(סיפור העלייה של סבא רבא שלי מאיר (ז”ל

מאיר ומשפחתו

סבא רבא שלי נולד בצרנוביץ’ (בחבל הארץ – בוקובינה) בספטמבר 1926. צרנוביץ היתה שייכת מספר שנים לפני הולדתו לממלכת אוסטרו-הונגריה, עד להתפרקות הממלכה ב 1918, ואז עברה לידי שליטת רומניה.

מאיר היה בן לנגר- אבא ובר ז”ל שנפטר ב- 1942, ובן לעקרת בית- לאה שפלר ז”ל שנפטרה ב- 1984.

סבא וסבתא של מאיר מצד אביו נקראו יהודה וסופי.

סבא  וסבתא של מאיר מצד אימו נקראו יצחק וטובה.

למאיר שני אחים ושתי אחיות:

אסתר שנולדה ב- 1923 ונפטרה ב 2015. נישאה לשלום קופמן ז”ל נפטר ב- 1955.

יטי שנולדה ב- 1924 ונפטרה ב 2014. נישאה לגדליה אושרוביץ’ שעל ידו נצרב מספר כפי שנהגו לעשות בחלק ממחנות הריכוז לסימון היהודים, הוא נפטר ב 2012.

ברל שנולד ב- 1922 ועדיין חיי. הוא היה נשוי לרוחלה שלא הביאה ילדים לעולם ונפטרה לפני שנים רבות.

ראובן שנולד ב – 1929 ונפטר לפני שנים רבות.

למאיר בצעירותו היה שיער שטני ועיניים כחולות.

סבא רבא מאיר למד בבי”ס יהודי,הוא למד את כל הלימוד שאנו לומדים כיום, אך בנוסף הוא למד גם רומנית.

התחלת סיפור העלייה

עד שסבא מאיר היה בן 14, חייו היו יחסית רגילים, מלבד אירועי אנטישמיות וירידה במעמדם של יהודי רומניה.

ב – 1940 בהייותו בן 14 סופחה עיר מולדתו על ידי הצבא האדום של סטלין לברית המועצות, וסבי נאלץ לעבוד במחנה עבודה.

באותה שנה ב – 1940, ברית המועצות הייתה בברית עם גרמנייה הנאצית והרבה יהודים ברחו לגבולות רומניה, רק שהרומנים טבחו בהם. בשנת 1941 חברה ברית המועצות למדינות בעלות הברית, יחד עם ארצות הברית, ואז הגרמנים שהתקיפו את רוסיה הסובייטית שלטו בצורה ישירה בצרנוביץ ואז התחילה שואת יהודי צרנוביץ.

 ב 1941 הוקם גטו צ’רנוביץ על ידי הרומנים, אליו גורשו היהודים שהיוו שליש מאוכלוסיית העיר.

אז סבא מאיר ובני משפחתו ברחו לגבולות אוקראינה בדרך רגלית מפרכת. סבתו טובה נפטרה בדרך והם ערכו לה טקס פרידה ונאלצו להשאיר את גופתה בצידי הדרך. באוקראינה רוכזו היהודים ברפתות, ולמי שהיה שם בגד שאיתו יכל להשכיר חדר, נחשב היה כי מצבו מצוין. בעבר היו הם עובדים בשדות.

ההמשך מראיון שערכה דודתי לפני 13 שנים, סבא מאיר בגוף ראשון:

“המאכל הבולט שאכלו לאחר שעבדו בכפות ידם, היה תפוח אדמה וממליגה…

ב- 1944 כאשר כבשה רוסיה חזרה את צרנוביץ ואז היא היתה כבר חלק מבעלות הברית ולא מציר הרשע, חזרנו חזרה לבוקובניה, שהינו שם כשנה ומשם נסענו לרומניה.

ברומניה נכנסו לקיבוץ הכשרה לעלייה לארץ ישראל, עברנו כולנו עם פלטפורמה (סירה) לבולגריה. הייתי יחד עם כל עליית הנוער והיה לכולנו אישור להיכנס לארץ. מבולגריה עלינו על אוניות מעפילים.

