טיול שנתי לדרום כיתות יא

מכתש רמון הוא המכתש האירוזי הגדול בעולם. הוא מצוי בישראל ומהווה אחד מחמשת המכתשים שבנגב. ואחד מחמישים “שמורות אור בינלאומית” בעולם, נופו של מכתש רמון הוא ייחודי. על קצה המכתש מצויה העיירה מצפה רמון.

אורכו של המכתש כ-40 ק”מ, רוחבו המרבי כ-9 ק”מ ועומקו המרבי כ-350 מטר. במזרח, מחולק המכתש על ידי הר ארדון לשתי בקעות: בקעת ארדון ובקעת מחמל. רוב שטחו של המכתש מנוקז על ידי נחל רמון, שנקרא בערבית “ואדי א-רוּמאן”, משום שרומאים עברו באזור זה, בדרך הבשמים.

הסברה כיום היא שהמכתש נוצר משחיקה של שכבות סלע רכות הנמצאות תחת שכבות קשות יותר – מרכז המכתש היה בעבר ראשו של הר, שפתי המכתש פונות עדיין אל ראש ההר שכבר לא קיים, ופנים ההר נשחק והפך למכתש.

ככלל, המכתשים בנגב נוצרו באופן לא פשוט. שכן דרוש שילוב של מספר תנאים כדי שייווצר מכתש: קמר אסימטרי, שכבות סלע שונות במידת קשיותן (למעלה שכבות סלע קשות, כמו גיר או דולומיט, ומתחת להן שכבות סלע רכות), חתירת נחל הסוחף את תוכנו של המכתש בעל בסיס סחיפה נמוך, ואקלים מדברי (יובש השומר על קירות המכתש מפני בליה).

בשלב הראשון הורבדה אבן חול רכה.

אחריה הצפת ים טתיס הביאה להרבדת “שריון” קשה של סלעי משקע ימי – גיר ודולומיט מעל לחול.

לחיצת לוח אפריקה אל אסיה יצרה קמטים. הקערים שבין הקמרים המשיכו להתמלא סלעי משקע ימיים רכים (חוואר קירטון ומעט צור) וגם רוב שטח הקמרים נקבר ונעלם תחת כיסוי סלעי המשקע הימיים (ראשי הקמרים עברו בתקופה זו כנראה מעט ארוזיה שפגעה בעובי ה”שריון”).

עם התרוממות הנגב ונסיגת הים נגדע ונסחף לכיוון הים חלקו העליון של חתך השכבות שכיסה את הנגב ונוצר משטח ארוזיבי נרחב ודי שטוח. הגידוע הסיר יחד עם שאר הסלעים גם את הסלעים שכיסו את ראשי הקערים והקמרים ובראש הקמרים נחשף מחשוף מעוגל ושטוח של סלעי אבן חול הרכים.

נחלים שזרמו על המישור הארוזיבי החלו לסחוף את הסלעים הרכים שהיו חשופים לכיוון הים (ים המלח או ים תיכון, תלוי איזה מכתש), קרי, אבן החול שבראשי הקמרים וסלעי החוואר והקירטון שבקערים שבין הקמרים. באופן זה הובלטו סלעי השכבות הקשות שיצרו את השריון הסלעי שמקיף את הקמר בעוד אבן החול שבתוך הקמר והחוואר שמחוץ לקמר נסחפו.

עם העמקת ההתחתרות והסחיפה של פנים הקמר נתגלו בקרקעיתו שכבות יותר ויותר עתיקות ואילו הצעירות נותרו חשופות במצוקים שמסביב.

במכתש רמון יש עושר רב של צומח וחי. בתקופה הביזנטית שיגשגה החקלאות ליד המכתשים באזורי הערים הביזנטיות אולם מחסור בשטחי מרעה בתוך המכתשים מנע רעיית יתר וכך השתמרה הצמחייה המקורית. לפני 20 שנה שוחררה במכתש קבוצה של פראים (חמורי בר) ומאז הם התרבו והתפשטו למקומות נוספים בנגב.

המכתש הקטן (בשמו המדויק: מכתש חֲצֵרָה) הוא מכתש אירוזי, השלישי בגודלו מבין חמשת מכתשי הנגב וחצי האי סיני.

המכתש הקטן נמצא ברכס חצרה ומכאן נקרא גם מכתש חצרה (בערבית: الخضيرة – אלחֻ’צַ’יְרָה – “גורן הדקלים”). זהו המכתש המזרחי בסדרת המכתשים שנוצרו בקמרי הר הנגב ובצפון סיני, בהם מכתש רמון, המכתש הגדול ומכתשי עריף.

