הוא אחד משלנו

למה בחרנו בשוקה?

בחרנו בדמות של שוקה שתספר את הסיפור בגלל כמה סיבות:

– סיפור החיים של שוקה הוא מורכב ומעניין בגלל שיש בו הרבה רבדים כמו: הרגישות לאמא, שאין אבא בבית וכמובן גם ההתנהגות הקשוחה כלפי חוץ והפגנת עצבים וכעסים בנוגע לסיפור חייו. עם זאת סיפור חייו תואם ומציאותי לתקופתינו דבר שפחות נראה לעין בסיפור של יאנקו.

– העובדה ששוקה קשוח מאוד, שהוא מוביל ואפילו מאיים על חבריו היא עובדה שמתקיימת גם היום: המובילים יהיו “במעמד גבוה” ובמרכז העיניים ואילו “הנגררים” או “המשונים” יהיו “במעמד נמוך” ולכן גם שוקה מעשן בגרסת הסיפור שלנו ואילו יורם (חברו הטוב) רק לוקח כמה שאכטות.

– רצינו גם להדגיש את הניגודיות בין הדמויות המאוד שונות: יאנקו ושוקה, שבאות מעולמות שונים ומתחברות בעזרת מכנה משותף וכיצד אנשים שונים מגנים אחד על השני במלחמה כיצר חברות ולא פונים אחד נגד השני כשקשה.

“זוהי מלחמת צוק איתן” כך אמרו בחדשות. אני לא אוהב להיות דרמטי, לוקחים בתקופתינו כל דבר ברצינות אז אני מתנהג כך גם.

היום אני ויורם הלכנו לשוטט בעיר, “זה קשה לפעמים למצוא מקומות מסתור לעשן בהם” כך צעק יורם בטיפשות באמצע הרחוב. אבל אני ויורם בכל זאת אוהבים להסתובב ולחפש. לפעמים אנחנו מוצאים שקית ישנה עם קצת טבק לא משומש בתוכה, זרוקה על הרצפה ואנחנו לוקחים אותה ושומרים אותה ליום ההולדת שלי.

אני יודע שזה לא המתנה הכי טובה שיש אבל כשההורים שלך מתגרשים ואתה נאלץ לבחור צד אז לא נשאר לך הרבה. אני זוכר שאני ואמא שלי היינו צריכים לעבור כשהתחילה המלחמה, עברנו לקיבוץ אשקול ושם פגשתי את יורם.

כשפגשתי את יורם הוא היה קצת ביישן בהתחלה אבל מיד התחיל להריץ בדיחות, הוא הצחיק אותי.

אבל הייתה בדיחה אחת לא במקום, הוא צחק על אמא שלי, התעצבנתי כל כך שלא יכולתי לשלוט בזה והרבצתי לו.

הוא נפל ודימם קצת מהאף. נראה לי שאז הוא הבין שזה נושא רגיש ואולי אפילו ראה אותי קצת מאיים.

לפני חודש בערך עברנו לתל אביב, שמחתי קצת אני מודה כי הקיבוץ קטן מידי. כל היום להיות סגור באותו חדר זה מתיש.

אחרי שעברנו לתל אביב היה קל יותר להשיג סיגריות וגם למצוא מקומות מסתור.

אני ויורם הלכנו לחפש מקום מסתור כשאני עם כמה סיגריות עלובות בכיס ויורם החביא את המצית.

הוא לקח שאכטה מידי פעם אבל לא יותר מידיי, לדעתי הוא מפחד ממני או מאמא שלו אבל בכל זאת העז לפעמים. אלה היו הפעמים שמצאתי אותו קצת נגרר.

בקיצור אני ויורם התחלנו להסתובב ולחפש מקום אחרי שסיימנו לקנות כמה סיגריות ואחת החבאתי בכיס שלי ושמרתי לעצמי בלי שיורם ידע.

יורם אמר “אני לא מבין איך נגמרו לנו מקמות המסתור, כל כך קשה לעשן סיגריות בימינו!!! נערים רוצים לעשות קצת כיף!!!”

כעסתי שהוא צעק את זה אבל אז קצת צחקתי ואמרתי לו “מה נהיית משורר?:)”

צחקנו ופתאום ראינו ילד, מוזר קצת הייתי אומר. לא היה לי מושג מה היה השם שלו באותו הרגע.

היה לו תוכי והוא היה על כסא גלגלים מתכתי ומוזר כזה. שבחיים לא ראיתי. אני ויורם התחלנו לרוץ אליו, הוא הסתכל עלינו ולא הסתובב לברוח. אני משער שבאותו רגע היה לי מבט מאוד מוזר על הפרצוף, אני לא רגיל שלא בורחים ממני. אני רגיל להיות המאיים. אני לא יכול שלא להודות שהרגשתי קצת נחת שלא בורחים ממני. הייתי כל כך עסוק במחשבות שנפלתי פתאום מבלטה במדרכה. יורם צחק “חחחחחחחחחחחחח” אני שונא שהוא צוחק כמו בוואטאפ, פעם בחיים הוא ראה את זה והפך את זה לגימיק מטומטם.

