החזרה למוטב

הסוהר הגיע לסנדלריית הכלא’ מקום בו טרוד היה ג’ימי ואלנטיין בניקוב שקדני של עקבי-נעליים, וליווהו אל המשרד הקדמי. המפקח הגיש לג’ימי פקודת- חנינה, שנחתמה רק הבוקר על ידי המושל, ג’ימי נטלה ברפיון. הוא ריצה עד עתה קרוב לעשרה חודשים, מתוך ארבע השנים שנגזרו לו בדין. סברתו הייתה, שיישאר במאסר שלושה חודשים, לכל היותר. כשג’ימי ואלנטיין, שחבריו רבים כל כך, מוכנס “לחד גדיא”, לא כדאי כלל לגלח את שערותיו. “ובכן, ואלנטיין”, אמר המפקח, “הבוקר אתה יוצא לחופשי. התעודד, והיה לבן אדם. אינך אדם רע-לב מטבעך. הפסק לפצח קופות וחיה ביושר”. “אני?” אמר ג’ימי, מופתע. “הו, מעודי לא פיצחתי קופות”. “לא, כמובן שלא”, צחק המפקח. “הבא נראה, אפוא, כיצד קרה הדבר שנתפסת בשעת מעשה בספרינג-פילד? האם אודות לכך, שנמנעת מלהוכיח את צדקתך מחשש שמע תערב בעניין משהו מן החבורה הגבוהה? או אולי היה זה מקרה של שופט זקן ונאלח, שהכניס אותך לבוץ? משהו מעין זה חייב לקרות לכל הקורבנות החפים מפשע”. “אני?” אמר ג’ימי, בארשת פנים של צדיק תמים. “הו לא, מפקח, אף פעם בחיים שלי לא הייתי בספרינג-פילד!” “הובילהו חזרה, קרונין”, גיחך המפקח, “והלבש אותו בבגדים המיועדים למשוחררים. הוצא אותו לחופשי בשעה 7 בבוקר ואתה, ואלנטיין, מוטב כי תהרהר בעצתי.

“. בשעה שבע ורבע, בבוקר המחרת, התייצב ג’ימי במשרדו של המפקח. לבוש היה בחליפה בלתי הולמת, בגדים שאינם תפורים לפי המידה, וזוג נעליים נוקשות וחורקות, שמצבן תאם את הנועל-בעל-כורחו. הפקיד הגיש לו כרטיס- נסיעה וחמישה דולרים, אשר צריכים היו, לדעת החוק, לסייע לו בכינון אזרחות טובה וחיים מהוגנים. המפקח כיבדו בסיגר, ולחץ את ידו. ואלנטיין, אסיר מס’ 9762, נרשם בספרים כמי ש”חונך על ידי המושל”, ומר ג’ימי ואלנטיין פסע החוצה, אל אור השמש הבוהקת. תוך התעלמות מוחלטת מרינת הציפורים, מהעצים הנעים מעדנות ומניחוח הפרחים, שם ג’ימי פעמיו הישר למסעדה. כאן טעם לראשונה את טעם מנעמיו המתוקים של החופש, בצורת תרנגולת צלויה ובקבוק יין לבן—ולאחריו סיגר טוב בהרבה מזל שנטל מן המפקח. מכאן פסע במתינות אל תחנת הרכבת. הוא שלשל רבע דולר לכובעו של אדם עיוור שישב ליד הדלת, ועלה לרכבת. לאחר שלוש שעות הגיע לעיירה קטנה, ליד הגבול. הוא נכנס לבית- קפה של ברנש בשם מייק דולן, ולחץ את ידי מייק, אשר ניצב לבדו מאחורי הדלפק. “צר לי, על שלא עלה בידנו להקדים את הדבר, ג’ימי נערי”, אמר מייק. “אך היה עלינו להתמודד עם הערעור שהוגש בספרינג-פילד. מרגיש בסדר? ” “מצוין” , אמר ג’ימי. “יש לך מפתחות?”

