סַבָּא תָּלָה שְׁתֵּי תְּמוּנוֹת

סַבָּא תָּלָה שְׁתֵּי תְּמוּנוֹת עַל הַקִּיר:

אַחַת בְּגָוֶן כֵּהֶה וְאַחַת בְּגָוֶן בָּהִיר.

“זֶה מוּזָר,” סָבְתָא אָמְרָה,

“זֶה לֹא אוֹתוֹ הַדָּבָר –

אֲנִי אוֹהֶבֶת שֶׁהַבַּיִת שֶׁלִּי מְסֻדָּר”.

סַבָּא תָּלָה שְׁתֵּי תְּמוּנוֹת אֲחֵרוֹת,

אַחַת בְּגֹבַהּ הַשֻּׁלְחָן וְאַחַת בְּגֹבַהּ הַמְּנוֹרָה.

“זֶה נוֹרָא,” סָבְתָא אָמְרָה,

אֲנִי אוֹהֶבֶת שֶׁהַבַּיִת עוֹמֵד בְּצוּרָה יְשָׁרָה –

כְּמוֹ חַיָּלִים בְּמִסְדָּר.”

סַבָּא תָּלָה שְׁתֵּי תְּמוּנוֹת אֲחֵרוֹת:

אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה.

“אָהֲהָה,” סָבְתָא אָמְרָה, “עַכְשָׁו אֲנִי מְבִינָה.

גַּם אֲנַחְנוּ שׁוֹנִים וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בֵּינֵינוּ אַהֲבָה.

לִמַּדְתָּ אוֹתִי לְהַבִּיט עַל הָעוֹלָם בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת.”

“גַּם אַתְּ לִמַּדְתְּ אוֹתִי,” חִבֵּק סַבָּא אֶת סָבְתָא

וְלַחַשׁ לָהּ: “אַתְּ נֶהֱדֶרֶת !!!”