אידאולוגיה הנאצית

בחירת כרזה 1:

• בחרנו בכרזה זו מכיוון שהתמונה מתארת את מציאות אותה התקופה של השלטון הנאצי, שבה היטלר הוא השליט הדיקטטורי ומאחוריו עמד עם שלם של גרמנים.

• בכרזה זו אנו רואים את היטלר במרכז התמונה בגדול שמעליו יש אור גדול המאיר עליו ומתאר אותו כמושיע של העם הגרמני. בידו של היטלר מונח דגל אדום עם סמל של הצלב כרס והאדום מתאר סוג של אזהרה והרתעה. מנקודת האור יוצא נשר שמוכר כ”מלך העופות” כמו שהיטלר מציג את עצמו כ”מלך” ומסמל חוזק גאווה ועליונות.
• העיקרון המתאים לכרזה זו הוא: עקרון המנהיג ( “הפיהרר פרינציפ”) – כדי לממש את עקרונות האידיאולוגיה צריך בן אדם שמוביל אחריו עם שלם ונקרא “הפיהרר”. הוא צריך לעמוד בראש המדינה ולהוביל אותה לניצחון במאבק, הוא אינו יכול להיות כפוף לחוקים ולכן הוא נמצא מעל כל חוק שנכתב על ידי בני האדם ואסור לערער עליו. הוא לא נבחר לתפקיד על ידי העם אלא נבחר על ידי האל. הוא נשלח לדאוג לעם הגרמני ולהוביל אותו לעתיד מפואר, כלומר לכונן את “הסדר החדש”.
• עיקרון זה בא לידי ביטוי בכרזה בגלל שאנו רואים את היטלר עומד במרכז התמונה וכל הפוקוס עליו ומאחוריו כל העם, מכיוון שהיטלר הוא המנהיג והוא צריך לעמוד בראש המדינה ולהוביל אותה לניצחון במאבק.

בחירת כרזה 2:

•  בחרנו בכרזה זו מכיוון שמתואר פה הגרמני שהוא הגזע העליון, היפה, החזק והמוכשר לעומת הבן אדם שנמצא לידו שהוא מייצג את העם הנחות שהוא ההפך הגמור מהגוף הגרמני, מכוער, עצלן וכו..
•  בכרזה זו אנו רואים את הבן אדם הגרמני הולך בגאווה ובביטחון עם כנפיים של מלאך ולידו צועד היהודי, השמן, מחריב התרבות. הגרמני מחזיק ליהודי את היד כמו שהורה מחזיק לילד שלו את היד אבל זה מתואר לא בצורה החיובית של החזקת היד, בצורה של החלטה, הגרמני מחליט על היהודי.
•  העיקרון המתואר בכרזה הוא: “תורת הגזע” – במרכז האידיאולוגיה הנאצית עמדה תורת הגזע. על פי תורת הגזע ישנו אי שוויון טבעי בין בני האדם. האנושות מחולקת לגזעים שאינם שווים מטבעם – ישנם גזעים עליונים וגזעים נחותים
• ניתן לראות בכרזה שהגרמני יותר “מושלם” מהיהודי. כמו שמתואר לנו בתורת הגזע, קיים אי שוויון בין בני האדם, במקרה הזה, בין היהודי לגרמני.

בחירת כרזה 3:

• מכיוון שכרזה זו מתארת את עיקרון עליונות המדינה הכי מובן שמצאנו. בתמונה רואים ילדה עם קופת חיסכון ועליה סמל של הצלב קרס שהוא הסמל של המדינה הנאצית. ניתן להבין מאיור זה שהילדה בתמונה בעצם חוסכת כסף למען מדינתה.