צורתו של המכתש כמעט מעוגלת. אורכו המרבי מגיע לכ-8 ק”מ, רוחבו לכ-6 ק”מ ועומקו לכ-400 מטרים. שני שבילים עיקריים יורדים אל המכתש: הראשון הוא “מעלה עלי” בפינתו הדרום-מערבית של המכתש, המגיע ממעלה עקרבים; השני הוא “מעלה חצרה” המהווה חלק משביל קדום שעלה מנחל צין למצד תמר, ויורד בצידו הצפון-מזרחי של המכתש.

נחל חצרה הוא הנחל המנקז את המכתש הקטן לעבר נחל צין והערבה. הנחל עובר דרך פתח בקירו הדרום מזרחי של המכתש (המכונה שער אשמדאי או שער השטן), המהווה חלק מרכס חצרה. המכתש הקטן ידוע באבן החול הצבעונית שבו. צבעה של אבן החול משתנה בין לבן, אפור, חום, צהוב, אדום, סגול ולבן. צבעי האבן נובעים מכמויות זעירות של תחמוצות ברזל.

במפות ארץ ישראל עד 1942 אין זכר למכתש הקטן. המכתש התגלה באקראי במסגרת סיור של חברי תנועת המחנות העולים. לדבריהם גילוי ה”בור”, כפי שקראו לו, הפתיע אף את מורה הדרך הבדואי שלה.

בדצמבר 1958 סיימה הקק”ל פריצת דרך באורך 13 קילומטר שמחברת את המכתש הקטן לכביש באר שבע-סדום. הדרך נפרצה עבור החברה הלאומית לנפט שחפשה נפט באזור

סמוך למוצא המכתש בנחל חצרה מבוצעים קידוחי מים, המעלים מים מלוחים. המים מוזרמים מעלה אל מפעלים הפועלים באזור, בהם “מפעלי תשלובת ערד”.

המכתש הקטן מהווה חלק משמורת הטבע של מכתשי הנגב ונחשב לערך טבע בעל חשיבות עולמית, בשל ייחודו הגאולוגי ויופיו הרב. עקב כך מבצעת רשות הטבע והגנים פעולות שימור ושיקום במכתש ובסביבתו

המכתשים בנגב הינם היווצרות נדירה, שכן דרוש שילוב של מספר תנאים כדי שייווצר מכתש: קמר אסימטרי, שכבות סלע שונות במידת קשיותן (למעלה שכבות סלע קשות, כמו גיר או דולומיט, ומתחת להן שכבות סלע רכות), חתירת נחל הסוחף את תוכנו של המכתש בעל בסיס סחיפה נמוך, ואקלים מדברי (יובש השומר על קירות המכתש מפני בליה).

בשלב הראשון הורבדה בראש הקמר אבן חול. אחריה הצפת ימת הטתיס הביאה להרבדת סלעי משקע ימי – גיר ודולומיט. נסיגת הים והתרוממות יצרה סידוקים ברום הקמר. הצפה נוספת של ימת התטיס הקדומה הביאה להיקוות מים בסדקי ראש הקמר. המים החלו להתנקז החוצה כשהם חוצבים נחל בדרכם החוצה – נחל חצרה. יחד עם התנקזות המים סחפו איתם הנחלים את שכבות הסלע מרום הקמר וחשפו כאן שכבות סלע קדומות יותר.

במכתש נחשפות שכבות מקומרות מתקופות קרטיקון תחתון, קנומן, טורון, סנון.

הר שלמה, שגובהו 705 מטר, הוא אחד ההרים ברכס הרי אילת. הוא אחד ההרים העתיקים ביותר ברכס. גילו נאמד במאות מיליוני שנים יותר מרוב ההרים הסובבים אותו. הוא מוקדם בכ-500 מיליון שנים מהר יהורם הצמוד אליו.

ההר עשוי מסלעים מגמטיים ומותמרים ולכן צבעו שחור.

ההר קרוי על שמו של שלמה המלך שהקים את המכרות במקום. הר שלמה אמור היה להיות ההר הגבוה ביותר מבין ההרים שנקראו על שם אחד ממלכי יהודה, אך המלך חזקיהו זכה שעל שמו יקרא הר גבוה משל שלמה. זאת, בגלל שבימיו של חזקיהו הוחזרה השליטה של ממלכת יהודה לאזור זה לאחר מרידה ממושכת של האדומים.

פסגתו של ההר מחוברת בשבילים מסומנים להר יהורם, לנחל שלמה ולכביש 12, וכן לנחל נטפים. השבילים המסומנים בהר שלמה מאופיינים בתלילות חדה במיוחד, עקב מבנהו הכללי של ההר.

