היסטוריה לבגרות פרק ג’

פרק שלישי

בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון

המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 1945 – 1949

• המאבק בבריטים:

רקע –

מ-1920 עד 1948 ארץ ישראל נשלטת על ידי הבריטים, במה שכונה “המנדט הבריטי”. בזמן מלחמת העולם השנייה שהתקיימה בשנים 1939-1945, תמכו ראשי היישוב היהודי בבריטים במאבקם נגדם גרמניה הנאצית, למרות מדיניות הספר הלבן. כאשר נגמרה המלחמה היהודים ציפו שיתמכו בהם להקמת מדינה יהודית. בניגוד לציפיות, הממשלה הבריטית סירבה להעלות את העקורים לארץ ישראל ולהתקדם לעבר הקמת מדינה יהודית. היהודים בארץ ובעולם היו מאוכזבים מאוד מהמדיניות הבריטית אשר המשיכה לפעול על פי קווי “הספר הלבן.” מנהיגי היישוב העברי החליטו להפסיק לתמוך בבריטניה, ולהתחיל בפעולות שיביאו לסיום המנדט הבריטי בא”י ולהקמת מדינה יהודית.

הספר הלבן– תקנות שפרסמה ממשלת בריטניה ב- 1939 אשר היוו את אופן שליטת בריטניה בא”י. התקנות הגבילו את כמות העולים היהודים לא”י ואת רכישת הקרקעות ע”י יהודים בא”י.

לאחר תמיכת היהודים בבריטניה ולאחר סיום מלחמת העולם השנייה וזוועות השואה, ציפו ביישוב היהודי שבריטניה תבטל את מדיניות הספר הלבן. אך לנוכח היחס העוין של שלטון בריטניה ליהודים בא”י ומניעת עלייה של ניצולי שואה (העקורים), החליטו מנהיגי היישוב לשנות את הקו המתון ועם תום מלחמת העולם השנייה ב-1945, פנו למאבק צבאי שיביא לסיום המשטר הבריטי בא”י.

מחנות העקורים – בתום מלחמת העולם השנייה הקימו בעלות הברית מחנות קורים, שבהם ריכזו את ניצולי השואה ושם סיפקו להם מזון, לבוש וטיפול רפואי. היהודים ראו את המחנות כתחנת מעבר לארץ ישראל אבל הברטים לא ראו זאת באופן דומה.

תנועת המרי (התנגדות ) העברי

בן גוריון, מנהיג הישוב היהודי בא”י, היה מאוכזב מממשלת בריטניה, והבין כי הדרך המתונה אינה מפעילה מספיק לחץ על בריטניה, לכן הוא מחליט להקים את תנועת המרי העברי שפעלה בשנים 1945-1946, והורכבה משלושת המחתרות (ארגונים צבאיים) שפעלו באותו זמן בישוב היהודי: האצ”ל, הלח”י וההגנה. במסגרת תנועת המרי פעלו שלושת המחתרות במשולב, והיו כפופים להוראותיה של וועדת X, ועדה משותפת לשלוש המחתרות למטרת ניהול המרד. המחתרות החליטו לשתף פעולה למרות חילוקי הדעות.   הוועדה החליטה ביחד על פעולות צבאיות, ובנוסף עסקו גם בעזרה למעפילים ובהקמת יישובים חדשים.

סיבות להקמת תנועת המרי העברי

1. היישוב היהודי החליט להתמקד ברעיון הציוני מתוך תחושה כי רק הקמת מדינה יהודית תמנע שואה בעתיד. זה חייב את היישוב היהודי להתאחד לתנועה אחת.

2. בעיית העקורים- חשיפת מצוקתם של העקורים היהודים באירופה לדעת הקהל הבינלאומית, אל מול אטימות הלב שהפגינו הבריטים ורצון לעזור לניצולי השואה באירופה.

1. אכזבה ממשלת בריטניה – האכזבה ממשלת בריטניה ומדיניות “הספר הלבן” שמנעה כניסת עקורים, הביאו את ראשי היישוב להבנה כי יש להיאבק בבריטים.

הפעולות הבולטות של תנועת המרי העברי –

1. פריצה למחנה המעצר בעתלית – באוקטובר 1945 פרץ כוח פלמ”ח למחנה בעתלית וחילץ כ – 200 מעפילים שהיו מיועדים לגירוש. הכוח הבריח אותם ברגל לקיבוצים בית אורן ויגור. במקביל הזעיקו כוחות ההגנה אזרחים מחיפה כדי שיבואו לקיבוצים אלה וכך יקשו על הבריטים לזהות מי עציר ומי אזרח. הבריטים העדיפה לא להתעמת עם האזרחים ועזבו את המקום. פעולה זו הראתה את נושא ההעפלה והצלת היהודים כנושא חשוב ומרכזי.
2. ליל הרכבות – בנובמבר 1945 נערך מבצע ששיתק את תנועת הרכבות בארץ. כוחות הפלמ”ח חיבלו ביותר מ – 159 נקודות של מסילות ברזל ובמקביל פגעו מחתרות האצ”ל הלח”י בתחנת הרכבת בלוד.
3. ליל הגשרים – באמצע יוני 1946 פגעו אנשי הפלמ”ח ב – 11 גשרים שחיברו את ארץ ישראל עם שכנותיה (ירדן, מצרים וסוריה). באחת התקיפות נהרגו 14 לוחמי פלמ”ח. המטרה הייתה להראות לבריטים כי סגירת הארץ תביא לפגיעה קשה ביכולת הבריטית לנוע באזור בחופשיות. הבריטים הגיבו במצבע מעצרים גדול שנקרא “השבת השחורה”.

תגובת הבריטים למאבק – “השבת השחורה”:

במהלך  יום שבת בסוף יוני 1946, חסמו הבריטים את כל הדרכים בארץ, ניתקו את קווי הטלפון אל היישובים היהודיים והטילו עוצר על הערים הגדולות. הם נכנסו לבנייני הסוכנות בירושלים ולמבנים ציבוריים, החרימו מסמכים ועצרו חלק ממנהיגי היישוב וההגנה, ביניהם משה שרת, שיהיה ראש הממשלה השני. מנהיג היישוב דוד בן גוריון, נחלץ ממעצר כיון שלא היה בארץ. בנוסף עצרו הבריטים כ – 3,000 חברי מחתרות. במהלך החיפוש הוחרם נשק רב והתגלה סליק ענק בקיבוץ יגור שליד חיפה.

השפעת השבת השחורה: השבת השחורה השפיעה מאד על היישוב ומנהיגיו שהבינו כי הבריטים מגיבים בתוקפנות. ההנהגה הציונית לא ידעה האם להמשיך במאבק הצבאי או לעצור אותו ולחזור לשיחות דיפלומטיות. חילוקי הדעות בין ראשי ההגנה שתמכו בהפסקת הפעילויות הצבאיות לבין מנהיגי האצ”ל והלח”י (הפורשים) ששאפו להמשיך בפעילויות הצבאיות, הובילו לפירוק תנועת המרי העברי.

פיצוץ מלון המלך דוד:

בחודש יוני 1946, ארגון האצ”ל בשיתוף הלח”י, אך ללא תיאום עם ארגון “ההגנה”, החליט להגיב לבריטים על “השבת השחורה” בפגיעה במפקדה הבריטית בירושלים שישבה ב”מלון המלך דוד”. האצ”ל פוצצו את האגף הדרומי של “מלון המלך דוד” והביאו למותם של 90 בני אדם (יהודים, ערבים ובריטים). הפיצוץ נעשה ע”י החדרת חומר נפץ בכדי חלב. לטענת האצ”ל הם התקשרו ללובי המלון להזהיר מפני הפיצוץ אך המלון לא פונה.

פיצוץ מלון “המלך דוד” עורר תגובות שליליות בארץ ובעולם. הנהגת היישוב היהודית הזדעזעה מהפיצוץ. מנהיגי ההגנה התנגדו לכך שהאצ”ל ביצע זאת ללא תיאום ופגע בחפים מפשע וטענו כי זו פעולה לא מוסרית. האצ”ל טענו מנגד כי הודיעו לבריטים לפני המתקפה על המלון אך הבריטים הכחישו זאת.

הגורמים לפירוק תנועת המרי:

1. “השבת השחורה”- אירוע זה יצר זעזוע ביישוב היהודי. בעקבות התגובה הבריטית הנחרצת והפגיעה ביכולת הלחימה של המחתרות, רבים ביישוב היהודי החלו להתנגד לפעילות הצבאית נגד בריטניה ולהתמקדות בפעילות לא אלימה ולמשא ומתן עם בריטניה. בין מנהיגי ההגנה למנהיגי האצ”ל והלח”י פרץ ויכוח על דרך הפעולה כאשר ההגנה רצו להפסיק את הפעילות הצבאית בעוד האצ”ל והלח”י טענו שרק פעילות אלימה תסלק את הבריטים.
2. פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים- הפיצוץ גרר דעת קהל שלישית בעולם כלפי המאבק של היהודים מול הבריטים. רוב היישוב היהודי ובהם מנהיגי ארגון ההגנה טענו שזו פעולה לא מוסרית שלא מקדמת את המאבק היהודי אלא רק גורמת לבריטים להגיב בחריפות.

