המלחמה

המלחמה

כותבות: רוני מוסקוביץ ורותם בורגר 

בחרנו באמא,ששמה שרה בסיפור שלנו.

בחרנו בה משום שנקודת המבט שלה מעניינת ומסקרנת מאוד בגלל שבסיפור המקורי הופעתה הייתה קצרה ומשמעותית

לכן,רצינו לנסות להציג את הצד שלה ואת כל הסיבות המובילות להתנהגות זו.

עד לפני שנה חיינו היו שונים לגמרי.

הכל התחיל בשנת 2000 כשהתחתנתי עם משה.אהבנו אחד את השני מאוד וסמכנו אחד על השני בעיניים עצומות.

לאחר שלוש שנים הולדנו בן וקראנו לו יאנקו על שם סבי שנהרג בשואה.יאנקו  היה ילד מיוחד.הוא נולד עם שיתוק ברגליים. בגלל נכותו ליאנקו לא היו חברים לכן הקדיש את זמנו לקריאת ספרים.

כשיאנקו היה בן עשר ,פיטרו את משה מעבודתו כפועל בניין בגלל שהיה חסר אחריות בזמן שעות העבודה.

לאחר פיטוריו החל משה לקנות אלכוהול בכמויות גדולות.בהתחלה שתה רק בערבים,ולאחר מכן החל לשתות גם במשך היום.

לאט לאט הכסף אזל כיוון שלא קיבלו אותו  לאף עבודה ואני הייתי צריכה להישאר לשמור על יאנקו.

ביני ובין משה היו ויכוחים רבים.ביקשתי ממנו שיפסיק לשתות ושיתחיל להתייחס לעניין העבודה ברצינות ובכל פעם ענה שהוא כבר לא “ילד קטן” והוא יכול להסתדר.

לאחר כחודשיים נאלצנו לעבור לדירה שלא מתאימה לצרכיו של יאנקו.עברנו לדימונה בגלל המחיר הנמוך של שכר הדירה.

היחסים ביני ובין משה הדרדרו.רבנו יותר ואחרי ארבעה חודשים עם תחילת מלחמת צוק איתן הגיע הפיצוץ הגדול בנינו.עברתי לילות רבים ללא שינה שבהם משה היה מכה אותי ואת יאנקו.

לאחר שבועיים של סבל החלטתי לברוח בסתר עם יאנקו.ברחנו למקום הרחוק ביותר שאליו הספקנו להגיע:העיר התחתית של חיפה מצאנו בית נטוש עם רהיטים . הוא לא היה מתאים לנכות יאנקו אך כרגע זהו המקום הבטוח ביותר בשבלינו.

הייתה לנו גינה עם עץ זית גדול ועליו היה תלוי כלוב עם תוכי בתוכו.יאנקו רצה לשמור אותו וקרא לו תיאודור על שם הכלב שהיה לו עד גיל שבע.

מהר מאוד מצאתי עבודה בחנות בגדים.דאגתי ליאנקו כי אף פעם לא השארתי אותו לבד אך ירדה אבן מליבי כי ידעתי שיסתדר.

אחרי תקופה קצרה שהתאקלמנו נאלצתי לעבוד משמרת כפולה ודאגתי ליאנקו.זה היה יום ארוך ומעייף אך כשהגעתי הביתה ראיתי את יאנקו כמו שלא היה הרבה זמן.הוא סיפר שעבר עליו יום נהדר,שפגש חברים חדשים.הוא אמר שישב בגינה מתחת לעץ הזית ולפתע הופיעו שני נערים.תחילה הייתה שתיקה מביכה  ואחרי כמה דקות תיאודור לפתע החל “לדבר” ויאנקו שאל את הנערים אם הם יכולים להביאו אליו.אחד הנערים ניגש להוריד את הכלוב מהעץ.הוא היה גבוה ושרירי .אחריו ניגש גם הנער השני, יאנקו מספר שהוא סיקרן אותו מאוד,משהו בהבעת פניו נראה גם חכם וגם טיפשי בו זמנית.יאנקו שאל אם הם יודעים לשחק שח.הנער השרירי ענה שאינו יודע שח אך יודע דמקה ואילו הנער השני ענה שיודע קצת הם ישבו ושחקו והנער השרירי לפתע הציע להחליף משחק לדמקה משום שבזה הוא טוב.לאחר ששיחקו יאנקו והנער דמקה נוצח הנער ומיד אמר:”דמקה זה משחק של בטלנים,אני יותר אוהב משחקים כמו תחרות ריצה וכדורגל”.קטעתי את יאנקו ושאלתי מדוע אמר זאת הנער? יאנקו ענה לי שכנראה הנער אף פעם  לא היה בסביבת נכים אך לאחר מכן הבין מה אמר ושתק.

