מעבר דירה

ביום שני כרגיל חזרתי הביתה וריח המרק של אמא עלה באפי, אך בדרך ראיתי משאית ליד ביתנו.

רצתי הביתה מהר ככל יכולתי.

כשנכנסתי הביתה לא האמנתי. ראיתי המון ארגזים בסלון ומיד שאלתי את אמא:

“אמא אנחנו שוב מחליפים סלון????”

לא האמנתי ששוב נחליף סלון, רק לפני פחות מחודש החלפנו סלון, אז הם שוב רוצים להחליף סלון???

“לא חמודה, בדיוק רציתי לדבר איתך על זה, שבי בבקשה.” אמרה אמא.

התיישבתי ליד שולחן המטבח והקשבתי לאמי.

“אבא ואני חשבנו על זה והחלטנו שאנחנו עוברים דירה.” אמרה אמא ומבטה חשש מעט.

“יש!!” אמרתי, “עוברים דירה ביישוב!” כל כך שמחתי.

“לא מתוקה, אני מתכוונת עוברים דירה מחוץ ליישוב…” אמרה אמא וחששה יותר.

לא הבנתי מה הרגשתי, הכל התערבב לי בבטן… לא יכולתי לחשוב על זה שאנחנו עוברים דירה.

רצתי לחדרי והסתגרתי בו. חשבתי על כל החברות שלי שאני לא יכולה לעזוב..

כשאמי נכנסה לחדר התחילה להסביר לי שאנו עוברים ליישוב חדש ונחמד וככה יהיו לי עוד חברות חדשות

ויהיה לי ממש כייף, אבל לא. כלום לא הרשים אותי.

לאחר כשבוע עשו לי מסיבת פרידה בערב והיה ממש כייף, וכמתנה הביאו לי יומן קטן ונחמד שעליו כתוב

נועם שתמיד יזכיר לי אותם.

וכעת עזבנו את הבית ועברנו ליישוב אחר…

יום למחרת אמי ליוותה אותי לכיתתי ו’3 אך קודם כל הלכנו לחדר המנהלת שמתברר ששמה שלומית.

אמא קצת סיפרה עליי, אמרנו כמה מילים והלכנו לכיתה החדשה.

המורה גלית הציגה אותי לפני הכיתה:”ילדים, תכירו זו נועם.”

ראיתי הרבה פנים לא מוכרות ונורא התביישתי לעמוד ככה מול כולם.

המורה הצביעה על שולחן ריק והלכתי והתיישבתי.

היה יום דווקא בסדר בבית ספר החדש אבל בהפסקות השתעממתי כי לא היו לי חברים לשחק איתם…

למחרת באי רצון הלכתי לבי”ס ובבוקר לאחר שהגעתי ראיתי שתיק [של בנות] מונח ליד מקומי הריק מאתמול, לא  ידעתי של מי התיק ולכן החלטתי לחכות לסוף ההפסקה ולראות מי יושבת לידי.

בצלצול נכנסו לכיתה המון ילדים ואז ראיתי ילדה שהתקרבה לשולחני והתיישבה ושאלה אותי:”למה את יושבת כאן?, זה המקום רק שלי.”

“המורה הושיבה אותי כאן.” השבתי לה.

רציתי קצת לתקשר איתה אז שאלתי אותה איך קוראים לה והיא ענתה לי שקוראים לה שיר.

הבנתי שהיא לא כל כך מתלהבת אז המשכתי להעתיק למחברת את התרגילים בחשבון…

לאחר מכן בשיעור תורה המורה הודיעה על עבודה שתהיה בזוגות. הזוגות יצטרכו לחבר שיר על השמות שלהם או לעשות מצגת על השמות שלהם. בכללי צריך להסביר קצת על כל שם והמורה אמרה שזה בגלל שהם התחילו את ספר שמות. כל הילדים כבר התלחשו מי יהיה עם מי אבל אז היא אמרה שהכינה רשימת זוגות מראש. כל הילדים התאכזבו מאוד אבל אני לעומת זאת שמחתי כי אם זו הייתה בחירה עצמאית לא היה לי עם מי להיות. ואז המורה הקריאה כל מיני שמות שאני לא זוכרת אבל כשהיא הגיעה אליי אמרה:”נועם עםםםם… אההה שנייה אה כן עם שיר.” והמשיכה ברשימה. לא ידעתי עם זה טוב או רע אבל נראה לי שבשביל שיר זה היה רע. היא הסתובבה אליי עשתה פרצוף מרוגז ונאנחה.

“אז מה את רוצה שנעשה, לחבר שיר או לעשות מצגת?” שאלתי אותה.

“כלום. אוקיי לא בא לי לעשות כלום!” אמרה לי שיר בכעס.

בדיוק הגיע הצלצול להפסקה ולא ידעתי מה לעשות… ככה היום שלי עבר בדאגות ושעמום.

כשחזרתי הביתה סיפרתי הכל לאמי והיא אמרה לי שאמה של שיר נמצאת איתה בקשר טוב כי היא עזרה לה להכיר את כולם והסבירה לה על היישוב החדש. אמא הציעה לי להתקשר אליה כי עדיין יש לה את מספר הטלפון של הבית שלהם. הסכמתי.

התקשרתי ושמעתי את שיר עונה לי:”הלו?” ומיד עניתי לה בחזרה:” היי זו נועם רציתי לשאול אם את רוצה אולי לבוא אליי ואז נעבוד על העבודה בתורה?” שאלתי בחשש. בקו השני הייתה שתיקה… לאחר כמה רגעים נשמעה אנחה ואז באי רצון שיר אמרה:” אוקיי, אבל לא להרבה זמן.”

בארבע נשמע צלצול בדלת ורצתי מיד לפתוח אותה והיא נכנסה ואמרתי לה לבוא אחריי, נכנסנו לחדרי ואז שאלתי אותה:”אז מה את רוצה שיר או מצגת?”

“אני דווקא רציתי לעשות גם וגם ואפשר לעשות שבמצגת יוצג השיר ואפשר לעשות שלט שעליו יהיה כתוב בגדול: נועשיר .” אמרה שיר ועיניה נצצו.

“זה נשמע ממש מגניב!” אמרתי בהתלהבות.

אז חילקנו בנינו את העבודה ובאמצע שמנו שירים וגילינו ששנינו אוהבות בדיוק אותם סגנונות שירים, והיה ממש כיף!

למחרת הצגנו הכל והילדים ממש התלהבו [בעיקר מהשלט] והמורה גלית התרשמה מאוד ואמרה שזה היה שיעור מקסים מאוד!!! ומאז שיר הכירה לי את כולם ואני יחסית מקובלת וחברה מאוד טובה של שיר!