על רקע פיצוץ “מלון המלך דוד” ועל רקע חילוקי הדעות שנוצרו בעקבות “השבת השחורה” והחשש  מתגובת הבריטים, התפרקה תנועת המרי העברי ונוצרו שני מחנות: אירגוני הפורשים (האצ”ל והלח”י) ומנגד היישוב המאורגן וארגון “ההגנה”.

מאבק צבאי של אירגוני הפורשים- האצ”ל והלח”י:

המשך המאבק הצבאי היה מאבקם של ארגוני “הפורשים” – האצ”ל והלח”י, לאחר פירוק תנועת המרי העברי. ארגונים אלה תמכו בהמשך ניהול מאבק צבאי נגד הבריטים עד שהם יעזבו את הארץ. מבחינתם, יש להמשיך להיאבק בבריטים בכל אמצעי ולהתיש אותם.

סיבות להמשך המאבק הצבאי:

1. כישלון המהלכים הדיפלומטיים והמאבק המתון- ארגוני הפורשים טענו כי הדרך היחידה שנותרה כדי להקים מדינה ולסלק את הבריטים היא מאבק צבאי.
2. המשך מדיניותם הנוקשה של הבריטים כלפי העקורים ומדיניות ה”ספר הלבן”, אילצה את המחתרות להמשיך במאבק צבאי.
3. האצ”ל והלח”י האמינו שמאבק צבאי רצוף יאלץ את בריטניה לשלוח כוחות תגבור נוספים, דבר שיכביד על הכלכלה הבריטית ויגרום לנפגעים בריטים. דבר זה יגרור דעת קהל שלילית מצד הציבור הבריטי על המשך המנדט בארץ ולחץ על הממשלה לעזוב את א”י.

פעולות שבוצעו במסגרת המאבק הצבאי של ארגוני הפורשים

1. פיצוץ בתי הזיקוק בחיפה – אנשי הלח”י פוצצו את בתי הזיקוק בחיפה וגרמו להרס רב. פעולה זו הובילה לביקורת גם מאנשי היישוב היהודי שהיו תלויים באספקת הדלק המזוקק שהגיע מהמפעלים. פעולה זו פגעה כלכלית בבריטים.
2. הפריצה לכלא עכו – חברי האצ”ל פרצו לכלא עכו שבו הוחזקו חבריהם ב – 5/5/47. בפריצה הצליחו לחלץ כ – 30 אסירים יהודים וכ – 20 אסירים ערבים נמלטו לאחר פיצוץ חומות הכלא. במהלך הפריצה נהרגו 8 יהודים.

חטיפת הסרג’נטים הבריטים והוצאתם להורג – בעקבות החלטת הבריטים לתלות 3 מחברי האצ”ל שנתפסו בפריצה לכלא עכו, חטפו חברי האצ”ל 2 סרג’נטים (חיילים – סמלים) בריטיים ואיימו להוציאם להורג אם הבריטים יתלו את חבריהם. הבריטים הוציאו להורג את שלושת היהודים וחברי האצ”ל הרגו בתגובה את 2 הסרג’נטים.

מאבק מדיני של  היישוב המאורגן – ארגון “ההגנה”:

לאחר פירוק תנועת המרי העברי, תמכו ראשי היישוב וארגון “ההגנה” במאבק לא אלים. הם הבינו כי המאבק הצבאי לא יביא לניצחון ועליהם להמשיך בצמוד ליעדים והדרכים שנקבעו על-ידי התנועה הציונית. כלומר, המאבק הציוני ימשיך באמצעות העפלה והתיישבות בארץ ולא באמצעות פעולות צבאיות.

סיבות למאבק  לא אלים של היישוב המאורגן:

1. דעת קהל שלילית בעולם

   – פעולות טרור ופגיעה בחפים מפשע מעוררות דעת קהל עולמית שלילית המרחיקה את החלום הציוני. החשש של ראשי היישוב היה שלאור הטרור, נפגע הדימוי המוסרי של המאבק הציוני ויפגע בתמיכה העולמית.

2. בריטניה חזקה צבאית מהיישוב היהודי– ראשי היישוב הבינו כי פעולות הטרור לא הביאו לסיום המנדט אלא להיפך, בעיקר לאחר “השבת השחורה”. בעקבות הפעולות של תנועת המרי העברי, הגיעו לארץ אלפי חיילים בריטיים שהוסיפו לפקח ולעצור את ראשי היישוב וכך לעצור גם את המשך הפעילויות הדיפלומטיות. ראשי היישוב ידעו כי אין הם מסוגלים לנצח את בריטניה בדרך צבאית.

3. קביעת עובדות בשטח

   – בן גוריון וראשי היישוב האמינו כי הקמת המדינה תלויה בעיקר בעלייה ובהתיישבות. ככל שיהיו יותר יהודים בארץ, כך יקבל היישוב היהודי יותר שטח בזמן החלוקה בין היהודים לערבים. כמו-כן, לנוכח מצב העקורים, האמין בן גוריון כי יש לתת את מלוא הכוח כדי להביאם לארץ.

פעולות שבוצעו במסגרת המאבק המדיני היישוב המאורגן

העפלה:

העפלה – קרויה גם “עליה ב'” או “העלייה הבלתי לגלית”. העפלה היא כניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים, האוויר והיבשה אשר אורגנה על ידי היישוב היהודי בתקופת המנדט בשנת 1934 עד 1948.

התנועה הציונית ראתה בעליית יהודים לארץ ככלי שכנוע שיביא את תמיכת העולם בהקמת מדינה ליהודים. בן גוריון ביקר במחנות העקורים באירופה והבין כי היישוב חייב לקלוט כל ניצול שואה. חשיבות ההעפלה בעיני בן גוריון הייתה למצוא פתרון מידי לניצולים, גיוס דעת הקהל העולמית, בעיקר של ארה”ב, ולהגדיל את האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל – גם כדי לקבוע עובדות בשטח וגם כדי להביא לגידול דמוגרפי יהודי מול הערבים.  בין ינואר 1946 למאי 1948 ניסו להגיע לחופי ישראל 58 אוניות מעפילים. 46 מהן נתפסו על ידי הבריטים.

מי שקבל את האחריות להבאת העולים בדרך בלתי לגאלית (לא חוקית) היה המוסד לעלייה ב’ שהוקם על-ידי ההגנה. הם רכשו ספינות, גייסו רבי חובלים ואנשי צוות, דאגו להוביל את הפליטים למקום מפגש באירופה לפני העלייה לספינות ודאוג לקשר רצוף עם ארגונים שונים בארץ (פלמ”ח, ההגנה) שיקלטו את העולים עם הגעתם לארץ.

מטרות העפלה:

1. התנגדות למדיניות של הספר הלבן, שאחד מסעיפיו הגביל את העלייה לארץ ופגע בעזרה לניצולי השואה.
2. לחץ בינלאומי: המאבק על ההעפלה שימש אמצעי לגיוס דעת הקהל העולמית למען היהודים ונגד בריטניה. במאבק זה הצטיירו הבריטים כשלטון אכזר המונע מפליטים מסכנים, שניצלו מהשואה, למלא את מבוקשם ולעלות לארץ. המאבק להעלאתם של הניצולים התקבל כמאבק ראוי וצודק. ואכן, התקשורת העולמית שסיקרה את העימותים בין המעפילים לבין הצבא הבריטי יצרה לחץ בינלאומי על בריטניה לשנות את מדיניותה.
3. חיבור בין המעפילים לבעיית ארץ ישראל: היישוב רצה להוכיח לבריטים ולעולם כולו שבעיית העקורים ובעיית ארץ ישראל הן קשורות זו בזו ואינן בעיות נפרדות. כלומר להראות שארץ ישראל היא הארץ של ניצולי השואה.
4. גידול דמוגרפי: היה גם חשש שאם שערי הארץ יינעלו לאורך זמן, יהגרו יהודים אלה לארצות אחרות ובכך הם יאבדו לתנועה הציונית. מטרת הציונות הייתה להקים מדינה בעלת רוב יהודי בארץ ישראל. המשך ההעפלה יביא לגידול דמוגרפי של היישוב היהודי.

קשיי ההעפלה:

1. קושי ברכישת ספינות וגיוס אנשי צוות – למוסד לעלייה ב’ היה קושי רב ברכישת ספינות, הן בשל העלות הכלכלית והן בגלל שלא רצו למכור להם בשל פיקוח בריטניה והשלטונות באירופה. הספינות שכן הצליחו לרכוש היו ברובן רעועות ולא כשירות למסע הימי.
2. ארגון המעפילים לקראת עלייה – היה קושי לארגן את העולים באירופה למקומות מפגש לפני העלייה לספינות. היה חשוב לשמור על המבצע בסוד מפני השלטונות הבריטים שהיו פזורים באירופה כדי לתפוס ספינות אלה לפני יציאתם. הבאת העולים למקומות מפגש הייתה קשה מבחינה כלכלית ובד”כ היה צורך לשכן אותם במחנות זמניים באירופה עד הפלגת הספינה.
3. המצור הבריטי – הבריטים עשו הכל כדי למנוע מכירת ספינות למוסד לעלייה ב’ וארבו בנמלים כדי לא לאפשר יציאת ספינות אלה. בים התיכון שטו ספינות מלחמה בריטיות שעצרו את ספינות המעפילים בלב ים ואילצו אותן לחזור לנמל מהן יצאו. אם הצליחו ספינות המעפילים לחמוק מהמשחתות, חיכו להן בד”כ בכניסה לארץ כוחות בריטיים שמנעו את כניסתם.
4. הקליטה בארץ – למרות הקשיים בגלל המצור הבריטי, הצליחו ספינות להגיע לארץ. אנשי הפלמ”ח והפל-ים המתינו לעולים והעבירו אותם בסודיות ובדרכים עקלקלות ליישובים הקרובים לחופים. היו אלה מבצעים קשים ומסובכים כיון שהבריטים ערכו סיורים לאורך החופים כדי למנוע את כניסתם של המעפילים לארץ.