יאנקו המשיך בסיפור ואמר שרק לאחר ששיחקו אמר את שמו ושאל לשמם.הנערים ענו לו ששמותיהם הם שוקה ויאיר המשכנו בשיחה שבה יאנקו סיפר לי על כל רגע שחווה עם הנערים.

בלילה,כשנכנסתי למיטה נזכרתי בשיחה שלי ושל יאנקו היום.נזכרתי שסיפר לי שהוא וחבריו דיברו על משפחה,יאנקו סיפר להם על אביו,הקשיים ועל כך שברחו ממנו ולאחר מכן שוקה הנער השרירי סיפר שאימו חשובה לו יותר מכל אדם אחר ושהכבוד שלו אליה גדול מאוד.

מאותו יום שוקה ויאיר באו אלינו כל יום ובילו עם יאנקו.יום אחד חזרתי מהעבודה ויאנקו לא היה בבית.חששתי מאוד שקרה לו משהו או שחטפו אותו ומיד התחלתי בחיפושים אחריו ברחבי חיפה.לאחר כמה שעות של חיפושים החלה אזעקה של המלחמה שמורה להיכנס למקלטים.באותו רגע איבדתי את זה, פחדתי שהטיל יפגע בו או שנתקע במקום שלא יכל לצאת ממנו עם כיסא הגלגלים שלו ולא הגיע למקלט.

אחרי שעה כאשר שאלתי אנשים ברחוב אם ראו אותו לפתע שמתי לב שהוא מתקדם לכיווני עם חבריו יאיר ושוקה.כאשר שוקה קרב אליי עם יאנקו וכיסא   הגלגלים פרצתי בבכי ונתתי לו סטירה מצלצלת.

באותו רגע שררה דממה ושוקה פשוט הסתובב והחל ללכת ויאיר מיד אחריו.

דרשתי מיאנקו הסבר לאן נעלם.הוא ענה שחבריו לקחו אותו לים ולא רצה להגיד לה כיוון ידע שתדאג ולא תרשה. רציתי להגיב אך ידעתי שהוא צודק.הוא המשיך וסיפר

שתכננו לחזור לפני שתחזור מהעבודה אך לפתע החלה האעזקה מחרישת האוזניים שגרמה להם לסטות ממסלולם.שררה שתיקה מביכה.לא ידעתי מה לומר ויאנקו היה .  נראה לי עצוב.כבר תקופה שלא ראיתי אותו ככה,כל יום עם הנערים גרם לו לאושר גדול שגם אם לא היה רוצה להראות זאת היה ניתן לראות את האושר בעיניו

.נתתי לו נשיקה בלחי והלכתי לנוח

.כשקמתי היה לי הצורך לדבר עם יאנקו על היום שעבר עם יאיר ושוקה

.ראיתי שיאנקו חושש לספר לי כיאלו אנחנו שני זרים שלא נפגשו מעולם אז הבהרתי לו שאני בסך הכל רוצה לדעת אם היה לו כיף ואיפה היו

הוא התחיל וסיפר שהיו בים,פתאום חשבתי שלא היינו אף פעם בים, נתתי לו להמשיך והוא אמר שזה היה היום הטוב בחייו.שהוא נהנה בחברת שוקה ויאיר ושהוא שמח .שפגש אותם

.הרגשתי שאני צריכה לבקש סליחה משוקה,התנהגתי בצורה לא נכונה,פגעתי בו ובבני היקר לי מכל

.יום למחרת,שוקה ויאיר הגיעו לביתנו

.אחרי שהתנצלתי הצעתי לכולם שנלך לים.שנהנה אחרי מלחמה ארוכה

ריפלקציה

מה היה התפקיד של כל אחד מהמגישים?

בתחילת העבודה כתבנו יחד את פתיחת הסיפור(הרקע).

לאחר מכן רוני הקלידה את מה שכתבנו ורותם הקריאה לה.המשכנו ביחד את כתיבת הסיפור והוספנו אחת לשנייה

רעיונות להמשך.

במה תרמה לכם העבודה באופן אישי?

רוני-נהניתי מהמטלה,היא מעניינת ומסקרנת.העבודה תרמה לי המון ליצירתיות בכתיבה ובעיצוב הספר.

רותם- העבודה הייתה שונה ויצירתית והוציאה מאיתנו צדדים חדשים. נהניתי מאוד לעבוד עם רוני בגלל שהיא חברה טובה שלי והיה לנו מצחיק מאוד ביחד ואנחנו עבדנו טוב וברצינות ביחד.