התעשתתי מהר והסתכלתי אם הילד המוזר עדיין שם, הוא בדיוק הסתובב כשאישה אחת לקחה אותו. אולי הוא היה עשיר והיא הייתה המשרתת שלו, לא יודע. יורם בנתיים המשיך לצחוק אבל אני הסתכלתי איך מסיעים את הילד המוזר על כיסא הגלגלים ואני לא אשכח ששמעתי את האישה אומרת יאנקו……

הנחתי שזהו שמו של הילד אבל עדיין תהיתי לגבי הילד המוזר ושמו.

יורם כבר הפסיק לצחוק ואמר לי “מה אתה בוהה?! יא משועמם!” ואני רק אמרתי לו “שתוק, שתוק! ותעזור לי לקום. מהר! מחר נחזור לפה אני צריך לברר משהו”

“מה המסתוריות?” שאל יורם, אבל לא עניתי החלטתי שפשוט נחזור לשם מחר וזהו.

וכך היה, חזרנו וראינו את הילד ההוא, יאנקו נראה לי. אבל הפעם הגענו יותר מוקדם כדי להספיק לדבר איתו. יורם עדיין לא ידע שזו הסיבה שבאנו לשם אבל בכל זאת ניגשנו אליו ואמרתי לו “שלום שמי שוקה” בנחמדות. החלטתי לא להציג לו את דמותי המאיימת בגלל שלא ברח ממני אתמול. יורם גם הציג את עצמו, פחות בנחמדות ועם מבט פליאה על פניו על הדרך שהצגתי את עצמי. יאנקו אמר “שלום קוראים לי יאנקו, ראיתי אותכם רצים אתמול, האם אתם עוסקים בריצה?” לא הבנו למה השפה שלא הייתה גבוהה כל כך ואז יורם ענה בטיפשות “לא, רצנו להרביץ לך, חחחחחחחחחחחח” יאנקו נרתע אחורה ואני צעקתי על יורם. יורם ענה לי ואמר “סתם צחקתי, אלוהים! רק רצינו למצוא מקום לעשן בו” שמתי את ידי על ראשי בייאוש מיורם ויאנקו נרתע אפילו יותר אחורה.

יאנקו אמר “לא ידעתי שאתם מעשנים. על אף שהכרותינו הייתה רק כמה דקות. אולי הייתי צריך לנחש על פי התנהגותכם…

אבל לבנתיים התרצו משחק מחשב נחמד של בן האש ובת המים?”

יורם לא יכל לסרב ומיד הכריז “אני אלוף בזה” אבל מיד הפגין יאנקו יכולות מרשימות למרות שהמחשב שלו היה קצת רעוע.

הצעתי שישחקו עוד משחק והפעם יורם השתפר קצת אבל עדיין יאנקו עקף אותו בכמה רמות.

אני אמרתי שאני יודע לשחק גלידה רעה אבל רק את 1 כי אני לא ברמה של 3. אז יאנקו הקליד ופתח במחשב גלידה רעה 1. הוא ניצח אותי כמובן אבל אני לא אחד שמפסיד בקלות והרבה גם אומרים שלא בכבוד אבל לא באמת אכפת לי.

פתאום נשמעו צווחות אבל לא שמענו אזעקה. הסתכלתי מסביב ואז יורם צרח: “יש פה תוכי!!!!!!!!”

רצתי אליו ויאנקו צעק לעברי “זהירות הוא נבהל בקלות” הצעקה של יאנקו לא הייתה ממש חזקה נראה לי שהוא ניסה להישאר מתורבת. ניזהרתי והבאתי אליו את התוכי.

יאנקו אמר לנו שלתוכי קוראים “תיאודור”. אני חושב שזה שם מטומטם בשביל תוכי אבל שיהיה…

יאנקו בפתאומיות אמר “אמא שלי תגיע עוד מעט והיא לא מרשה לי לצאת מהבית והיא בטח תיבהל שאתם פה אז תלכו עכשיו מהר. אני מבטיח שאני אסביר לכם מחר, האם ברצונכם לבוא?”
אני ויורם ענינו יחד: “כן, נבוא”

באנו יום אחר כך, ויאנקו סיפר לנו שאמא שלו לא בוטחת כל כך באנשים מאז שאבא שלו עזב לרחוב והחלה המלחמה. היא איבדה את האמון במדינה ובאנשים הקרובים אליה ובגלל זה היא לא מרשה ליאנקו להיפגש עם אחרים ולצאת מהבית לבד.

באנו אל יאנקו במשך חודש אחר כך כל יום והוא סיפר לנו סיפורים על פולין, על משפחתו ועל הרומנים והמדע הבידיוני שנוהג לקרוא כשאנחנו לא נמצאים.