המסעות הקשים הראו עד כמה חשובה העלייה בעיני היישוב והתנועה הציונית ואת נחישותם של היהודים לא לוותר לבריטניה על מדיניות הספר הלבן, ולא לוותר על היהודים הממתינים להיכנס בשערי הארץ. במפעל ההעפלה עלו כ -40 אלף יהודים לארץ ישראל.

דוגמא מרכזית למבצע העפלה: הספינה אקסודוס

אקסודוס, יציאת אירופה תש”ז: ביולי 1947 הפליגה לארץ ישראל מחופי צרפת אניית המעפילים המפורסמת ביותר –אקסודוס (אקסודוס הוא שמו הלועזי של ספר שמות ). על האנייה עלו למעלה מ-4500 עולים ניצולי שואה. אך לפני שהאנייה הספיקה להפליג הקיפו אותה כוחות משטרה צרפתיים שאסרו את הפלגתה. האנייה הצליחה להימלט מהנמל. לאחר הפלגתה נצמדו אל האנייה ספינות מלחמה בריטיות שלוו אותה עד חופי ארץ ישראל. האנייה נגררה לנמל חיפה, המעפילים ניצולי השואה הועלו על אוניות גירוש בריטיות שהפליגו לצרפת. המעפילים סירבו לרדת מהאוניות ופתחו בשביתת רעב. אוניות הגירוש הובילו אותם לגרמניה ושם הורדו בכוח על ידי חיילים בריטים.

חשיבותה של אקסודוס: פרשת אקסודוס הפכה לסמל ההעפלה. היאה ראתה שהיהודים לא נחושים לעלות. במשך שבועות עקבה התקשורת הבינלאומית אחר גורל המעפילים בניסיונם להגיע לארץ ישראל. דעת הקהל העולמית תמכה ביהודים ובעקורים ויצאה נגד האטימות הבריטית והבריטים נסערו מעצם העובדה שהם נאלצו להשתמש ב “צי המלכותי” נגד אניית מעפילים בודדה. האירוע הוביל למסקנה שיש להעביר את עניין ארץ ישראל לידי האו”ם.

התיישבות:

ההתיישבות הייתה בעיני התנועה הציונית כ”גאולת הקרקעות”, והיא פעלה כדי ליישב אזורים חדשים ושוממים, להראות את ההתנגדות ל”ספר הלבן” –חוק הקרקעות שהגביל רכישת קרקעות על-ידי יהודים, ולקבוע את הגבולות של הארץ באמצעות ישובים חדשים. ראשי היישוב ידעו כי התיישבות יהודים תקבע את גבולות חלוקת הארץ בעתיד, וכך תגדיל את המדינה שתקום. ליישוב היהודי היו מספר בעיות בהקמת יישובים חדשים: התנגדותה של בריטניה הביאה ללא מעט עימותים בין חייליה לבין מתיישבים. כמו-כן, יישוב יהודי במקום חדש ושומם, הביא להתנגדות ערבית. מלבד זאת, המתיישבים החדשים התיישבו בתנאים קשים, אך נחישותם לקבוע ישוב חדש ועובדות בשטח, הראו את נכונותם להישאר על אף הקשיים.

מטרות ההתיישבות :

1. לקבוע עובדות בשטח , להרחיב את מעגל ההתיישבות ועל ידי כך לקבוע את הגבולות של ישראל העתידית.
2. מענה לשיקולים ביטחוניים ולמנוע בידוד וניתוק של יישובים יהודיים מרוחקים (רצף טריטוריאלי).
3. להגשים את הרעיון הציוני ואת בניית הבית הלאומי שחלק מרכזי מרעיון זה הוא עליה והתיישבות.
4. מלחמה בספר הלבן ובחוק הקרקעות.

פעולת התיישבות: ביריה ו-11 הנקודות בנגב

1. פרשת ביריה –בביריה שליד צפת מצאו הבריטים במרץ 1946 מחסן נשק של ההגנה ועצרו את כל יושבי ביריה. הורדת נקודת התיישבות מהמפה היה בלתי מקובל על ראשי היישוב, שחששו שהצלחת הבריטים תוביל להורדת ישובים נוספים בהמשך. אנשי ההגנה קבלו הוראה להקים את היישוב מחדש אך להימנע משימוש בנשק. אנשי ההגנה הובילו אלפי בני נוער לכיוון ביריה ושם הקימו אוהלים, נטעו עצים ומתחו גדרות. הצבא הבריטי שב וכבש את המקום, ופיזר את יושביו. אנשי היישוב לא ויתרו וחזרו לביריה בפעם השלישית. הבריטים נמנעו להילחם עם קבוצת בני נוער, ויתרו בסופו של דבר. פרשת ביריה מראה את לכידותו של העם סביב הרעיון ההתיישבותי והפגנת הכוח בפרשת ביריה הראתה לבריטים שהיהודים לא יוותרו.
2. 11  נקודות בנגב – הקמת 11 הנקודות בנגב, בסוף 1946 הן מאבק כנגד חוק הקרקעות ב”ספר הלבן” וניסיון להשפיע על מפת החלוקה בעתיד. לאחר “השבת השחורה” החליטה הנהגת הישוב להגיב במבצע שיחזק את ההתיישבות היהודית בנגב. בלילה אחד (6.10.1946) הוקמו במבצע גדול 11 נקודות התיישבות חדשות בנגב (בניהם בארי, משמר הנגב, נבטים). הישובים הוקמו על פי מתכונת “חומה ומגדל”: כל הציוד הוכן מראש ועם הגעתם לשטח הרכיבו המתיישבים את הצריפים וגידרו את הישוב. בכל ישוב התיישבו 30 אנשי הגנה. לאור הלקח של פרשת ביריה, הבינו הבריטים כי כל ניסיון של עקירת ישובים ייתקל בהתנגדות מצד היישוב היהודי ושתהיה לכך השפעה על דעת הקהל העולמית. הקמת הישובים סייעה לחיזוק ההיאחזות היהודית הנגב ותרמה להכללת הנגב בתחומי המדינה היהודית בהצעת החלוקה ב 1947.

• העברת שאלת ארץ ישראל- הדיון באו”ם, עמדת מעצמות- העל, כ”ט בנובמבר

מנדט- אישור זמני שניתן למעצמה לשלוט על שטח ואוכלוסייה שעדיין לא בשלה לשלטון עצמי ומדינה משלה. מטרת המעצמה היא לפתח את השטח ולהכין את העם לשלטון עצמי. כך בריטניה קיבלה אישור זמני לשלוט בארץ ישראל עד שאחד העמים יהיה מוכן להקמת מדינה עצמאית.

‘שאלת ארץ ישראל’- עם סיום מלחמת העולם השנייה התגבר המאבק סביב ארץ ישראל: התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ קראו לסיים את המנדט הבריטי (שהחל בשנת 1922) ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הערבים כמובן סירבו לדון באפשרות של הקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל, ואילו הבריטים היו מעוניינים להמשיך את שלטון המנדט. בסופו של דבר, בפברואר 1947 בריטניה החליטה להעביר את השאלה על עתיד ארץ ישראל לידי האו”ם (האומות המאוחדות).

מדוע העבירה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לאו”ם:

ממשלת בריטניה מחליטה להעביר לאו”ם את שאלת השליטה בארץ ישראל מהסיבות הבאות:

מדיניות חוץ:

1. מבחינת החוק הבינלאומי, בריטניה הייתה חייבת להעביר את הנושא להחלטת האו”ם, משום שהייתה חייבת לקבל ייפוי כוח מחודש מטעם האו”ם לשליטה בא”י. בריטניה פנתה לאו”ם בשל רצונה לקבל כתב מנדט מחודש עם סמכויות נרחבות יותר ועזרה תקציבית שתאפשר לה שליטה והבטחת האינטרסים שלה באזור.
2. עמדת ארצות הברית בשאלת ארץ ישראל: נשיא ארה”ב הכריז כי יתמוך בהצעת פשרה להקמת מדינה יהודית בחלק משטח ארץ ישראל, כלומר סיום המנדט הבריטי. הכרזה זו הפכה את בריטניה למבודדת והשאירה אותה לבדה בעמדתה בדבר המשך מדיניות הספר הלבן. התלות של בריטניה בסיוע כלכלי מארצות הברית, לאחר מלחמת העולם השנייה, יצרו קושי בניהול מדיניות המנוגדת לעמדת ארצות הברית.
3. דעת קהל שלילית נגד בריטניה: המאבק של בריטניה בהעפלה (תפיסת אניות מעפילים ובהן ניצולי שואה, העברתם בכוח לספינות גירוש וכליאתם במחנות מעצר בקפריסין) והמאבק של היישוב היהודי נגד מדיניות זו של בריטניה יצרו באירופה ובארצות הברית דעת קהל
4. שלילית נגד מעשיה של בריטניה.