בשביל המסומן המחבר את נחל שלמה ואת הר יהורם לפסגת ההר הותקנו בתחילת שנות ה-2000 מעקות מתכת המקלים על העלייה והירידה. בשביל המסומן המחבר את נחל נטפים לפסגת ההר הותקנו כבר קודם לכן עזרי מתכת שונים המקלים על העלייה והירידה ב-10 מקומות שונים, ובמהלך השנים שופרו אותם עזרים באופן המקל עוד את העלייה והירידה. גם אחרי כל אותם שיפורים, מדובר במסלול תלול ומסוכן למיטיבי לכת בלבד.

למרגלות ההר מונח לוח אבן עם כתובת המציינת שבמקום בה היא מונחת עובר קו שבר גאולוגי החושף תופעות טבע בנות 500 מיליון שנים.

מסלולי הר שלמה מתאימים לנוסעים בתחבורה ציבורית, עקב קרבתו הרבה לעיר אילת וכן למסלול קו 392 הנוסע בהרי אילת.

הקניון האדום הוא גיא שני הוא קניון בנחל שני אשר בהרי אילת.

הקניון האדום נמצא כ-15 קילומטר צפונית לאילת מערבית לדרך לאילת בגובה 700 מטר מעל מפלס פני הים. אורך הקניון כ-200 מטר ועומקו כ-30 מטר. הקניון צר בחלקו ורוחבו מספר מטרים. הקירות זקופים עשויים אבן חול נובית בצבע אדמדם. הצבע האדום מקורו בתחמוצות ברזל. הירידה בקניון בעזרת סולם יתדות ומעקה צינור. בימים קדומים צדו במקום נמרים אותם פיתו להיכנס למבנה אבנים סגור באמצעות גדי או טלה והחיה נחסמה ונלכדה בעזרת אבן כבדה שנלקחה מהאזור. בקניון .ובנחל צמחייה דלילה הכוללת את רותם המדבר, צלף קוצני שיטת הנגב ועצי אשל. .

אֵילַת היא העיר הדרומית במדינת ישראל והיחידה בה לחופי הים האדום, והיא משמשת כעיר נמל ותיירות מרכזית. העיר שוכנת בדרום הערבה, שייכת למחוז הדרום, ומתגוררים בה כ-50,000 תושבים.

בתקופת המנדט שכנו במקום יישוב בדואי קטן בשם אום א-רשראש (בערבית: أم الرشراش) ונקודת משטרה בריטית. בימי קדם שכנה בסמוך למקומה של אילת העיר עציון גבר, הנזכרת רבות בתנ”ך. ב-1949 נכבש המקום במסגרת מלחמת העצמאות, ושימש בעיקר כמחנה צבאי. אילת נוסדה כיישוב אזרחי בשנת 1952, והוכרזה כעיר בשנת 1959.

העיר נקראת על שם העיר המקראית אֵילַת (גם: אֵילוֹת), הנזכרת מספר פעמים בתנ”ך, לצד עציון גבר, בתקופות ממלכת ישראל המאוחדת וממלכת יהודה כעיר נמל יהודית על שפת ים סוף – “תחנת הצי המסחרי של העם העברי”.

מדרום לאילת נמצאת העיירה טאבה, שבשליטת מצרים, וממזרח לה נמצאת העיר עקבה, שבשליטת ירדן. שטח השיפוט של אילת הוא 84,789 דונם, והיא העיר הרביעית בגודל שטח שיפוטה בישראל. משנת 1985 מוגדר אזור אילת כ”אזור סחר חופשי”, הפטור ממע”מ (פרט למוצרים בודדים) וממיסים נוספים.

החיבור בין העיר אילת לשאר חלקי ישראל מתבצע באמצעות כביש 90, העובר בערבה, וכן באמצעות כביש 40, העובר באזורי המישר, מכתש רמון והר הנגב. ניתן להגיע לאילת בטיסה ממרכז הארץ לנמל התעופה אילת בזמן טיסה ממוצע של כ-35 דקות.

על פי סברה מקובלת אילת נקראה על שם האלה הכנענית אשרה. הסברה מסתמכת על מספר נקודות:

בהיותה אשת ראש הפנתיאון הכנעני אל האשרה נקראה לעיתים אלת – כלומר האלה.

בכונתילת עג’רוד על דרך עזה-אילת נמצאו עדויות מסוף תקופת בית ראשון לפולחן משותף של אלוהי ישראל והאשרה.

חירם מלך צור השתתף על פי הכתוב בבניית עציון גבר ליד אילת ובתחזוק הצי שם עם שלמה המלך, ואילו האשרה הייתה האלה הפיניקית הראשית.

בפיניקיה נקראה האשרה “רבת את’רת ים”[דרוש מקור] – ושמשה כפטרונית של ערי נמל.

