חברים עד הסוף

הדמות שבחרנו: המספר (ארז)

מגישים: מעין רוח ויאיר רוזנברג

בחרנו בדמותו של המספר מכיוון ואליו הכי התחברנו מאחר ואישיותו נראתה מעניינת מאוד

מכל שאר הדמויות והיה קל לכתב עליו כי עליו היה הסיפור.

בהתחלה חשבנו לכתוב על תיאדור או שוקה אבל אז הבנו שכנראה יצא סיפור פחות טוב

אז כתבנו על יאנקו ואנחנו מאוד מרוצים מהסיפור שיצא!

*יום שישי בערב*

שוקה…זה כבר עבר כל גבול…קודם מקריי האלימות הקטנים שלך…. ועכשיו…. אתה מאיים על תלמידים ותוקף בגלל התפרצויות זעם מטופשות…. אני חושב שהגיע הזמן ש…”

*הדלת נטרקת*

“שוקה מה קרה?!” שאלתי אותו במהרה וקמתי מהכיסא.

“סלקו אותי…..” אמר שוקה בכעס והלך במהירות לחדרינו.

“מה!?!?!?” שאלתי בבהלה:”איך אני יסתדר פה בלעדיך??”

“אני מצטער ארז.. אני צריך ללכת..”

“אחי אני בא איתך, אין סיכוי שאני נשאר במקום המסריח הזה לבד.”

שוקה חייך ואמר “סבבה. יהיה מגניב.”

“יוצאים לקרוע את העיר!!”

*אחרי יום*

“אני רעב ועייף”

“שתוק אני אחפש משהו” אמר שוקה ברוגז.

“לא היינו צריכים לעזוב בכלל” אמרתי בבכיינות.

“אתה יודע שאתה יכול לחזור כל רגע שאתה רוצה”

“נו אל תהיה כזה, אני מצטער..”

“טוב בסדר.”

הלכנו עוד קצת ברחובות דרום תל אביב, בלי שום רעיון מה לעשות. לפתע נגלה לעינינו קיוסק.

“היי תראה, קיוסק.” אמרתי בהתלהבות:”יש לך כסף או משהו?”

“אין לי כסף אבל יש לי רעיון…”

שוקה סיפר לי את רעיונו, התנגדתי בהתחלה אבל אין לנו אוכל ואין בררה.

נכנסנו לחנות ושוקה סימן לי להתחיל.

“איה!” צעקתי בקול רם.

“מה קרה?” שאל המוכר

“אני חושב שנקעתי את הקרסול” אמרתי בכאב ויללתי מעט.

המוכר ניגש לעזור לי ולכמה רגעים לא ראיתי את שוקה.

ששוקה חזר מאיפה שהיה, ראיתי שהוא יוצא מהקיוסק במהירות.

אמרתי למוכר:”ואוו תודה, אני מרגיש ממש טוב עכשיו.”

יצאתי במהירות כאשר המוכר הסתכל בתמיה.

חפשתי את שוקה כמה דקות עד שלפתע הבחנתי בו בסמטה וברקע נשמעו צעקותיו של המוכר.

“תחבושת יפה.” אמר לי שוקה. וגיחכתי קצת.

“נו, מה עם האוכל?”

“מצאתי משהו אפילו יותר טוב.” אמר שוקה והוציא מכיסו מספר שטרות של מאה שקלים.

“מאיפה הבאת את זה??”אמרתי.

“זה לא משנה, מה שמשנה זה שיש לנו כסף..”אמר לי.

כבר התחיל להחשיך. אני ושוקה הלכנו ברחוב, חושבים לעצמנו איפה נישן שלפתע ראינו קבוצת נערים ונגשנו אליהם.

כשהתקרבנו ראינו אותם בועטים במשהו, שוקה שאל אותם: “מה אתם עושים?”

“זה לא עניינכם!” צעק אלינו אחד הנערים.

שמענו צעקת כאב ורצנו לעברם. כשהתקרבנו ראינו 3 נערים מכים נער קטן על הרצפה ולידו כיסא גלגלים.

“תפסיקו!” צעקתי.

“שתוק יא דפוק” אמר נער מס’ 1,”אני יגמור אותך”.

“נראה אותך מנסה.” אמר שוקה ופוקק את ידיו.

נער מס’ 1 רץ לעברו בזעם וניסה לתת לו אגרוף לפרצוף. שוקה התחמק ונתן לנער ברך במפסעה.

“אאההה!!” זעק בכאב והתקפל. שני הנערים האחרים התקרבו לשוקה ואז קפצתי על אחד והפלתי אותו לרצפה.

הרבצתי לו בזמן שהנער השני חנק את שוקה ולפתע נפגע בראשו ונפל.

“בול פגיעה!”, אמר הנער הקטן במבטא רוסי כבד.

“מה לעזאזל קרה?” אמר שוקה לפתע.

“הצלתי אותכם בלאט” אמר הנער הקטן:”וגם אתם הצילה אני.”

אני ושוקה עזרנו לנער לחזור לביתו.

“איך קוראים לך?” נזכרתי לשאול.

“אני יאנקו” אמר, “זה קיצור של יאנוקווידויצ’-קרינוש”

“אני שוקה” אמר שוקה:”וזה ארז”

“היי” אמרתי, ” אז איפה אתה גר?” שאלתי.

“ברחוב פלורנטין, בבית קטן עם אמא שלי”.

הלכנו לשם.

“אמא תכיר זה שוקה וארז,הם חברים אותי”

“ברוכים הבאות!” אמרה אימו של יאנקו במבטא כבד עוד יותר.

סוף סוף מצאנו מקום לישון בו. סוף סוף אנחנו מוגנים מאימת דרום תל אביב.