מדיניות פנים:

1. משבר כלכלי: בעקבות מלחמת העולם השנייה בריטניה נקלעה למשבר כלכלי חמור. המושבות שלה מעבר לים היו נטל כלכלי על קופת המדינה. ההחלטה לצאת מחלק מהמושבות נועדה לחסוך בהוצאות שלה.
2. יחסו של הציבור הבריטי: רבים בציבור הבריטי דרשו מהממשלה להחזיר את החיילים הבריטים הביתה ממלחמה חסרת תכלית בארץ ישראל, מלחמה שנהרגים בה חיילים בריטים במעשי טרור והצי הבריטי האדיר נאלץ להילחם נגד מעפילים, ניצולי שואה.

בעקבות החזרת המנדט הבריטי על א”י לאו”ם, מקים האו”ם ועדת בדיקה למצב בא”י:

ועידת אונסקו”פ

באפריל 1947 מקים האו”ם ועידה בדיקה בנושא שאלת א”י. הועידה הורכבה מ-11 נציגים  ממדינות ניטרליות שתיבחן את המצב בא”י ותמליץ לאו”ם כיצד לפעול. חברי הועידה סיירו בא”י ובמדינות השכנות, סיירו במחנות העקורים באירופה ונפגשו עם נציגי היישוב היהודי בא”י. הערבים החרימו את הועידה. התנועה הציונית הצליחה לקשור בין בעיית העקורים באירופה לשאלת א”י וזה היה הישג גדול. באוגוסט 1947 מפרסמת הועידה את מסקנותיה:

1. יש לסיים בהקדם את המנדט הבריטי בא”י ולהעביר את השלטון לידי המקומיים.
2. בארץ יוקמו שתי מדינות- מדינה יהודית על 62% מהשטח ומדינה ערבית על 38%.
3. בין המדינות יהיה שיתוף פעולה כלכלי
4. ירושלים תהיה בפיקוח בינ”ל.

התגובות להמלצות הועידה: הנהגת היישוב היהודי קיבלה את ההמלצות וראתה בהן הישג אך התאכזבו מכך שירושלים לא בשליטה יהודית וכי גבולות המדינה צרים כאשר יש יהודים שנשארו בתחומי השטח הערבי. הערבים התנגדו להמלצות ודרשו להקים מדינה ערבית על כל א”י. ארה”ב תמכה בהמלצות. בריטניה הסכימה עם ההמלצות כולל סיום השליטה על ארץ ישראל.

עמדת המעצמות בשאלת א”י בהקשר של המלחמה הקרה

“המלחמה הקרה” – הוא כינוי למלחמה שמתרחשת בין ארצות הברית לברית המועצות עם תום מלחמת העולם השנייה. מלחמה זו מתנהלת חצי מאה, בין השנים 1945 עד 1991. מדובר במאבק בין אידיאולוגיה דמוקרטית -קפיטליסטית של ארה”ב לבין אידיאולוגיה קומוניסטית של בריה”מ. כל מעצמה ניסתה לתפוס כמה שיותר שטחי השפעה בעולם ולבלום את המעצמה השנייה.  המלחמה הקרה מתבטאת בכך שמדובר במלחמה ללא נשק חם בין ברה”מ לארה”ב אלא במאבק פוליטי, כאשר את הלחימה מבצעות מדינות חסות של שתי המעצמות. שתי המדינות ניסו להימנע ממלחמה ישירה בניהן בגלל ששתיהן החזיקו בנשק גרעיני. במסגרת “המלחמה הקרה” ארה”ב ובריה”מ החלו להיאבק ביניהן על אזורי השפעה בעולם. לכן לכול אחת מהן היה אינטרס לתמוך במתן עצמאות לארצות השונות ,בתקווה שהמדינות החדשות תצטרפנה למחנה הנתון להשפעתן וכדי לבלום את סכנת התפשטותה והשפעתה של המעצמה האחרת.

עקב המאבק בניהן, שתי המעצמות תמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

עמדת ברה”מ

באפריל 1947 התקיים באו”ם דיון בנוגע לגורל א”י. בדיון נאם נציג בריה”מ, אנדריי גרומיקו, נאום חשוב בו הכירה לראשונה בריה”מ בצורך בהקמת מדינה יהודית בא”י. הוא דיבר על הסבל של היהודים בשואה ועל כך שאירופה לא הצליחה להגן עליהם וכי הם והעם הרוסי סבלו מאוד מהנאצים. בנוסף, קרא להעניק עצמאות לא”י ולבטל את המנדט הבריטי. תוכן דבריו הפתיע בגלל היחס העוין של בריה”מ כלפי הציונות לאורך השנים.

רצונה של ברה”מ לגרום ליציאת בריטניה מהמזה”ת קשור ל”מלחמה הקרה“- ניסיון להשיג השפעה בכל מקום אפשרי (מה עוד שעמדת ארה”ב לא הייתה סופית בעד חלוקת הארץ).  במסגרת המלחמה הקרה  ברית המועצות רצתה  לערער את מעמדה של בריטניה באזור המזרח התיכון ולמנוע את כניסת ארה”ב באזור ואת השפעתה.  ברית המועצות רצתה לרכוש לעצמה השפעה ואהדה באזור המזרח התיכון, יתכן וחשבה כי המדינה היהודית שרבים מתושביה עלו מרוסיה, תיהפך לידידה של ברית המועצות.

הסבר לעמדה ולמדיניות של ברית המועצות:

1. שאיפה להוציא את בריטניה מהמזרח התיכון: ברית המועצות רצתה לצמצם את השליטה של בריטניה במזרח התיכון משיקולים פוליטיים.
2. השפעת המלחמה הקרה: התמיכה של ברית המועצות נבעה מתוך מחשבה שהיא תשרת את האינטרסים שלה. על רקע התחרות עם ארצות הברית, ברית המועצות רצתה להשפיע על מה שקורה במזרח התיכון. באותה תקופה האזור היה נתון לתמיכה מערבית, בעיקר של בריטניה וצרפת. על ידי תמיכה במדינה יהודית, קיוותה ברית המועצות להשיג השפעה במזרח התיכון.
3. השפעה על המדינה היהודית שתוקם: ייתכן וברית המועצות קיוותה כי המדינה שתקום תהיה ידידותית כלפיה והדבר יקל על חדירתה לאזור, כחלק מהתחרות עם ארצות הברית על אזורי השפעה.
4. השואה– עקב הסבל הרב שעברו היהודים באירופה, כולל יהודי ברית המועצות, ומתוך זהות לסבל שהיהודים והרוסים חוו מהנאצים, תמכה ברית המועצות בהקמת מדינה יהודית.

עמדת ארה”ב

הממשל האמריקאי היה חלוק בדעתו.  שר החוץ, מארשל, לא התנגד לתוכנית. לעומתו, הבכירים במשרד החוץ התנגדו מתוך רצון לשמור על קשרים טובים עם מדינות ערב ששלטו על שטחי נפט רחבים במזה”ת.

הנטייה האמריקאית הייתה לחכות ולראות לאן תתפתח ההצבעה באו”ם. חיים ויצמן, בכיר בתנועה הציונית, נפגש עם נשיא ארה”ב, טרומן. בפגישה הצליח וייצמן לשכנע את טרומן להורות למשלחת האמריקאית להצביע בעד הוספת הנגב לשטח המדינה היהודית (התקיימו בארה”ב בחירות ולטרומן היה חשוב הקול היהודי). הלובי היהודי בארה”ב לחץ על הממשל לתמוך במדינה יהודית. לבסוף תומכת ארה”ב במדינה יהודית- הסיבות לתמיכה:

1. מתוך מחייבות לעם היהודי לאחר השואה.
2. רצון לפתור את בעיית העקורים היהודים באירופה.
3. חשיבות הקול היהודי בבחירות בארה”ב.
4. בהקשר של “המלחמה הקרה” רצתה ארה”ב גם היא דריסת רגל במזה”ת ורצתה למנוע כניסת בריה”מ לשם. ארה”ב ניסתה למנוע כל הישג מבריה”מ וניסתה לגייס את תמיכת היהודים בה.

הפעילות הדיפלומטית של היהודים לגיוס תומכים בתוכנית החלוקה

נציגי הישוב היהודי ניהלו ערב הצבעה לגיוס מדינאים ברחבי העולם בטענה שהעולם חייב ליהודים חוב בשל זוועות השואה ובשל מצבה של שארית הפליטה מה שהדגיש את הצורך מדינת יהודית ריבונית, הם התמקדו בהשגת תמיכתה של ארצות הברית בפרט.  הממשל האמריקאי היה חלוק בדעותיו: חלקם התנגדו להקמת מדינה יהודית ריבונית בטענה שהם יצטרכו להיות מעורבים במזרח התיכון ובכך לשלוח חיילים שלהם שיגנו על המדינה היהודית. בנוסף, הם טענו שהם יצטרכו לשלם על כך ביוקר בכל הנוגע עם יחסיה למדינות הערביות. כששמעו על כך הנציגים היהודים, הם החלו להפעיל לחץ על הנשיא ולפעול בדרכים ופעולות, על מנת לשכנע את הנשיא טרומן. רק בעקבות פגישתו עם וייצמן ב-19 בנובמבר הוא הורה למשלחת האמריקאית להצביע בעד הכללת הנגב הדרומי בתחומי מדינת ישראל ולהפעיל לחץ על המשלחות השונות למען השגת רוב של שני שלישים בעד הקמת המדינה היהודית.

