד הזאת היית מעייפת וקשה כול רגע הרגשתי שאני עומד למות על הרצפה למזלי הייתי ילד חזק ולכן שלחו אותי לעבוד. עבדנו מי 4 בבוקר עד 10 בלילה העבודה הייתה כול כך קשה אבל אמרתי שאני חייב להמשיך בעבודה כי מי שעבד קשה קיבל קליפות של תפוחי אדמה לאכול אחרי העבודה וככה אני ואמא היינו כול יום.

חשבתי שאולי העבירו אותו לצריף אחר אבל גם אחרי ארוחת הערב כשהלכתי  לחפש אותו לא מצאתי שאלתי את האנשים בצריף  של אחרים ואף אחד לא ראה אותו עד שלבסוף כששאלתי  את האנשים בצריף שלי ואחד אמר לי :”ילד לא שמעת? הנרי מת”.  אמרתי מה? זה לא הגיוני רק לפני יום הוא שמח שהלך להתקלח אתה משקר לי! הוא חזר ואמר “המקלחות האלה הם תרמית זה בעצם   תאי גזים” אמרתי  לא לא למה שהם יעשו את זה הוא לא עשה להם כלום למה שהם יהרגו אותו

כל הלילה חשבתי על הנרי גם בבוקר בעבודה היה עצוב בלעדיו.

יום אחד שקמנו בבוקר הגרמנים נראו יותר לחוצים מבדרך כלל התחלנו ללכת ואז שהגענו לשער המחנה ששם הינו צריכים לפנות ימינה לקחו אותנו ימינה ראיתי שם עוד אנשים הולכים הלכנו והלכנו ועוד ואז עברו מטוסים מעלינו הספקתי לשמוע צעקת פחד לפני שעפתי אחורה כמה מטרים

אחרי כמה זמן פקחתי את העיניים לקח זמן עד שהצלחתי לשמוע את הצעקות והצרחות רציתי לקום לחפש את אמא אבל .לא הצלחתי לקום הסתכלתי על הרגלים שלי ולא היה עליהם שום דבר ניסיתי לקום שוב ושוב לא  הצלחתי

המשכתי לשכב שם ואחרי שעתיים ארוכות שמעתי מכוניות נוסעות וצעקות באנגלית ידעתי קצת מילים באנגלית צעקתי עזרה עזרה ואז הגיעו 2 חיילים עם מדים יפים ודגל של ארצות הברית עליהם הם לקחו אותי על הגב ושמו אותי בתוך המכונית שלהם צעקתי תחפשו את אמא שלי אבל הם לא הבינו אותי נסענו ואחרי כמה זמן הגענו למקום עם הרבה אוהלים הם עזרו לי להיכנס לאוהל ולהישכב על מיטה ניגש אלי מישהו עם ציוד רפואי הוא התחיל לבדוק את הרגלים שלי אחרי כמה בדיקות הוא אמר  ילד אני מצטער אבל לא תוכל ללכת יותר.

הייתי מבולבל שאלתי שוב מה? מה זאת אומרת?

הוא אמר שנפגעתי קשה ברגלים ושהם יביאו לי כיסא גלגלים התחלתי להבין שאלתי אותו אם הם מצאו את אמא שלי הוא אמר שהוא יבדוק והלך.

נרדמתי שם וכשקמתי ראיתי את אמא לידי היא נישקה לי את המצח ואמרה יאנקו הגרמנים נכנעו הרוסים והאמריקאים הגיעו עד לברלין שמחתי אבל גם הייתי עצוב כי ידעתי מה אם אבא, אמא המשיכה ואמרה שאנחנו נעלה לישראל ושהיא מכירה מישהו שיכול לעזור לנו אחרי שבועיים הלכנו לים ושם הייתה אוניה גדולה מלאה באנשים אחרי הרבה  זמן הגענו לנמל חיפה שם חיכו לנו אנשים מהסוכונות היהודית הם אמרו שאני ואמא נעבור לחיפה ומשם אתם יודעים כבר מה קרה

בחרנו בדמות מכיוון שהיא  נראית לנו מעניית

העבודה בזוגות היתה טובה מאוד והסתדרנו