הסיפור שלי

הם יצאו לדרך. הם נאבקו בשבילים המסועפים ובדרך הקשה כדי לקבל את החבילה.

הם לא ידעו מה יש בחבילה אבל הם ידעו שעם רוג’ר ג’פרסון אסור להסתבך.

בסוף, אחרי דם, יזע ודמעות רבות, הם הגיעו. אריק, רייצ’ל, אמנדה, אולי, בליץ, והרולד.

החבילה הייתה כבדה עד מאוד והחבורה עוד לא עברה אפילו חצי דרך, ואז זה קרה, אור הזרקורים. אין אחד שלא מכיר את האור. ירוק, חזק והחשוב מכולם, מסנוור ברמה בלתי תתואר. מספרים עליו  שאם מסתכלים עליו יותר מ-5 שניות, העיניים נמסות לג’לי.

לא ידוע מאיפה הוא מגיע אבל ידוע שאם אתה רואה אותו אתה כנראה בצרות גדולות, מסובכות ומסועפות ביותר… רוג’ר ג’פרסון.

רוג’ר צעק: “מה אתם עושים פה במקום להביא לי את החבילה?! אתם צריכים להביא לי אותה מהר!! אני באמצע פגישה חשובה מאוד ובלי החבילה אני לא אסיים את הפגישה!!!”

רייצ’ל הציעה: “אולי נבקש ממנו לעלות לחללית הזרקור ולהגיע אליו במהירות?”, אך בליץ השיב: “בטח עד שנעלה העיניים שלנו ימסו לג’לי”.

רוג’ר מיד התערב ואמר: “אני אחליש את עוצמת הזרקור”, וכולם השיבו לו בבת אחת: “אתה יכול לעשות את

זה?!”

החבורה עלתה על החללית במאמצים רבים והביאה אותם לבסיס האם של רוג’ר.

המראה היה מרהיב ביופיו, והיו בו נופים משמימים (הרולד חשב שרובם היו מזויפים, הוא תמיד לא ממש חיבב את רוג’ר ג’פרסון, במיוחד אחרי הטראומה), היו בו משרתים ורובוטים ואף אחד לא האמין למראה עיניו שהוא באמת בר מזל כל כך לחזות בכזה מחזה מדהים. כולם פלטו קריאות חנוקות והשתנקויות רבות למראות החללית וההתפעלות בחדר הייתה יותר גדולה מההצלחה של החבורה בסלעי מאדים ואפילו גדולה יותר מהכישלון ברופודר (למרות שהכישלון שם היה די קטן), ופני כולם האדימו מסומק ומהתרגשות על כך שהם, החבורה העלובה מקססטרויד הולכים לפגוש במציאות את האחד והיחיד: רוג’ר ג’פרסון.