החלטת האו”ם- כ”ט בנובמבר 1947- תוכנית החלוקה

בהחלטה  שנתקבלה על ידי האו”ם ב- 29 (כ”ט) בנובמבר, 1947 נקבעו מספר החלטות:

1. הבריטים נדרשו להתפנות מהארץ עד לתאריך 1 באוגוסט
2. ההחלטה קבעה כי ירושלים תוכרזו כשטח ניטרלי בפיקוח האו”ם.
3. יישמר שיתוף פעולה כלכלי בין המדינה הערבית והיהודית באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות.
4. תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל למדינה יהודית שתשתרע על פני כ- 55% מהשטח ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי, עמק יזרעאל והכינרת, הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת. מדינה ערבית שתשתרע על פני 45% מהשטח ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, את רצועת עזה עד אשדוד, את המחצית הצפונית של הנגב המערבי, ובאר שבע ואת בקעת הירדן.

תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה:

ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות בעד החלוקה, 13 מדינות הצביעו נגד ההצעה, 10 מדינות נמנעו.

למחרת ההצבעה, ב- 30 בנובמבר, הותקף אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה בלוד ו- 6 מנוסעיו נרצחו. מלחמת העצמאות החלה!!

התגובות להחלטת האו”ם

תגובת היהודים– העולם היהודי קיבל את ההחלטה בשמחה. ההחלטה היוותה ניצחון לעם שנאבק על זכותו למדינה עצמאית וההגשמה של מטרת הציונות. העולם היהודי הסכים עקרונית לחלוקת הארץ והישוב היהודי אף יזם פעילות דיפלומטית לקידום ההחלטה. עם זאת, היה חשש בקרב היהודים בגלל הקשיים שנוצרו עקב החלוקה- בן גוריון הבין כי ישנה סכנה מידית למלחמה מצד הערבים, ישובים יהודים רבים ובעיקר ירושלים לא נכללו בשטח המדינה היהודית, ליהודים היה מחסור במשאבים כלכליים וגבולות המדינה היו קשים להגנה ונכללו בתחומה הרבה ערבים.

תגובת הערבים– הערבים בא”י דחו את ההחלטה והגיבו בפראות ובשביתות. הערבים התנגדו עקרונית לחלוקת הארץ, תוך דבקות בעובדה שא”י כולה צריכה להפוך למדינה ערבית. ערביי א”י הכריזו כי יאבקו בכוח לסיכול ההחלטה. הוועד הערבי העליון שייצג את ערביי הארץ הכריז מיד על שביתה של שלושה ימים. למחרת ההצבעה החלה מלחמת העצמאות בירי על נוסעי אוטובוס יהודי שהיה בדרכו מנתניה לירושלים. שישה מהנוסעים נהרגו. הנהגת ערביי הארץ טענה כי תכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם.

תגובת מדינות ערב– מדינות ערב לא קיבלו את ההחלטה בשמחה אולם החליטו כי הם לא נוקטים בצעדים צבאיים עד להכרזה על הקמת המדינה, עם זאת הם תמכו כלכלית בערביי ישראל ושיגרו מתנדבים להיאבק נגד היהודים ונגד יישום תוכנית החלוקה.

תגובת בריטניה– בריטניה לא ציפתה להחלטה כזו, היא הודיעה שתפנה את א”י בהתאם להחלטת האו”ם. הם המשיכו למנוע עלייה יהודית  ואף המשיכה לפעול נגד המחתרות היהודיות.

• מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות כמלחמה קיומית של הישוב היהודי ושל מדינת ישראל

בעקבות החלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר, פרצה מלחמה בארץ ישראל. מה- 30 בנובמבר 1947 ערביי ישראל החלו לחימה כנגד היישוב היהודי בפעולות טרור שנמשכו עד מחצית שנת 1949.

המאפיינים הייחודיים של המלחמה

1. מלחמה קיומית– מלחמה על עצם קיומה של מדינה יהודית בא”י. מקומה המרכזי של המלחמה בהתפתחות הסכסוך הערבי ישראלי כולל סוגיות שטרם נפתרו כמו היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינאים, קביעת גבולות המדינה.
2. את המלחמה ניתן לחלק לשני שלבים עיקריים– 1. מתחילת המלחמה ועד אמצע חודש מאי 1948, אז מכריז בן גוריון על הקמת המדינה. בשלב זה הלחימה היא בין ערביי ארץ ישראל ליהודים שרוצים לממש את החלטת האו”ם. 2. מ 15.4.1948 עד אמצע שנת 1949, אז מצטרפות מדינות ערב ללחימה נגד היהודים.
3. מטרות הצדדים הלוחמים-

ערביי ארץ ישראל–  ביקשו למנוע את הקמתה של מדינה יהודית וכשהוקמה המדינה פעלו להשמדתה.

היישוב היהודי ומדינת ישראל – ביקשו להביא להקמתה של המדינה היהודית ולהבטיח את קיומה. מבחינת היהודים זו מלחמה קיומית של “להיות או לחדול”.

4. היעדר הבחנה בין חזית לעורף– האוכלוסייה היהודית והערבית חיו בקרבה פיזית ולכן על כל הישוב היה להילחם על קיומו. התפישה הישראלית הייתה שכל ישוב אזרחי קובע את הגבולות ושומר עליהם, ולכן זה יצר מצב של מלחמה שגם לאוכלוסייה האזרחית היה משקל מכריע בתוצאות.
5. נתוני פתיחה קשים לצד היהודי– היה צורך בהקמת מדינה תוך כדי לחימה, כשצבאות ערב פלשו למדינה בת כמה שעות בלבד, לכן תוך, כדי המלחמה היה צריך להתמודד עם: הקמת מוסדות המדינה, להקים צבא ולפרק את המחתרות, קליטת עלייה גדולה, בעיות כלכליות.
6. ניצחון ישראלי במחיר גבוה– ). זאת המלחמה הקשה ביותר במלחמות ישראל. למרות הניצחון הישראלי, אחוז אחד מהאוכלוסייה היהודית נהרג. סך הכל נהרגו 6,000 יהודים , מתוכם כ- 1,500 אזרחים.

המלחמה מחולקת ל-4 תקופות:

תקופה ראשונה: 31.3.1948 – 29.11.1947

א. מאפייני התקופה

החודשים הראשונים למלחמה. תקופה זו מאופיינת בהתקפות של הערבים בארץ ישראל כלפי היהודים שנמצאים במגננה.  היישוב היהודי מותקף ללא הרף ע”י כוחות ערביים לא סדירים (מלחמת גרילה) כאשר הבריטים עדיין שולטים בארץ.

 עיקר המאבק הוא בדרכים, ביישובים יהודים מבודדים ובערים מעורבות. הערבים מנצלים את יתרונם הגאוגרפי, כפרים ערבים שלטו על רוב הכבישים החשובים והערבים פגעו ברכבים יהודיים שעברו בצירי התנועה. התשובה העיקרית להתקפות בדרכים היא התארגנות בשיירות ממגונות של כלי רכב שמטרתן לפרוץ את המצור. אנשי “ההגנה” התקשו להגיב והיו צריכים להחביא את נשקם מפני הבריטים שעדיין נכחו בארץ.

קשיי היהודים התרכזו במחסור בנשק, בהעדר תמיכה של מדינות בעולם, בכך שהערבים יזמו התקפות והיהודים התגוננו ובנוסף היה קושי לנוע בדרכים כדי להגן על היישובים המבודדים.

ב. דוגמא לתקופה – שיירת הל”ה

שיירת הל”ה- יחידה של חברי ה’הגנה’, רבים מהם סטודנטים באוניברסיטה העברית, שיצאו מירושלים בדרך לכפר עציון בלילה בין ה- 15 ל- 16 בינואר  1948,  על מנת לתגבר את הכוחות בגוש עציון. בניגוד לשיירות אחרות, הם הלכו רגלית בלילה מהרטוב, בסמוך לבית שמש של היום, לכפר עציון שבגוש עציון. בדרך התגלו וניהלו קרב הגנה נואש מול מאות ערבים, עד שנהרגו כולם – 35 במספר.  לזכרם כתב חיים גורי את השיר “הנה מוטלות גופותינו”.

תקופה שניה: 14.5.1948- 1.4.1948

א. מאפייני התקופה

מעבר מהגנה להתקפה, היהודים לוקחים את היוזמה ותוקפים לפי תוכנית ד’: תוכנית זו משנה את פני המלחמה, למרות המיעוט באמצעים כגון נשק וציוד בסיסי ולוחמים יהודים. התוכנית התבססה על העברת כוחות ממקום למקום לפי הצורך. מפקדת “ההגנה” תיאמה את ההתקפות בהם היו מרוכזים כוחות גדולים לצורך תקיפה.  התוכנית הביאה לשחרור המקומות הנצורים. תוכנית ד’ התבצעה מאפריל עד מאי 1948, היא סימנה את מעבר הישוב מהגנה להתקפה, כתוצאה מתוכנית זו הצליחו אנשי היישוב היהודי להשיג רצף טריטוריאלי. עקב כך ערים מעורבות נכבשו ונעשה ניסיון לפרוץ את המצור לירושלים.