טיפס במדרגות, ופתח את דלת החדר האחורי. דבר לא השתנה בחדר, מאז עזב את המקום. על הרצפה היה מוטל עדיין הכפתור ,שנקרע מצווארון מעילו של בן פרייס,, הבלש המהולל , שעה שהוא וחבריו גברו על ג’ימי ואסרוהו. ג’ימי הוציא את המיטה המתקפלת , דחף לוח קבוע בקיר , ומשך החוצה מזוודה מכוסה אבק. הוא פתחה , והתבונן באהדה במערכת כלי הפריצה המשוכללת ביותר במזרח כולו. הייתה זו מערכת מושלמת , עשויה פלדה שעובדה בצורה מיוחדת , וכללה סוגים חדישים ביותר של מקדחים, דקרים, מהדקים, מנקבים ומלחציים, נוסף על שניים או שלושה חידושים פרי המצאתו של ג’ימי בכבודו ובעצמו, ואשר עליהם הייתה גאוותו. הוא שילם יותר מתשע מאות דולר כדי להשיגם ב… המקום אשר בו מתקינים דברים כאלה עבור בעלי מקצוע. כעבור חצי שעה ירד ג’ימי במדרגות, וחצה את בית-הקפה . עתה היה לבוש בבגדים הולמים וטובי-טעם, ונשא בידו את מזוודתו המאובקת, שניכרו בה ידי המנקה. “יש תוכנית באופק?” שאל מייק דולן , במאור פנים. “אני?” אמר ג’ימי מבודח. “אינני מבין. אני מייצג את החברה המאוחדת לתעשיית כעכים ושעורה טחונה.” הכרזה זו בידחה את דעתו של מייק במידה כזו, שג’ימי אולץ ללגום מניה ובה סודה זלצר מהולה בחלב. מעודו לא טעם משקאות חריפים.

שבוע לאחר שחרורו של ואלנטיין, 9762, נערכה בריצ’מונד, אינדיאנה, פריצת קופה חדה וחלקה, מבלי להותיר כל עקבות שיוליכו אל מבצע הפשע. הביטוח כיסה רק שמונה מאות דולר עלובים. כעבור שבועיים נפרצה בלונגספורט קופה מעולה, מן הסוג המשובח ביותר. היא נפתחה כמו גבינה, ונשדדו מתוכה אלף וחמש מאות דולר. מסמכים וכלי כסף לא הוזזו כלל ממקומם. העניים החל לעורר סקרנות בקרב הבלשים. כעבור זמן מה, נעורה לחיים קופת בנק מיושנת בג’פרסון סיטי, ופלטה מתוכה שטרות בנקאיים בסך חמשת אלפים דולר. האבידות הגיעו לממדים כאלה, שבן פרייס וחולייתו נאלצות להיכנס לפעולה. על ידי השוואת הסימנים, הבחינו הבלשים כי קיים דמיון מפתיע בשיטות הפריצה. בן פרייס גילה את עקבות הגניבה, וציין: “כאן ניכרת ידו של הברנש ג’ימי ואלנטיין. הוא נכנס לעסקים. ראו את השיטה, שבאמצעותה הוצאה ידית המנעול בקלות, כמו צנון הנעקר במזג אוויר טחוב. רק בידו מצויים המכשירים המסוגלים לבצע זאת. התבוננו כיצד הוצאו הדפנות בשלמותם.

ג’ימי לא נאלץ אף פעם לקדוח יותר מחור אחד. כן, אני משער, שאנחנו מחפשים את מר ואלנטיין. את התקופה הבאה הוא יבלה במאסר ללא שטויות של חנינה מוקדמת.” בן פרייס הכיר את מנהגיו של ג’ימי. הוא למד להכירם, בפתרו את תעלומת המקרה בספרינג- פילד. קפיצות ארוכות, בריחות זריזות ללא שותפים, מהלכים בקרב החברה הגבוהה- אלה היו האמצעים, שסייעו בידי מר ואלנטיין להתחמק בשלום מכל פורענות. נפוצה השמועה, כי בן פרייס קיבל על עצמו לתפוס את מפצח הקופות החמקמק, ושאר בעלי הקופות חשו רווחה רבה. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, ירדו ג’ימי ואלנטיין ומזוודתו מכרכרת הדואר באלמור, עיירה קטנה השוכנת חמישה מילין מן הדרך הראשית של מדינת ארקנזו. ג’ימי, שנראה כאדון צעיר, בעל מבנה גוף אתלטי, השב לביתו מהמכללה, פסע במורד הרחוב לעבר המלון. עלמה תעירה חצתה את הרחוב, עברה על פניו בפינה, ונכנסה בדלת שמעליה התנוסס שלט “בנק אלמור”. ג’ימי ואלנטיין הציץ בעיניה, ולפתע שכח את עצמו והיה לאדם אחר. היא השפילה את עפעפיה, והסמיקה מעט. גברים צעירים, בעלי צורה וסגנון כשל ג’ימי, היו נדירים באלמור.

