הכי אחי

זה קורה היום, כל התיקים והמזוודות כבר ארוזים והמשאית כבר התחילה לנסוע.

כל הלילה לא הצלחתי לישון, הרבה חששות מלאו אותי, איך יקבלו אותי? הבית החדש יהיה טוב? ומה עם יניב! יניב! אוף למה יש לי אח כזה??? למה האח שלי כזה מוזר????????אוף!!!!!!!!!

הגענו, אנחנו גרים ברחוב קטן ונחמד, כמה עצים וגן שעשועים קטן, כל כך שונה מתל אביב…

“קום! קום!” שמעתי קול קורא “היום היום הראשון לבית ספר!” קמתי מהמיטה בעייפות ולבשתי את הבגדים שכבר הכנתי ערב קודם.

ירדתי לקומה למטה שם אמא חכתה לי וליניב עם כריכים לארוחת בוקר, “בוקר טוב ערן!” אמרה אימי “מתרגש ליום הראשון?” “ללל…לא..” עניתי, “אתה בטוח?”

שאלה אימי, “טוב אולי קצת…” עניתי בחיוך מבויש.

הגעתי לכיתה ובערך שבע ילדים קפצו עלי בשאלות, איך קוראים לך? איפה גרת? יש לך אחים? כמה?

“אההם” גימגמתי “אני ערן וגרתי בתל אביב ועכשיו אני בשכונת האילנות פה בטבריה… ו.. ו.. אין לי אחים! אין לי אחים!” ובלב הצטערתי שזה לא נכון.

עברו שבועיים, כבר יש לי 5 חברים טובים וכמעט כל שאר הכיתה ידידים שלי, אבל אף אחד לא מכיר את יניב.

יום אחד, הרגשתי לא טוב אז נשארתי בבית. פתאום, רבע שעה אחרי סוף הלימודים היה צלצול בדלת, הלכתי באיטיות לדלת ופתחתי אותה, אורי, חבר שלי עמד בפתח, ” היי!” הא אמר “איך אתה מרגיש?” “יותר טוב” עניתי “אבל נראה לי כדאי שתלך…”

“למה?”

“כי…” כבר באתי להגיד לו שאח שלי עומד להגיע מהגן לצרכים מיוחדים “כי אמא שלי עסוקה והיא צריכה שקט…סליחה”

ואז בדיוק שמעתי את האוטו שלנו חונה… אמא שלי ויניב נכנסו לבית.

” היי ערני איך אתה מרגיש?” שאלה אימי ויניב קפץ בצורה מוזרה שלא היה אפשר לראות שהוא בן שמונה.

“מי זה?” שאל אורי

“אההם… אההם… זה… זה… זה אח שלי…” אמרתי והשפלתי את ראשי

“איזה חמוד!” אמר אורי, הייתי בטוח שהוא צוחק עלי, לקחתי אותו מהר לחדר וסגרתי את הדלת.

“אני… אני… ממש מצטער ששיקרתי לכם, פשוט זה יניב… והוא… יש לו תסמונת דאון…” אמרתי במהירות ואז השתתקתי.

“למה הסתרת את זה?” שאל אורי ” הלוואי והיה לי אח כזה! במקום שני אחי הגדולים שתמיד מציקים לי..” אמר ביובש, ואז פתאום אורו עיניו “יש לי רעיון!” הוא קרא ” היום בכיתה קיבלנו משימה בשיעור מדעים לעשות בזוגות דגם או קלסר או כל סוג של עבודה  בעקבות נושא המחלות שלמדנו, אני אמרתי שאעשה אתך ועוד לא אמרתי למורה על איזה מחלה כי לא היית!”

“ו…” לא הבנתי

“נעשה על תסמונת דאון!” קרא אורי

“אני לא בטוח…”אמרתי

“תחשוב  על זה! נחקור את המחלה ואז שנציג אותה נביא את יניב לכיתה וכך לא תצטרך להסתיר אותו יותר! וגם נקבל ציון טוב!”

“בסדר… באמת הגיע הזמן שיכירו את יניב…” אמרתי.

נפגשנו הרבה, כל פעם בבית אחר ולפעמים בספריה, אפילו פעם אחת הלכנו לגן של יניב וראיינו את הגננת, כל פעם שמישהו שאל אותנו על מה אנחנו עושים את העבודה ענינו במתיקות “סוד!” בסופו של דבר הכנו עבודה של 7 עמודים!

הגיע היום שבו היינו צריכים להציג את העבודה, כל הכיתה הייתה במתח, ואז אמא שלי נכנסה עם יניב, הילדים הביט בו במבט מוזר, “מי זה?” הם שאלו,

ידעתי שהגיע הזמן שלי ” זה יניב,” פתחתי “הוא אח שלי, ויש לו תסמונת דאון” כבר ראיתי שזו התחלה טובה.