מטרות התוכנית:

1. השתלטות על שטחי המדינה היהודית המתוכננת.
2. הגנה על ישובים יהודיים שמחוץ לשטחים הללו, כלומר תפיסת שטחים שבהם יושבים יהודים, גם אם הם לא חלק מהמדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה.
3. ליצור רצף טריטוריאלי על ידי כיבוש ערים, כפרים ושכונות ערביות.
4. לקראת עזיבת הבריטים יש לפעול כדי להשיג שליטה על תחנות משטרה, מחנות צבא ותחנות רכבת.

שינוי זה במצב הכוח היהודי אפשר את הכרזת העצמאות ב- 14.5.1948 והקמת מדינת ישראל.

אחת התופעות הבולטות בתקופה זו היא בריחה המונית של אוכלוסייה ערבית בתמיכת ההנהגה המקומית ומדינות ערב השכנות. לקראת סוף התקופה נכנסו ליהודה ושומרון כוחות הלגיון הערבי (הירדני) שכבשו את יישובי גוש עציון ממש ערב ההכרזה.

ב. דוגמא לתקופה זו- מבצע נחשון
מטרות המבצע: פריצת הדרך לירושלים והסרת המצור מהעיר על ידי כיבוש הכפרים הערביים הצופים על הדרך לירושלים.

מהלך המבצע: לראשונה עוברים מהגנה פסיבית למתקפה יזומה, לשם כך גויסו 1500 חברי פלמ”ח. המבצע נמשך כשבוע וכלל שלוש שיירות עמוסות אספקת מזון ותחמושת שהגיעו לירושלים.  האספקה שהגיעה לירושלים חילצה את תושבי העיר מסכנת רעב ואפשרה להם להחזיק מעמד לאורך המלחמה. המורל הערבי ירד לאחר מותו של מנהיג הכנופיה באזור- אל חוסני.

בין התקופה השנייה לתקופה השלישית מכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל (פרוט בפרק הבא)

תקופה שלישית: 10.6.1948- 15.5.1948

א. מאפייני התקופה

היוזמה חוזרת לערבים כאשר מדינות ערב פולשות למדינת ישראל שרק קמה. הערבים שוב בהתקפה והיהודים בהגנה. הצלחת הכוחות היהודים ביישום תוכנית ד’ מגבירות את החשש הערבי מפני כיבוש יהודי של ארץ ישראל והקמת מדינה לפני עזיבת הבריטים. כדי למנוע זאת, צבאות עירק, ירדן, סוריה, לבנון ומצרים מחליטות על פלישה לא”י. תכנית הפלישה התבססה על רעיון של “מלחמת בזק”, והשאיפה של מנהיגי מדינות ערב לנתק את הכוחות היהודיים.

מטרתם הייתה לכבוש את צפון הארץ ולהתקדם לכיוון מישור החוף כאשר במקביל מצרים תוקפת מדרום. מספרי הלוחמים בצבאות ערב היו גדולים בהרבה מהכוחות היהודיים, לכוחות היהודיים היו מעט נשקים, מעט לוחמים והם כבר היו מותשים לאחר מספר חודשים של לחימה. היתרון נמצא בידי צבאות ערב עם טנקים ומטוסים וכוחות רעננים והם השיגו ניצחונות בשלב זה של המלחמה.

יחד עם זאת, המוטיבציה היהודית הייתה גדולה ביותר!  זוהי מלחמה קיומית מבחינתה. בשלב זה מוקם צה”ל. בדרום הצליחו המצרים להגיע עד אזור אשדוד (צומת עד הלום), כביש ת”א- ירושלים נחסם והצבא העירקי השתלט על ראש העין, בצפון הארץ שטחים רבים נפלו לידיים לבנוניות וסוריות.  למרות הנחיתות הישראלית, לאחר 4 השבועות הקשים, הצליחה ישראל לבלום את הכוחות הערביים. כוחות המגן הישראלים הצליחו לשמור על קיום המדינה במחיר כבד מאוד בהרוגים ופצועים. כ- 300 אזרחים וכ- 870 לוחמים נהרגו.

בתום תקופה זו, נכנסה לתוקף ביוזמת האו”ם הפוגה שנמשכה כחודש.

ב. דוגמא – המערכה בצמח ובדגניה

בצפון הארץ התקדמו הסורים לעבר קיבוצי עמק הירדן. משטרת צמח נכבשה לאחר קרב קשה והכוחות המגנים נסוגו לקיבוץ דגניה א’. הסורים תקפו את הקיבוץ בירי ארטילרי ובכוח שריון, שכלל ארבעה טנקים מסוג רנו . לעזרתה של דגניה הוחשו שני תותחים צרפתיים, שהגיעו לארץ רק יום קודם לכן ונקראו “נפוליונצ’יקים”. לוחמי דגניה הצליחו לעצור את התקדמותם של שני טנקים בעזרת בקבוקי מולוטוב והסורים נסוגו מהקיבוץ ומאוחר יותר גם מצמח.

תקופה רביעית אמצע יוני 1948 – מרץ 1949

א.  מאפייני התקופה

בשלב זה ישראל בעזרת צה”ל לוקחת יוזמה, תוקפת ומנצחת את המלחמה. בשלב זה היו הפסקות מלחמה יזומות.

לאחר תקופה קשה של קרבות הציבה לעצמה מדינת ישראל (שכבר הוכרזה) לשחרר את כל השטחים שנקבעו כשטח ישראלי בתוכנית החלוקה של האו”ם. ברגע שהחלו להשיג זאת החלו במהלכים אסטרטגיים ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי.  צה”ל החל לתקוף והצליח להגיע להישגים אל מול מדינות ערב בכל החזיתות. בזמן הזה ביוזמת האו”ם ישנן שתי הפוגות אש נוספות, ביניהן קרבות קשים- קרב עשרת הימים- בגליל התחתון, בשפלה ועל הדרך לירושלים. צה”ל יוצא להתקפות מסודרות ומשתלט על שטחים בגליל, בערבה ובנגב, הביס את הצבא המצרי וקובע עובדות בשטח- כאן מדינת ישראל! לצד זה ישראל המדינה הצעירה נאבקת גם בזירה המדינית על קיומה אל מול האו”ם.

ב. דוגמא לאירוע בתקופה- מבצע עובדה ה-5 במרץ עד ה- 10 במרץ 1949

מבצע עובדה היה המבצע האחרון במלחמת העצמאות. במהלך שיחות שביתת הנשק, ויתרה מצרים על דרישותיה בדרום הנגב. בראשית מרץ החלו השיחות עם ירדן שתבעה לעצמה את דרום הנגב לכן הוחלט להוכיח שהנגב בשלמותו מצוי בשליטה ישראלית. המטרה:  ליצור עובדה בשטח, שהנגב מצוי בריבונות ישראלית.

כוח של חטיבת “הנגב” נע להר הנגב לכיוון אילת ולאחר חמישה ימים הגיע למפרץ אילת. לאחר שהצבא הירדני פינה את משטרת אום רשרש (אילת) , כוח שני של חטיבת “גולני” נע לעבר אילת בדרך הערבה. הכוח הקים מעין תחרות עם חטיבת גולני מי יגיע ראשון לאילת. הכוח של חטיבת הנגב הגיע לאילת שעתיים לפני חטיבת גולני. על משטרת אום רשרש הונף דגל שהוכן מבד לבן ודיו (דגל הדיו).

מבצע עובדה היה המבצע האחרון במסגרת מלחמת העצמאות.

א.  ההכרזה על הקמת מדינת ישראל 14.5.1948

נסיבות ההכרזה, המצב בחזיתות:

הישגי תכנית ד’– תוכנית זו הביאה לכיבוש הקסטל ששלט על הדרך לירושלים ולהרג מנהיג ערבי בולט בשם אל חוסייני. מותו ואיבוד הקאסט פגע קשות בערבים. בנוסף כיבוש הכפר הערבי דיר יאסין והשמועה כי הכפר נהרס ע”י האצ”ל יצר פחד והביא לבריחה של המוני ערבים. ירושלים, יפו ושטחים ערבים רבים נכבשו ע”י היהודים שהשיגו רצף טריטוריאלי.

נפילת גוש עציון- אזור זה נכבש ע”י הלגיון הערבי ויהודים רבים נהרגו בקרבות.

מצור על הרובע היהודי בירושלים העתיקה– היהודים שחיו ברובע זכו להגנת הבריטים, אך לאחר שהם עזבו הותקפו היהודים ע”י חיילים ירדניים. לבסוף נכבש הרובע היהודי ע”י הירדנים.

הוויכוח על מועד ההכרזה

ב- 12 במאי 1948, כאשר היה ברור שהבריטים נחושים בדעתם לעזוב את הארץ ב- 14 במאי, כונסה מנהלת העם (הממשלה הזמנית, שבראשה עמד דוד בן גוריון ) כדי להכריע בשאלה-

 האם להכריז מיד עם עזיבת הבריטים על הקמת מדינת ישראל או לדחות את ההכרזה?