ב1947 העפלנו באניית המעפילים “גאולה” מנמל בורגס בבולגריה, ושטנו עד לדרדנלים (ים הטורקים).

התנאים לא היו נוחים, ישבנו על משטחים קשים והצפיפות הייתה נוראה…אוכל אומנם לא היה חסר, אך חסר שירותים ותנאי תברואה.

השיט ארך כשבוע ואז התקיפו הבריטים…הייתי בהגנה לספינה (הוכשרתי לכך לפי כן בגרמניה).

הצמידו אלינו אוניות בריטיות ומשם זינקו הבריטים לאונייתנו.

מזיכרוני אני זוכר כי ניסנו להתנגד עם מקלות שהוכנו לכך מראש, אך ללא הצלחה, הם העבירו אותנו לישראל לחופי חיפה אך לא נתנו לנו להיכנס והעבירו אותנו לקפריסין.

לעולם לא אשכח את שנת 1947 הזו…

בקפריסין הייתי בקיבוץ “בני עקיבא” ושם למדתי עברית עם עוד קבוצת אנשים והיינו מגודרים עם גדר.

“הגוינט” (הסוכנות) היהודית דאגה להביא לנו אוכל למרות שגם הבריטים דאגו לכך.

השומרים הבריטים שהיו מחוץ לגדר דאגו אף לתת לנו שירותי ניקיון. אני זוכר שנקמנו בבריטים ע”י זריקתם לבתי השימוש

(בעבר בית השימוש היה בור גדול)

שהיתי בקפריסין שנה וחצי עד קום המדינה, במהלך מלחמת העצמאות הייתי בקפריסין ונלחמנו משם.

וב- 2.2.1949 כשהבריטים שיחררו אותנו, הגענו לנמל חיפה… באותו היום גויסתי לצה”ל בלישכת הגיוס בית ליד.

עליתי לארץ בהיותי בן 23. משם נשלחתי לחיל- הים, והבסיס היה בבית- גליל שבחיפה.

הייתי אפסנאי מזון המיועד לאוניות של חיל- הים בו שירתתי כשנתיים. לאחר חודש וחצי של חיפוש עבודה משחרורי,

עבדתי בבנין, וגרתי ביפו יחד עם אימי בחדר אחד.

מאוחר יותר, קרוב משפחתי גדליה (גיסי) שידך ביני לבין סבתא רבא ג’ולייה,

והתחתנו ב- 23.5.1953 בתל-אביב בבית הקפה “גלינה”.

לא היו אז חתונות מפוארות, ובשל זאת הכנו את כל הכיבוד לבד… גרנו ביפו בבית שכור,

היו אז תנאים קשים והיה מחסור בכסף, אך לבסוף הסתדרנו והבאנו שלושה ילדים לעולם.

עבדתי בעבודתי כפועל בניין בערים. שנים ולאחר מכן הקמתי סניף מכבסה שבו אני עובד עד היום בסניף שנקרא “קשת”. (עבד עד היותו בין 80 – בשנת 2006)

הייתי גם במלחמה בסיני עם ארצות ערב, בה גויסתי למילואים אך לא השתתפתי.

אני ועוד קבוצת חיילים היינו כחליפים ושמשנו ככוח הגנה בקו השני בחבל הקיש,

למקרה שהמצרים יצליחו לפרוץ את הקו הראשון לאורך הגבול הסמוך לרצועת עזה”.

סוף ציטוט

כאשר סבא רבא היה קטן לא היה לו זמן לתחביבים כי השואה התחילה בהיותו בן 14, לפני שנפטר תחביביו של סבי הם היו משפחה, חברה, טלויזיה- ספורט האבקות וחדשות.

סבא רבא שלי נפטר בן 90 וחצי לפני כשנה, למרות הסבל שחווה בחייו מעולם לא אמר מילה רעה על אף אדם והמשיך לראות את היופי וחצי הכוס המלאה בכל אחד ובכל דבר.