ג’ימי אחז בצווארונו של נער שהיה עומד על מדרגות הבנק, כאחד הסבלים, והחל להציג לו שאלות על העיירה, עם שהוא ממלא לסירוגין את כיסיו במעות קטנות. בינתיים יצאה העלמה הצעירה, והמשיכה בדרכה בארשת פנים מלכותית, מתכחשת לקיומו של הגבר הצעיר בעל המזוודה. “כלום אין זו מיס פולי סימפסון?” שאל ג’ימי, בארשת פנים חקרנית. ” לא”, אמר הנער. “זוהי אנבל אדמס. הזקן שלה הוא בעל הבנק. לשם מה באת לאלמור? האם זו שרשרת זהב לשעון? אני הולך להשיג מקטרת. יש לך עוד כסף?” ג’ימי פנה למלון “פלאנטרס”, נרשם כראלף ד. ספנסר, ושכר לו חדר. הוא נשען על הדלפק, ושטח את תוכניתו בפני הפקיד. הוא סיפר, כי בא לאלמור כדי להקים כאן עסק. מה מצבם של עסקי הנעליים במקום? הוא הוגה רבות בפתיחת עסק של נעליים. מהן הן האפשרויות? הפקיד התרשם עמוקות מבגדיו ומהתנהגותו של ג’ימי. הוא עצמו היה דוגמא נאותה לצעיריה הדורי הלבוש של אלמור. אולם רק עתה הבחין בחסרונותיו. בעודו מנסה לדמות לעצמו את הדרך, בה עונב ג’ימי את עניבתו, סיפק לו הפקיד את כל הידיעות הדרושות. כן, אפשרויות טובות גלומות בעסקי נעליים. עדיין לא קיימת כאן חנות למכירת נעליים בלבד. חנויות הכל-בו עוסקות גם בנעליים. העסקים, בכללם, טובים למדי. הוא ישמח מאוד, אם יחליט ספנסר להשתקע באלמור. זוהי עיר נעימה מאוד, ותושביה אנשים חברתיים מאוד. מר ספנסר אמר, כי יישאר בעיר ימים מספר, ויבחן את המצב. לא, הפקיד אינו צריך לקרוא לנער. הוא יעלה בעצמו את המזוודה; היא כבדה למדי.

מר ראלף ספנסר, היצור האגדי שקם מאפרו של ג’ימי ואלנטיין- אפר שנותר בעקבות שלהבת האהבה הפתאומית והפסקנית- נשאר באלמור וצבר הון תועפות הוא פתח חנות לנעליים, וביטח אותה בסכום גבוה. הוא הצליח להפליא גם בחיי החברה שלו, ורכש ידידים לרוב. יתר על כן, עלה בידו להגשים את שאיפת לבבו. הוא הכיר את מיס אנבל אדמס, ונלכד בקסמיה. כתום שנה, היה מצבו של מר ראלף ספנסר כדלקמן: הוא רכש את יראת הכבוד של הקהילה, חנותו שגשגה, וארוסתו, אנבל, עמדה להינשא לו כעבור שבועיים. מר אדמס, בנקאי השקדן הטיפוסי לערי השדה, העריך את ספנסר. אנבל התגאתה בו, כשם שאהבתהו. הוא התארח בבית משפחת אדמס, ובבית אחותה של אנבל, כאילו היה בן משפחה מימין ימימה. יום אחד התיישב ג’ימי בחדרו, וכתב מכתב, אשר נשלח לכתובתו הבטוחה של אחד מידידיו הותיקים בסנט לואיס.