גם יורם השתתף בדיון על הספרים אבל אני בדך כלל פשוט חלמתי ולא הקשבתי כל כך, כאילו, כן זה עניין אותי אבל כמה אפשר!

בקיצור יום אחד באנו ממש ממש מוקדם ליאנקו לקחנו אותו לטיילת ראינו את הים והפנים של יאנקו הסמיקו. פעם ראשונה שראיתי את יאנקו בצבע אחר חוץ משחור ולבן:). גם תיאודור התרגש אבל הוא לא צרח מלא, רק מידי פעם. כמה ילדים צחקו על יאנקו והוא מהר החוויר ולא זז, הסתובבתי אליהם מהר והתקרבתי בהליכה מאיימת. הילדים ברחו ויאנקו התעשת ותקע מבט מופתע. לדעתי זה בגלל שהוא עדיין לא ראה כמה מאיים אני יכול להיות בחברה הרגילה. אבל הוא לא החברה הרגילה שלי אני מרגיש שאני קצת שומר עליו בזמן שאמא שלו לא בבית. נכון שאסור לו לצאת החוצה אבל הוא בהשגחתי. ברור שלא אמרתי ליורם מה אני חושב וגם לא ליאנקו אני מפחד שיורם יצחק עליי ויותר מזה שכבר לא יפחד ממני.

יאנקו הציע שנקנה גלידה פיצוץ במקדונלד’ס הוא אמר מקדונלד’ס די מוזר, בערך ככה: מקדונאטלד’צ. אני ויורם מיד לקחנו ממנו את הכסף ורצנו לקנות גלידה. חזרנו ואפילו הבאתי לתיאודור לק והוא השתגע, זה היה כזה מצחיק:).

פתאום שמענו אזעקה, נלחצנו קצת אבל ישר התחלנו לרוץ לכיוון המקלט. אני לקחתי את יאנקו עם הכיסא, בזמן שיאנקו החזיר את תיאודור ויורם רץ לידינו.

הגענו למקלט הכי קרוב שמצאנו, חיכינו שם כמה דקות- אנ’לא בדיוק יודע כמה כי לא הצלחתי להתרכז מרוב פחד, וכשאמרו לנו שכבר אין סכנה יצאנו מהמקלט לכיוון הבית של יאנקו.

כולנו היינו בהלם וכל הדרך כולם שתקו (גם תיאודור שתק).

כשהגענו לבית של יאנקו חיכה לנו “הפתעה” לא כל כך נעימה- אמא של יאנקו חיכתה לו בקוצר רוח, מבוהלת, מפוחדת וכועסת. מרוב שכעסה היא התחילה לצעוק על יאנקו בשפה מוזרה ואז גם עלינו. פחדנו מאוד. פתאום היא נתנה לי סטירה ממש כואבת בלחי.

ראיתי שיאנקו רוצה להגן עליי אבל הוא בעצמו פחד מאוד אז הוא שתק וישב בפחד בכיסא שלו.

הפעם לא עשיתי את מה שיורם ציפה שאני אעשה, לא השבתי לאמו של יאנקו, לא דיברתי, לא אמרתי כלום, רק כעסתי מאוד, הסתכלתי עליה במבט קשה והתחלתי ללכת משם.

יורם סיפר לי אחר כך שהוא נשאר שם, ואמו של יאנקו נרגעה והתחילה לבכות, היא באה אל יאנקו וחיבקה אותו.

הוא הניח את הכלוב עם תיאודור על הרצפה, ורץ אליי.

מרוב שהייתי עצבני וכועס לא חיכיתי לו והמשכתי ללכת בזמן שאני לקחתי סיגריה ביד והתחלתי לעשן כדי להירגע. (הפעם גם לא ניסיתי להתחבא בזמן שאני מעשן, לא יודע בדיוק למה).

הגעתי הביתה, כשיורם בעקבותיי, נרגעתי והלכתי לישון.

רפלקציה

אנחנו ניהננו מאוד לעבוד על העבודה בגלל שהיא אפשרה לנו להתאים סיפור לתקופתינו ולהראות איך בני נוער מכל מיני סוגים כמו: זרים, מקובלים, לא מקובלים, “ערסים”, שונים ועוד חושבים בזמן מלחמה או בכלל כשהמצב קשה. בנוסף נתנה לנו ההזדמנות להראות איך בני נוער פועלים מתוך יצר חברות ושומרים זה על זה במצבים שונים ובמצבים אחרים עוזבים זה את זה כדי להירגע.

אני (עומר) נהינתי מאוד בעבודה וגם הרגשתי שהעבודה ביני לבין נעם עבדה טוב. התפקיד שלי היה הגרפיקה ועיצוב העבודה.

אני (נעם) גם ניהנתי בעבודה והרגשתי שהיה כיף מאוד לעבוד עם עומר. התפקיד העיקרי שלי היה לנסח את עלילת הסיפור מרעיונות שאני ועומר העלינו יחד.