נימוקי המתנגדים להכרזה:

1. היישוב עדיין אינו מוכן מבחינה צבאית להתמודד עם פלישה גדולה של צבאות ערב לארץ. בשלב זה, ההכרזה על הקמת המדינה מעמידה בסכנה את מה שכבר הושג. חלק ממפקדי ההגנה טענו כי המצב הצבאי קשה מאוד.
2. איום הפלישה מטעם מדינות ערב – מדינות ערב איימו כי יפלשו למדינה החדשה מיד עם צאתם של הבריטים. היה חשש כבד מכישלון צבאי ותוצאותיו. הכוחות היו שחוקים מלחימה ארוכה ולצבאות מדינות ערב הייתה עליונות ניכרת בנשק וציוד צבאי.
3. הצעת חלופה של ארצות הברית – ארצות הברית דרשה לדחות את ההכרזה . טענתם הייתה שהפלישה הערבית עשויה להסתיים באסון עבור הישוב היהודי בארץ ישראל . הם רצו להגיע לשביתת נשק. שר החוץ האמריקאי, מרשל אף איים כי האמריקאים לא יגישו סיוע למדינה היהודית במקרה של פלישה. יתר על כן, ארה”ב דרשה “ב לדחות את ההכרזה ב 3 חודשים כי היא חששה שאם היישוב היהודי יפסיד למדינות ערב, תתפוס ברית המועצות את השליטה באזור בעזרת הערבים וכך “תפסיד” ארצות הברית את המזרח התיכון.
4. הצטרפות המלך עבדאללה למערכה – דיווחה של גולדה מאיר שנפגשה בחשאי עם עבדאללה מלך ירדן (11.5.48), חיזק את הידיעות על פלישת צבאות ערב עם יציאת הבריטים והכרזה על הקמת המדינה. המלך עבדאללה גם הודיע על הצטרפות ירדן לפלישה.

נימוקי התומכים בהכרזה:

1.אסור להסכים לשביתת נשק – בן גוריון טען שהמצב קשה ומלא סכנות , שהמחיר יהיה כבד באבדות  ואף על פי כן, ניתן יהיה להכריע במלחמה על ידי הגדלת כוח האדם , (על ידי גיוס בארץ ובחו”ל), והגדלת כמות הנשק. לדעתו אסור להסכים לפתרון של שביתת נשק מפני שאת הזמן הזה ינצלו מדינות ערב  כדי להתחמש ואילו אנחנו בארץ לא נוכל לעשות זאת כי נהיה מוגבלים לפי תנאי שביתת הנשק. בן גוריון טען כי הערבים עדיין לא מוכנים למלחמה.

2.הזדמנות חד פעמית  – הדחייה במועד ההכרזה עלולה להיות החמצה היסטורית לדורות. זו הזדמנות שלא תחזור וצריך לנצל זאת ובמיוחד את תמיכת בריה”מ במדינת ישראל.

3. שיפור במצב הצבאי – תוכנית ד’ הביאה למפנה במלחמה ובחודשים אפריל-מאי 1948 הגיע היישוב להישגים צבאיים. זאת, יחד עם הגעת כמויות נשק גדולות בעיקר מצ’כוסלובקיה, העניקו ליישוב היהודי כוח. חלק ממנהיגי צה”ל טענו כי ישראל יכולה לנצח ויש מוטיבציה גבוהה.

4.יתרונות העצמאות – הכרזה על מדינה הייתה מעניקה למוסדות השלטון מעמד של שלטון חוקי. כמדינה ריבונית, ניתן היה לאחד את הכוחות הלוחמים לצבא אחד, להטיל מיסים ולהנהיג גיוס חובה במקום הגיוס ההתנדבותי עד כה. בנוסף המדינה הייתה יכולה לפתוח את שערי הארץ לעליה לניצולי השואה הרבים אשר חיכו בקפריסין, ביניהם רבים שהיו מסוגלים להתגייס.

– בן גוריון פעל באמצעות הפעלת לחץ אישי על חברי מנהלת העם, הדגשת הסיכויים והמעטה בערך הסיכונים, ואפילו הפעלת סחיטה אמוציונאלית על המתנגדים.

ביום 14 במאי 1948, יום שישי ה’ באייר תש”ח הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל.

הקמת צה”ל ופירוק המחתרות

עם ההכרזה על הקמת המדינה היה צורך מידי בהקמת צבא מאורגן שילכד את כל הכוחות של היישוב היהודי. (ההגנה והפלמ”ח ,האצ”ל והלח”י) .השם שניתן לצבא היה צה”ל – צבא ההגנה לישראל. השם ביטא את העובדה שהצבא הוקם כצבא מגן ואין למדינת ישראל כל כוונות תוקפניות כלפי שכנותיה.  עוד ביטא השם את העובדה שהצבא שהוקם הוא המשכה של “ההגנה” והוא כפוף למוסדות המדינה.

צה”ל הוקם כבר במהלך הקרבות, ב- 1 ביוני 1948, ימים ספורים קודם לכן פרסמה הממשלה הזמנית את פקודת צבא ההגנה לישראל, תש”ח – 1948.

פקודת צה”ל:

• במצב חירום יונהג גיוס חובה לכל העם: גיל הגיוס יקבע בחוק.
• המתגייסים לצה”ל יישבעו אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולמוסדות השלטון שלה.
• לא יוקם או יגויס כל כוח מזוין מחוץ לצבא ההגנה לישראל.
• שר הביטחון ממונה על ביצוע פקודה זו.

נוסח השבועה של לוחמי צה”ל:

מניעי בן גוריון בפיזור המחתרות ומטה הפלמ”ח:

1. הגורם המקצועי – בן גוריון רצה בהקמת צבא מאורגן וממלכתי, כלומר צבא שיש בו היררכיה, דרגות, ומטה כללי. הוא טען שכך נכון לעשות במדינה מסודרת. המעבר מיישוב למדינה חייב הקמת גוף צבאי אחד המציית למוסדות המדינה. צה”ל נועד להיות צבא העם כולו, שאינו מזוהה עם מפלגה או גוף פוליטי.

1. ממלכתיות– בן גוריון יישם את עיקרון העליונות הפוליטית של הממשלה האזרחית על הצבא. בהחלטתו של בן גוריון להקים את צה”ל עמדה ההכרה כי במדינה ריבונית אין מקום לארגונים צבאיים נפרדים, אלא לצבא אחד. הקמת צה”ל אפשרה החלת “חוק גיוס חובה”  על הצעירים הישראליים, ואיחוד כל הכוחות הלוחמים ונשקם נגד  הפלסטינים והערבים   בא”י.

3. הגורם הפוליטי – הקמת המדינה הייתה הזדמנות פז לנטרל את הכוחות האופוזיציוניים (המתנגדים) לבן גוריון – אצ”ל, לח”י ואף פלמ”ח.
4. אי אמון אובייקטיבי במחתרות ובפלמ”ח – משקעי העבר ופריצת האצ”ל לשכונת מנשיה בדרום ת”א, במטרה לכבוש את יפו הזינו את חששות בן גוריון. כמה ימים לפני הכרזת המדינה הורה מטה הפלמ”ח לאנשיו לקיים רק פקודות שאושרו על-ידי המטה. ההוראה בוטלה מידית על ידי בן גוריון. כאשר הוקם חיל הים סירבו חלק מאנשי הפל-ים להצטרף לשורותיו וערקו מהצבא; אחד ממפקדי חטיבת הראל של הפלמ”ח החרים 75 רובים שנשלחו לחטיבה אחרת, והוכיח בהתנהגות זו את העדרה של ראיה ממלכתית.

הקושי בהקמת צה”ל- פירוק המחתרות

1. צה”ל הוקם במהלך הלחימה– ב- 1 ביוני 1948. הקושי בהקמת צה”ל נבע מכך שהיה צריך לעבור מכוח צבאי לא מסודר לצבא שהוא מאורגן על פי חוק, כל זה במהלך לחימה, ולשלב בתוכו את כל קבוצות המחתרת של היישוב היהודי (אצ”ל, לח”י, פלמ”ח) תחת פיקוד אחד, ללא קשר למחלוקות הפוליטיות הקיימות בניהן. ארגון ההגנה התפרק ונשבע אמונים לצה”ל. הקושי היה אל מול המחתרות האחרות.

1. אזור ירושלים- הכרזת העצמאות לא חלה על אזור ירושלים, אשר היה מיועד להיות אזור בשליטה בינלאומית. משום כך, המשיכו המחתרות: האצ”ל והלח”י, לפעול בירושלים, במקום להתפרק ולהצטרף לצה”ל. במצב זה היה קשה ליצור צבא אחיד בעל סמכות עליונה אחת.

התנגדות מצד האצ”ל והלח”י- למרות דרישת בן-גוריון, חלק מאנשי המחתרות סרבו לפרק את המחתרות. חלק מהבעיה הייתה השתלבותם של אנשי האצ”ל והלח”י במספר מצומצם של יחידות צה”ל בלבד. לא נקבעו מראש עונשים עבור סירוב פקודה כזה, ונוצרה דילמה מה לעשות בנידון. המרירות וחוסר האמון בינם לבין ה”הגנה”, שנאבקה נגד אצ”ל בשנים הקודמות, הובילו למתיחות מתמדת, והיא הגיעה לפיצוץ בפרשת אלטלנה.

