עוד יום עבר, ואני עדיין מחכה, החנות כבר נסגרה, ועוד מעט אני הולך לישון. מחר מצפה לי יום חדש, מחר אולי יבחרו בי! מחר יכול להיות היום הגדול שלי! אבל, מחר, גם יכול להיות עוד יום מאכזב, כמו היום, וכמו כל הימים מאז נכנסתי לחנות.

אחותי אמרה לי שהמושג “מחר” הוא מאוד מעניין, הוא תמיד מתקרב ומתקרב אבל אף פעם לא מגיע. לפני כמה שבועות לקחו את אחותי מהחנות, לקחו אותה אל ה”לא ידוע” איך שהיא הייתה קוראת לזה. אני לא

בטוח מה זה ה”לא ידוע” הזה, אבל מה שכן, זה נשמע לי מקום מאוד טוב להיות בו.

היום הגיע! איזה סימן נפלא! (היום כמובן, הוא מה שאתמול קראתי לו מחר) היום ילד נכנס לחנות, הוא בא אלינו, לעפרונות…הושיט את ידו…והרים מחק. איזה חצוף! אבל אז הוא הושיט את ידו לעברנו שוב…ידו התקרבה…והוא הרים אותי! יש! היום הוא היום הגדול שלי! הוא בחר בי! אני עכשיו נמצא בשקית עם כל החפצים האחרים שנבחרו!   בקיצור, התחלתי להשתגע  

הייתי בתוך השקית למה שהרגיש כמו המון זמן, אני לא יודע כמה בדיוק, אבל אני משער שכמה ימים. בזמן הזה הספקתי לחשוב על הרבה דברים כמו למשל, כמה אני מתגעגע לכל המשפחה שלי, כמה אני מתגעגע לכל החברים שלי, כמה אני מתגעגע לחנות שהיא הייתה מאז ומתמיד ביתי… במחשבה שנייה, אולי לא היה כדאי לי לעזוב…

“היי” שמעתי לפתע, “היי! אתה הצהוב והמחודד ש-” הסתובבתי לעבר הקול, וראיתי את חברי טיפי הטיפקס “למה אתה בוכה?” הסתכלתי אחורה ולא היה אף אחד מאחורי, ורק אז הבנתי שהוא מדבר אלי. “מי בוכה?” שאלתי אותו מבולבל, “מה זאת אומרת מי בוכה, אתה בוכה!” הוא ענה לי מבולבל בעצמו. כנראה הייתי כל כך עצוב שהתחלתי לבכות ואפילו לא שמתי לב. “מישהו יודע איפה אנחנו?” שאלתי בחוסר תקווה, אך למזלי קול לא מוכר ענה: “רחוב הירקון, ירושלים” “מי אמר את זה?” טיפי ואני אמרנו באותה שנייה, מה לעשות? תמיד אומרים ששני חברים תמיד חושבים אותו דבר. בכל מקרה הקול הלא מוכר אמר שוב: “שלום תומר, אני סירי השותפה שלך לטלפון. האם יש לך משהו לשאול?”

יותר מזה אני לא כלכך זוכר, כנראה נרדמתי. אבל אני כן זוכר, שכשהתעוררתי הייתי במקום שונה לחלוטין מהשקית. טיפי והאחרים אמרו לי שאנחנו נמצאים בתוך ה”קלמר” של תומר. אני לא יודע איך הם משיגים את כל המידע הזה. את האמת, הייתי כלכך מסוקרן ששאלתי, והם אמרו שהם שמעו כמה שיחות של המשפחה של תומר.

רעש חזק של דיבורים העיר אותי בבוקר. היה זה קולם של הילדים בבית הספר ניחשתי. עבר יום בבית הספר, תומר השתמש בי כדי לכתוב פתקים לחברים שלו, לקשקש על החוברות, וכדי להרוס את הציוד של חבריו… בסוף היום, כשהוא עזב, הוא השאיר אותי על השולחן. ניסיתי לזוז, הצלחתי להתגלגל, אבל לא הספקתי לעצור בזמן ונפלתי לרצפה. ראיתי את המנקה, היא כמובן חשבה שאני זבל וזרקה אותי לפח. מהפח הקטן של כיתה הועברתי לפח יותר גדול, שם ראיתי עוד ציוד שנזרק. לא רציתי להפריע לשנתם אז ניסיתי לברוח. למזלי, הייתי למעלה, והבריחה הייתה די פשוטה.

הלילה הזה היה הלילה הכי ארוך בחיים שלי. כשסוף-סוף הגיע הבוקר, הייתי מותש, אבל ניסיתי להישאר ער ולשמוע את השיחה של הציוד האחר. שמעתי שכל לילה מצטרפים להם עוד ציוד… שאין דרך לחזור לחיים טובים…שאי-אפשר לשמוח שם…שהם היו שם כבר כמה שנים…התעצבתי! רציתי לחזור למדפי האהוב בחנות…

רחש של צעדים קטע את מחשבותיי פתאום והרגשתי יד מרימה אותי. היד הייתה מלוכלכת, הסתכלתי למעלה וראיתי ילד עני. הוא קירב אותי לפיו, חששתי, מה? הוא כלכך רעב שהוא אוכל אותי?! אבל אז לטובתי הוא לחש לי: “שלום, אני אורי ואני עומד לשמור עליך טוב טוב!”

את האמת, קצת ריחמתי על הילד. לא מגיע לנשמה כלכך טהורה כמו שלו להיות ענייה. חשבתי אם יש משהו שגם אני יכול לעשות כדי לעזור לו, אבל הגעתי למסקנה שאין. נכנסנו לביתו והוא הניח אותי על מדף ליד מיטתו.   

אני יודע שאני מאוד בר מזל שיש לי את אורי, אבל אני גם יודע שיש המון עפרונות וציוד בית-ספר שאין להם אורי שיציל אותם. בעולם יש מדי הרבה ילדים לא אחראיים שזורקים או מאבדים את העפרונות שלהם. אז אני אנצל עכשיו הזדמנות כדי להעלות מודעות על בעיית הציוד בעולם. ואם אתם רוצים לעשות שינוי, אז תעשו! אנחנו נמצאים בזה ביחד, עיפרון אחד בכל פעם, ביחד נציל את העולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ואני מקווה שאחרי הסיפור הזה תלמדו –

להסתכל מזווית שונה