הבית של יאנקו מאוד קטן ואין הרבה מקום לישון,

לפעמים יש צעקות ברוסית בחדרה של אמו, למרות שהיא היחידה בחדר.

ליאנקו יש כלב שקוראים לו “תיאדור” והוא נורא מלוכלך אך חמוד.

יאנקו סיפר לנו שכשהיה קטן שדדו את ביתו וירו לו בגבו, ומאז הוא נכה.

אבל הוא היה ממש טוב עם מחשבים, הוא היה יכול לפרוץ למצלמות אבטחה בעזרת הלפטופ שלו.

הסתובבנו ימים שלמים ברחובות דרום תל אביב מכייסים אנשים, גונבים קצת מחנויות עד שלפתע הגיע לראשו של שוקה רעיון גאוני.

*כעבור שבוע וחצי*

“אז זאת התוכנית” אמר שוקה בהתלהבות,”זה לקח שבוע וחצי לתכנן אותה, אבל זה ישתלם.”

“ואוו” אמרתי,”זה יהיה קשה אבל נצליח את זה”

“אתם בטוחה?” שאל יאנקו.

“מעולם לא הייתי בטוח יותר” אמר שוקה והעלה חיוך קטן על פניו.

התחלנו ללכת לעבר חנות הצ’ינג’ וביד שוקה אקדח שגנב ממאבטח בפנימייה, יאנקו אחז במחשבו ואני החזקתי את מסכותינו.

השארנו את יאנקו בסמטה ליד החנות.

עמדנו מול החנות, “אתה מוכן?”שאלתי את שוקה, “אני נולדתי מוכן.” השיב.

שלחתי הודעה ליאנקו כדי שיתחיל.

פתאום נכבו כל האורות ,שמנו את המסכות, ופרצנו.. “זה שוד! כולם טלפונים על הרצפה!!! אנחנו לא מפחדים להשתמש באקדחים! ואני מדבר אליך, מר מאבטח!”

הוא החליק את האקדח לעברינו, “קח אותו” אמר לי שוקה.

יחסית לפעם הראשונה שאני מחזיק אקדח זה דווקא די כיף.

כוונתי את האקדח אל האנשים שהיו בחנות כדי שלא יתקשרו למשטרה

בזמן ששוקה כיוון את האקדח אל המוכר ושם את הכסף בשקית חד פעמית.

“עוד כסף!!”צעק שוקה, “זה הכל אני נשבע” אמר המוכר ודמעות זלגו על פניו.

לפתע קולו של יאנקו נשמע באזניותינו:”השוטרים בדרך, עופו משם!”

יצאנו מהחנות בריצה ובידינו שקיות עם שטרות ואקדחים, לקחנו את יאנקו ורצנו.

“תביאו אותי הביתה!” צעק יאנקו. “שיט שיט שיט!” אמרתי.

“יש לי רעיון” אמר שוקה לפתע “בואו לשוק”

רצנו לשוק כשהשוטרים רודפים אחרינו, הסתכלתי על יאנקו, הוא עצם את עיניו ומלמל דברים על רוסיה ופריצות.

“קחו כסף!” צעק שוקה וזרק שטרות על הרצפה ואנשים התאספו מסביב

לכסף בשביל לקחת אותו וחסמו את הדרך לשוטרים.

“איבדנו אותם!” אמרתי בשמחה.

רצנו לבית של יאנקו ונכנסנו אליו.

פגשנו את האמא שלו אחרי שנכנסנו, היא שאלה “יאנוקווידויצ’-קרינוש, מה קרה לעזאזל?!?”

“שדדנו חנות מאמא!” אמר יאנקו בהתלהבות.

האמא הסתובבה ביננו והבחינה בשטרות בשקית ובאקדחים אך לא אמרה דבר.

לאחר שתיקה ארוכה היא אמרה לפתע:”תנו לי”, “מה?”שאלנו.

“תנו לי את האקדח!” אמרה בכעס.

שוקה התקדם לעברה והושיט לה את אקדחו, “מה לעזאזל אתה עושה!?” לחשתי לו בזעם.

“אני מצטער, אבל אני לא יכול לעמוד בפני אמהות, זה חזק ממני, אני מדמיין כל הזמן את אמי” לחש לי.

פתאום נשמע רעש חזק והחלו להיות צלצולים באוזני והבהובים בעניי.

הסתתי את מבטי לעבר שוקה וראיתי אותו נופל ארצה והיה לו כתם אדום על החזה שהתפשט בכל בגדיו.

החזרתי את מבטי לעבר האמא אך היא לא הייתה שם.. הסתובבתי לכיוון הדלת וראיתי אותה… עומדת מולי

כשיאנקו לידה שוכב ומעולף והיא מחזיקה אקדח מול פניי. הרגשתי את הזעה על מצחי, “מה עשית?!?!?” צעקתי

אך היא לא השיבה. שוקה מת, יאנקו מעולף ופצוע קשה, הבנתי שאני הבא בתור.

פניה היו זועמות אך מבוהלות. בי בי עולם. אמרתי לעצמי בראש. היא לחצה על ההדק.

המשך יבוא?

בזמן כתיבת הספר כל אחד מאיתנו עבד בצורה מלאה, עבדנו בשיתוף פעולה

וכל אחד העלה רעיונות, חלקם טובים וחלקם פחות.

העבודה תרמה לנו ידע רב בנושא הספר ודמויותיו ואיך בכלל לכתוב סיפור, זו הייתה למידה מעניינת

ולדעתנו טובה יותר מלמידה רגילה.

היה מאוד כיף לעבוד בזוגות ואנו מקווים שיהיו עוד עבודות בקבוצות.