מקץ 20 שנה

אחרי עשרים שנה (שכתוב)

שוטר סיור שביצע את המשמרת שלו צעד בשדרה. השעה הייתה עשר בערב. רוב החנויות היו סגורות, הרחובות היו כמעט רקים מאדם. השוטר, בקומתו המוצקה ובהליכתו המתנדנדת שמר על הסדר.

לפתע האט השוטר את צעדיו. בפתח חנות חשוכה של כלי מתכת התכופף איש אחד וסיגר לא דלוק בפיו. השוטר ניגש אליו.

כשראה אותו האיש מיהר לדבר ” זה בסדר שוטר אני סתם מחכה לחבר. זאת  פגישה שנקבעה לפני עשרים שנה. נשמע לך משונה קצת נכון? טוב, אני אסביר לך. לפני  עשרים שנה הייתה מסעדה אחת במקום שעומדת החנות הזאת – המסעדה של ‘ג’ו הגדול’ בריידי”.

“עד לפני חמש שנים” אמר השוטר “אז הרסו אותה”.

“בלילה הזה לפני עשרים שנה” אמר האיש “סעדתי כאן אצל ‘ג’ו הגדול’ בריידי עם ג’מי ולס, חברי הטוב ביותר, והברנש הנאה ביותר בעולם. הוא ואני גדלנו כאן בניו-יורק ממש כשני אחים, יחד. אני הייתי בן שמונה עשרה וג’ימי היה בן עשרים. למחרת בבוקר הייתי צריך לצאת לדרך מערבה כדי להתעשר. את ג’ימי אי אפשר היה לעקור מניו יורק; בעיניו היה זה המקום היחיד עלי אדמות. אם כן, אותו לילה הסכמנו בינינו שניפגש כאן שוב בדיוק עשרים שנה אחרי אותו תאריך ואותה שעה, בלי הבדל מה יהיה מצבנו ומאיזה מרחק יהיה עלינו לבוא. תיארנו לעצמנו שבתוך עשרים שנה ודאי יעצב כל אחד משנינו את גורלו ויעשה את עושרו, ויהיו אלה אשר יהיו.

“עושה רושם מעניין למדיי”, אמר השוטר. “אף כי נדמה לי שזו הפסקה ארוכה קצת בין פגישות. וכי לא שמעת דבר מאת ידידך מאז עזבת?”

“כי כן, זמן מה התכתבנו”, אמר “אבל כעבור שנה או שנתיים ניתק הקשר. אתה מבין, המערב זה עסק גדול כהוגן, ואני התרוצצתי שם כמעט בלי הפסק. אבל אני יודע שג’ימי יבוא לפגוש אותי כאן אם הוא בחיים, כי הוא תמיד היה הברנש הנאמן והמהימן ביותר בעולם. לעולם לא ישכח. אני באתי ממרחק אלף מיל לעמוד הלילה בפתח הזה, וזה כדאי אם יופיע השותף הוותיק שלי”

האיש הממתין העלה מכיסו שעון נאה, שמכסותיו משובצים יהלומים קטנים. “שלוש דקות לעשר”, הכריז . “השעה הייתה עשר בדיוק כשנפרדנו כאן בפתח המסעדה”.

“הצלחת לא רע שם במערב, לא כן?” שאל השוטר.

“אני הולך לי לדרכי. מקווה שידידך אמנם יגיע. תקפיד אתו מאוד ביחס לשעה?” “לאו דוקא!” אמר הלז . “אתן לו חצי שעה לפחות. אם ג’ימי חי עלי אדמות, הוא יגיע הנה עד אז. היה שלום, שוטר”.

“לילה טוב, אדוני”, אמר השוטר, ממשיך לו במסלול משמרתו, כשהוא בודק דלתות אגב הילוכו.

פתח חנות כלי המתכת חיכה האיש לידיד נעוריו כשהוא מעשן את הסיגר שלו.

עשרים דקות חיכה, ואז נראה איש גבה קומה במעיל ארוך, שצווארונו מזוקף עד אוזניו חוצה את הרחוב מן הצד השני ופונה היישר אל האיש המחכה.

“זה אתה, בוב?” שאל כמפקפק.

“זה אתה, ג’ימי ולס?” קרא האיש אשר בפתח.

“חיי וחי נפשי!” קרא האיש שזה מקרוב הגיע, תופס בשתי ידיו את שתי ידיו של חברו. “זה בוב, אין כל ספק. הייתי בטוח שאמצא אותך כאן עם עודך קיים. כך, כך, כך! – עשרים שנה הן זמן ארוך. המסעדה הישנה איננה, בוב; חבל שלא האריכה ימים יותר, ואז היינו יכולים לסעוד כאן עוד סעודה אחת. איך נהג בך המערב , קשישי?”

“נהדר; הוא נתן לי כל מה שביקשתי ממנו. אתה השתנית, ג’ימי. תמיד נראית לי נמוך יותר”.

“הו, אני גדלתי קצת אחרי שמלאו לי עשרים”.

“עושה חיל בניו-יורק, ג’ימי?”

“פחות או יותר. יש לי משרה באחת ממחלקות העירייה. בוא, בוב;  ניגש לאיזה מקום שאני מכיר, ונגלגל שיחה הגונה על הימים שהיו”.

השניים החלו לפסוע במעלה הרחוב, שלובי זרוע. האיש מן המערב, שההצלחה ניפחה את אנוכיותו, החל לספר בקווים כלליים את פרשת עלילותיו. חברו, משוקע במעילו, הקשיב ברוב עניין.

בפינה עמדה איזו חנות קטנה, שזהרה באורות חשמל. כשהגיעו אליה הסתובבו שניהם בעת ובעונה אחת להביט איש בפני חברו.

האיש מן המערב נעצר פתאום והרפה מזרועו.

“אתה אינך ג’ימי ולס, עשרים שנה הן זמן רב, אבל לא עד כדי לשנות את חוטמו של אדם מחוטם רומאי – לשרוע”.

“לפעמים הוא הופך אדם טוב לרע” , אמר הגבוה. “זה עשר דקות אתה נמצא במאסר, בוב ‘איש המשי’. שיקגו סבורה שאולי נקלעת לשטח שלנו והיא מטלגרפת לנו שרצונה לגלגל שיחה אתך. אתה הולך בשקט, נכון? זה הגיוני. ועכשיו, לפני שנלך לתחנה, הרי לך פתק שנתבקשתי למסור לך. אתה יכול לקרוא אותו כאן על יד החלון. הוא בא מאת איש הפטרול ולס”.

האיש מן המערב פתח את קפליה של פיסת הנייר הקטנה שנמסרה לידו. יציבה הייתה ידו כשהחל בקריאה, אך כאשר סיים רעדה מעט. הפתק היה קצר מאוד.

בוב: אני דייקתי לבוא למקום המוסכם. כאשר הדלקת את הגפרור להדליק את הסיגר שלך ראיתי כי אלה פני האיש הנדרש בשיקגו. משום מה לא יכולתי לעשות זאת בעצמי, ולכן ניגשתי וסידרתי ששוטר חרש יעשה את המלאכה.

                                                                                   ג’ימי