מתוקה מהחיים

הספר מוקדש לכל הילדים והילדות המתוקים בעולם

ולהורים שלי שתמיד היו שם בשבילי לא משנה מה אני אוהבת אותכם

אני אולי נראת כמו ילדה רגילה,

יש לי שיער מתולתל בצבע חום ועניים חומות,

אני אוהבת לרקוד, לשחק, לעשות ספורט, ועוד הרבה דברים…….

אבל כשתיראו אותי אוכלת אתם תבינו שאני לא כמו כולם.

אני מוציאה איזה מכשיר כזה…,

בצבע סגול, שבילדיו אני לא יכולה לחיות.

הוא שומר עלי, דואג שהסוכר שלי יהיה מאוזן,

ושחס וחליליה לא אתעלף…..

קוראים למכשיר משאבת אינסולין. יש כאלה שחושבים שאני משוגעת שזה מה שאני אומרת, אבל כן זה המציאות אתם יכולים לחשוב מה שאתם רוצים… אבל אני מקווה וסומכת עליכם שתבינו [אותי………..

נראה לי שסיבכתי אתכם בכל הסיפור הזה, אז אני יתחיל מההתחלה.

שמי עדי פרץ. אני גרה ברעננה, והסיפור שלי מתחיל בחנוכה….

שבועיים אחרי יום ההולדת 11 שלי. כבר הרבה זמן שאני לא מרגישה טוב. שתבינו, זה לא כיף. בגלל זה ההורים שלי החליטו שדי, אי אפשר יותר ואז בבית חולים הכל קרה כלכך מהר……. פתאום הגיעו כל הזריקות ,הבדיקות, הדקירות, והבכי.

למזלי הרופא אמר שזה לא כזה נורא אבל תאמינו לי שזה נורא, מאוד נורא.

אני כלכך מפחדת , פשוט בגלל כל הדברים שסיפרו לי.”כל פעם שתרצי לאכול את תצטרכי לבדוק סוכר, ואז תצטרכי לקחת זריקה. זה לא כואב מבטיח, גם תחשבי על זה באיזה שהוא שלב את תקבלי משאבה וסנסור. ותחשבי על הצד החיובי את תהיה הילדה הכי הכי הכי מתוקה שבכבה” אמר הרופא

“וואו, איזה מעודד היה הנאום של הרופא. אני  רק מצפה ליום שבו אני אשתחרר אני כבר רוצה לדעת איזה כינוי הילדות ידביקו לי” אמרתי לאימא, “את כנראה מתכוונת לכינויים כמו ילדה סוכר, ומותק של ילדה, וחוץ מזה הרופא כבר אמר לי שאת משתחררת מחר והמצב שלך הרבה יותר טוב” אמא אמרה לי במבט שנראה לי שהיה אמור לעודד אותי. ” את מתכוונת לכינויים כמו עדי סכרת מפגרת ,והמוזרה של השכבה”, אבל אמרתי את זה רק בראש, כי ידעתי כמה אמא ואבא וכולם משקיעים בי ועושים בשבילי. רק חיכיתי ליום בו אני אשתחרר, למזלי היום הזה הגיע ממש מהר כי כבר ביום למחרת הרופא קרא לנו לחדר המתנה שבמשרד שלו.

והוא אמר לנו שזמננו פה תם. ושהגיע הזמן לחזור הבייתה, כל כך התרגשתי סוף סוף אני אוכל לחזור למרחב האישי שלי, למיטה הנוחה שלי.

זה קורה. זה הזמן. הבוקר היה הבוקר שבו אני הלכתי לבית ספר בפעם הראשונה מאז שגילו לי את הסוכרת. הבוקר אני הבטחתי לעצמי שאני לא נותנת לאף אחת לרחם עלי: “אני יכולה לעשות הכל”  אמרתי לעצמי .לא אכפת לי מה ירצו להגיד עלי ואיך ומה יחשבו עלי אני עדי פרץ, ואני לא צריכה להסתיר את זה שיש לי סכרת בשביל להיות מישהו אחר. הייתי גאה בעצמי. ואני חושבת שגם אמא הייתה גאה בי. בעצם ושהגעתי לבית הספר החברות שלי הכינו לי הפתעה נכנסתי לכיתה והתחלתי לבכות, איזה חברות טובות יש לי!!!!

הייתי כל כך שמחה לא האמנתי שהם יעשו לי את זה. איזה חברות טובות יש לי! אבל כרגיל זהבה ישבה שם בצד, ולא רצתה לדבר איתי. ואז ברוב חוצפתה, נעמדה על הכיסא והכריזה עם הקול הצווחני שלה: “למה לעזאזל כאילו אני לא רוצה לפגוע בך, האמתי שאני כן עדי סכרת מפגרת למה, למה אתן מקשיבות לה היא סתם ילדה מסכנה”

אבל כרגיל זהבה סתם רוצה צומי, היא אף פעם לא אהבה אותי וכנראה שהיא אף פעם לא תאהב אותי. אבל כולם היו בצד שלי. וגם כולם היו בצד שלי ואני כבר למדתי להיות עצמי

וגם למי כבר אכפת לא??

כי אני יכולה לעשות הכלללללללללל,

אז פעם הבאה שתזהו אותי או מישהו כמוני ברחוב תזכרו להגיד לי שלום, הא ואל תחשבו שאני מוזרה כי אני בדיוק כמו כולם רק טיפה שונה

רק טיפה יותר מתוקה,

זה הסיפור שלי של עדי פרץ,

מותק של ילדה!!