“פרשת הספינה אלטלנה”:

פירוק המחתרות לא היה פשוט. בין אנשי המחתרות לבין הממשלה הזמנית בראשות בן גוריון היו חילוקי דעות. אנשי הלח”י רצחו את שליח האו”ם, ברנדוט. האצ”ל לא מיהרו להתפרק ולקבל את מרות צה”ל וזאת למרות ההסכם שחתם בגין (מפקד האצ”ל) עם ישראל גלילי, עוזרו של שר הביטחון הזמני. גם הפלמ”ח לא מיהר להתפרק. אך, הקושי הגדול מכולם הסתמן באירוע “אלטלנה”:

כחודש לאחר הקמת המדינה ארגנו חברי האצ”ל בצרפת משלוח נשק גדול שהובא לישראל בספינה “אלטלנה”. הוסכם כי חלק מהנשק יגיע ללוחמי האצ”ל שעדיין פעלו באופן עצמאי בירושלים. עם הגעת הנשק לארץ דרשה הממשלה כי כולו יעבור למחסני צה”ל ורק לאחר מכן יחולק לאצ”ל. מפקד אצ”ל, מנחם בגין, דרש כי חלק מהנשק יובל ישירות על ידי גדודי האצ”ל שבתוך הצבא לטובת יחידות האצ”ל העצמאיות בירושלים. עקב כך נפתח עימות מזוין בין צה”ל לבין אנשי האצ”ל שעל האנייה. במהלך העימות הגיעה הספינה לחוף תל אביב שאליו הגיעו המוני אנשי אצ”ל. הממשלה חששה מניסיון מרד ולאחר שמפקדי האנייה סירבו להיכנע- היא הופגזה ועלתה באש. במהלך האירוע נהרגו 16 אנשי אצ”ל ו- 4 חיילי צה”ל. בעקבות האירוע נעצרו רבים ממפקדי האצ”ל וגדודי אצ”ל בתוך צה”ל פורקו ואנשיהם שולבו כחיילים יחידים בחטיבות צה”ל.

פירוק הפלמ”ח

כמה חודשים אחרי פרשת אלטלנה, בספטמבר 1948 הורה בן גוריון  גם על פירוק הפלמ”ח. החלטה זו עוררה ויכוח קשה. מצד אחד היו שטענו בפלמ”ח שבן גוריון פוגע בכוח הלחימה המובחר של צה”ל בגלל שיקולים פוליטיים (אנשי הפלמ”ח היו יריבים פוליטיים של בן גוריון). מצד שני, בן גוריון טען שפירוק הפלמ”ח נועד להבטיח את קיומו של צבא אחד ושאין לאפשר במדינה את קיומם של מסגרות ייחודיות הקשורות למפלגות פוליטיות .

• הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

שביתת נשק– שני צדדים מגיעים להסכמה זמנית להפסקת הלחימה ביניהם. הצדדים מוכנים לציית להסדרים שייקבעו ביניהם.

הפסקת אש– שלב בעימות צבאי שבו שני הצדדים הלוחמים מחליטים להפסיק את פעולות הלחימה ביניהם, כדי לנהל שיחות על סיום מצב העימות.

הסכם שלום– הסכם המייצב את היחסים בין מדינות שנלחמו. מדובר במצב קבוע ובין הצדדים יש הסכמה ליישב כל מחלוקת בדיבור ולא באלימות.

הסכמי שביתת הנשק: מדינות ערב רצו להפסיק בהקדם את הלחימה כי ידעו שהן עומדות בפני תבוסה מוחלטת, לכן הן הסכימו להתייצב בנפרד לשיחות להפסקת האש. השיחות על הסכמי שביתת הנשק נפתחו בעיר רודוס שביוון בינואר 1949. מדינות ערב לא הכירו בזכות קיומה של מדינת ישראל, לכן ההסכם היחיד שעליו היו מוכנות לחתום היה על הפסקת האש, בגבולות שנוצרו בתום הקרבות. הסכמי הסכמי שביתת הנשק נחתמו עם מדינות ערב ולא עם ערביי ארץ ישראל.
מלחמת העצמאות באה על סיומה בעקבות חתימה על 4 הסכמי שביתת נשק בין מדינת ישראל לבין ארבע מדינות ערב (מצרים, ירדן, סוריה ולבנון).

המניעים לחתימת הסכמת שביתת הנשק:

מועצת הביטחון של האו”ם, הודיעה כי בכוונתה להגיע להסכם מדיני בין הצדדים הלוחמים, ואיימה בהטלת סנקציות על מי שיפר את ההפוגה.  כך לחץ בינלאומי אילץ את המדינות להיכנס למשא ומתן על הסדר שביתת הנשק.

מדינות ערב:
א. רצו להפסיק בהקדם את הלחימה כי הם עמדו בפני הפסד מוחלט.
ב. ירדן לדוגמה רצתה להבטיח את שליטתה בשטחים שהשיגה.

ג. לחץ בינ”ל של האו”ם.

מדינת ישראל:
א. לחץ בין לאומי כבד.
ב. העול הכלכלי העצום של הוצאות המלחמה הקשו על היישוב.
ג. שמירת ההישגים שהשיגו בשדה הקרב – שטחה של המדינה גדל, תוכנית כ”ט בנובמבר לא יושמה בנוגע להקמת מדינה ערבית ובנוגע למעמדה של ירושלים. ירושלים חולקה- העיר המערבית הייתה בשלטון ישראל ונקבעה כבירתה של המדינה, והעיר המזרחית הייתה בשלטון של ירדן.
ד. חתימה על הסכמי שביתת הנשק עמדה להוציא את ישראל ממעגל הלחימה ולהבטיח את יכולתה של ישראל להתחיל להתבסס חברתית וכלכלית.

הגבולות שנוצרו:

בעקבות ההסכמים נוצרו הגבולות הבין לאומיים של ישראל עד למלחמת ששת הימים, מה שמכונה “הקו הירוק” (הגבולות סומנו בצבע ירוק). הסכמי שביתת הנשק העניקו לישראל שקט, בטחון ויכולת להשקיע מאמצים בקליטת עלייה, בפיתוח כלכלי ובבניית החברה. ישראל יצאה מנצחת מהמלחמה, היא זכתה לשטחים נרחבים מעבר לאלו שהקצו לה בכ”ט בנובמבר (החלטת האו”ם).

הבעיות הלא פתורות בעקבות מלחמת העצמאות

המלחמה לא הסתיימה בהסכם שלום ובהכרה במדינה יהודית בשטח ישראל, אלא, הסתיימה בשביתת נשק, שהייתה זמנית וללא הכרה בישראל. מדינות ערב ספגו תבוסה ותחושת התסכול של שלהם רק גדלה. החל מסיום הלחימה כל הצדדים ציפו לסבב נוסף. בעקבות המלחמה נותרו מספר נושאים ללא פתרון, כאשר הקשה ביותר מבניהם הינו בעיית הפליטים הפלסטינים.

בעיית הפליטים– אלפי פליטים פלסטינאיים הגיעו לכל מדינות ערב, אשר דרשו כתנאי לשלום את הסכמת ישראל להשבת הפליטים. ישראל התנגדה לכך כי היא הייתה עסוקה בקליטת העלייה היהודית. כתוצאה מהמלחמה הפכו כמחצית מן הערבים (650,000) שהתגוררו בא”י ב 1949, לפליטים.
הגורמים לבריחת ערביי א”י בשלב הראשון של המלחמה עד פלישת צבאות ערב:

• התפוררות החברה הפלסטינאית– בני המעמדות העליונים, האמידים, עזבו את הארץ כדי להמתין עד שתעבור המלחמה. לפי ההערכה, עזבו כ 30,000 איש. הבריחה הזאת רוקנה את האוכלוסייה הערבית בא”י משכבת מנהיגיה, ערערה את רוחה וגרמה לתושבים נוספים לעזוב את בתיהם.
• מדיניות ההנהגה הערבית: בנוסף לכוחות היהודים שגרמו להפיכתם של מחצית מן התושבים הערבים לפליטים, גרמה לכך גם ההנהגה הערבית, שהייתה מפוצלת ולא נתנה לתושבים הערביים הנחיות ברורות בעת המלחמה.
• הליגה הערבית – בתחילת 1948 הליגה הערבית, קראה לתושבי פלסטין לעבור לארצות השכנות כדי להינצל מפגיעות המלחמה ומנהיגיה הבטיחו להם שהם יקבלו את בתי היהודים כשהמלחמה תסתיים.
• גירוש ובריחה בשל מצב המלחמה- לא ניתנה פקודה מצד גורמים פוליטיים לגרש ערבים משטחי המדינה היהודית. אבל, היו גירושים לאחר שכבשו יישובים ערבים וגם היהודים השתמשו בלוחמה פסיכולוגית שניהלו כדי להפחיד ולגרום לערבים לצאת. בלוד ורמלה היה גירוש מאורגן, אך בשאר המקומות לא. במקביל ערבים רבים ברחו לאחר יישום תוכנית ד’.

בשלב השני של המלחמה, עם פלישת צבאות מדינות ערב לא”י נמשכה הבריחה מהארץ:
הבריחה נבעה מחשש מנקמת היהודים ובמקרים מסוימים, היה גירוש מאורגן ע”י היהודים, כמו בלוד ורמלה.