בקעת תִּמְנָע היא בקעה בשוליים המערביים של הערבה הדרומית, כ-25 קילומטר מצפון לאילת. הבקעה, שלהּ צורת פרסה, משתרעת על פני שטח של כ-60 קילומטר רבוע, ותחומה במצוקים תלולים משלושת צדדיה. היא מנוקזת על ידי נחל תמנע בצפון ונחל נחושתן בדרום, הזורמים לערבה שממזרח לה. במרכזהּ מתרומם הר תמנע לגובה של 453 מטרים. באזור שורר אקלים מדברי קיצוני. האדם נמשך לבקעת תמנע החל בתקופה הנאוליתית, בערך 10,000 לפנה”ס ואילך, בשל עפרות הנחושת המצויות בה.

מאז סגירת המכרות הוחל בניצול הפוטנציאל הטמון בפיתוח תיירותי של אזור תמנע. עד היום כבר בוצע פיתוח בתחומים רבים, ותוכניות רבות הוצגו על ידי גורמים שונים במטרה לפתח את הפארק. יתרונו של האתר נמצא בשילוב של אתרים ארכאולוגיים, יחידות נוף, הקרבה לאילת המאפשרת הגעה ושהות במקום כחלק מחופשה ללא נסיעה ארוכה, וכן אזורים “הרוסים” או מופרים (של אזור המכרות המודרניים) אשר מאפשרים פיתוח ללא פגיעה נוספת בטבע והתנגדות של גורמי שמירת הטבע. הרעיונות אשר הועלו עד היום כוללים הצעות פיתוח רבות החל מפיתוח מתון של האזור להקלת הביקור באתרים הארכאולוגיים וכלה בתוכניות להקמת אתר נופש בממדי ענק. ככלל, הדילמה בפיתוח המקום נעה בין הרצון לשמור על אופיו המקורי של המקום תוך שיפור התנאים, אמצעי ההסברה ויצירת מקומות פעילות בהם יוכלו המבקרים לבלות נופש פעיל, לצד מרכז קניות בפתח הבקעה, לבין הרצון לנצל את האזור ליצירת אזור נופש פעיל שאינו קשור להיסטוריה של המקום ומנצל את הקיים ליצירת אטרקציות במתכונת פארק שעשועים, תוך הקמת בתי מלון, אכסניות וכדומה. תכנון הפארק במצבו כיום בוצע על פי תוכנית של הקק”ל שהכין אדריכל הנוף צבי דקל, שהוצגה בשנת 1979 ומימושה החל בשנת 1980. פארק תמנע מוכרז כיום כשמורה ומנוהל על ידי מועצה אזורית חבל אילות וקרן קיימת לישראל. הכניסה לפארק היא בתשלום. בכניסה לפארק קיים מבנה קטן שבו ניתן לצפות בתצוגה אור קולית על המקום. בתוך הפארק נסללו כבישי גישה אשר מובילים לאתרים העיקריים – עמודי שלמה, ציורי המרכבות, אתר הקשתות (פירי כריית נחושת), הפטרייה והאגם המלאכותי. הוספו שלטי הכוונה, הותקנו פחי אשפה בכל האתר, נבנו מדרגות אשר עולות לתחריט האלה חתחור בעמודי שלמה, ואתרים ארכאולוגיים הוקפו בגדר. ליד עמודי שלמה נבנה דגם של “אוהל מועד” ומיצג של “יציאת מצרים” – האוהל נבנה בעיקר עבור התיירות הבפטיסטית שהגיעה לפארק תמנע לרגל שנת 2000.

בחלקו הדרום-מזרחי של הפארק התפתח מוקד בילוי ופעילות, ובמרכזו אגם מלאכותי. ראשיתו של אגם זה בסוללות עפר שהוקמו כדי להגן על מכרות תמנע החדשים הנמצאים בפתחה הדרומי של הבקעה מפני שיטפונות בנחל נחושתן. כתוצאה מכך נקווים המים באגם עונתי קטן למרגלות הסוללה. שטח האגם כ–14 דונם ולידו נבנו סככות צל, שולחנות וספסלים, מלתחות ושירותים, חניון לילה, מסעדה, מזנון ואוהל בדואי. לקהל המבקרים מוצעות פעילויות שונות כגון רכיבה על גמלים, גן משחקים, פעילות מילוי בקבוקים בחול צבעוני ומתקן להטבעת “מטבעות שלמה המלך” מנחושת. הפיתוח באתר בוצע במשותף על ידי הקק”ל, המועצה האזורית חבל אילות והמנהלה לפיתוח התיירות בנגב. מצפון לאגם ממוקם אתר ה”נחושתמנע”, אתר הסברה והדגמה של סיפור האדם והנחושת בתמנע. באתר דגמי חתכים של כרייה ודגם של תנור התכה, וההסבר על כריית והפקת הנחושת בימי קדם מלווה בהדגמה תוך שיתוף הקהל.

פעילויות על אופניים, מטבחים וחדשות