• בכרזה אנו רואים ילדה בלונדינית ויפה, לפי איך שהגרמנים מתוארים. הילדה נמצאת במרכז התמונה והיא לבושה במדים של הנאצים ובידה יש קופת חיסכון עם סמל ענק של הנאצים – צלב קרס. קופת חיסכון מתארת לנו בעצם שהילדה אוספת כסף למען המדינה שלה.
• העיקרון שמתואר לנו בכרזה זו הוא: “עליונות המדינה”. עליונות המדינה אומר שהעם הגרמני והמדינה כולה הם בעלי הערך עליון, וכל פעולה או מעשה צריכים להבטיח את טובתם ולשרת אותם. במדינה יחיה רק הלאום הגרמני ולזרים אין מקום במדינה זו. הלאום יקריב את חייו למען המדינה כי חשובה המדינה ולא חיי הפרט.
•  עיקרון זה בא לידי ביטוי בכרזה בכך שאנו רואים כי הילדה רוצה לטובת המדינה והיא חוסכת כסף בקופת החיסכון שלה וכל הכסף מיועד ללכת לטובת המדינה ולא לטובתה האישית. הילדה לבושה במדים של הצבא הנאצי מה שמראה לנו כי יש מקום במדינה רק לגרמנים וזרים לא זכאים לעשות את המעשה שהילדה עשתה.

בחירת כרזה 4:

• בחרנו בכרזה זה מכיוון שהיא מתאר כיצד הגרמנים ציירו אותנו, היהודים. הם ציירו אותנו כמפלצות מכוערות שמסוכנות לאנושות. כרזה זו מראה בעצם את התמונה הכללית של המצב, שיש שנאה כלפיי היהודים.

• הכרזה בצבע שחור לבן, קודרת, משדרת אימה ופחד. במרכז הכרזה נמצאת דמות גדולה על מגן דוד על המצח שלה שמתארת לנו בעצם את היהודים. הפרצוף בתמונה הוא פרצוף מכוער, יש לו אף גדול ושיניים חדות והוא אוכל אנשים. מציירים אותו ממש כמפלצת.
• העיקרון המתאים לכרזה הוא עיקרון: “אנטישמיות – שנאת היהודים” – על פי תורת הגזע, היהודים הם מחריבי התרבות האנושית. מטרתו של העם היהודי היא להרוס כל עם שבקרבו הוא יושב כדי להשתלט על העולם כולו ואז להחריבו.

• עיקרון זה בא לידי ביטוי בכרזה בכך שאנו רואים כי היהודי בכרזה אוכל את כל העמים האחרים ומשמיד אותם כביכול.

בחירת כרזה 5:

• בחרנו בכרזה זו מכיוון שבכרזה הזו ניתן לראות את עיקרון מרחב המחיה. השחקן הראשי – “המלך” הוא שייך לעם הגרמני ואפשר לראות שהוא בעצם משתלט על כל לוח השחמט ודוחק את השחקנים האחרים – “החיילים” שהם מתארים את המדינות האחרות מה שנקרא.
•  בכרזה אנו רואים לוח שחמט ועליו שלושה חיילים ומלך. המלך מיוצג כעם הגרמני ועליו יש את הסמל של הצלב קרס ונשר גדול שמסמל את היטלר, כי הנשר הוא “מלך העופות” והיטלר מתאר את עצמו כמלך. השחקן של המלך מצויר בגדול ובאמצע לוח השחמט ופולש למרחב של “המדינות האחרות” ומשתלט עליהם, ודוחק את החיילים האחרים לפינה וסוג של שבויים לעם הגרמני. וכמובן כמו בכל כרזה מופיע הסמל של הנאצים בגדול – הצלב קרס.
•  העיקרון המתאר את הכרזה הוא: “מרחב מחיה”. מרחב מחיה אומר שהעם הגרמני הוא העליון והמשובח ולכן הוא זקוק למרחבים כדיי להתפתח ולהשביח את עצמו. גבולות גרמניה הנוכחים לא מספקים מרחב מחיה שמאפשר את התפתחות הגזע העליון. חובתו וזכותו של העם הגרמני להרחיב את גבולות מדינתו כדיי שיהיה לו מרחב מחיה עשיר וגדול כדיי שהוא יוכל להתפתח. ההתרחבות תהיה כיבוש אדמות הגזעים הנחותים, היכן שנמצאים העמים הסלאבים החלשים שישרתו את העם של האדונים.
•  עיקרון זה בא לידי ביטוי בכרזה בכך שאנו רואים כי השחקן הראשי, שהוא בעצם שייך לעם הגרמני, משתלט על כל לוח השחמט ופולט וכובש את כולו. הוא דוחק את שאר השחקנים (המדינות האחרות) לפינה וניתן לראות כי הם חלשים וסוג של שבויים שלו.

רפלקציה אישית- הילה אוחנה:

א. שלבי העבודה כפי שחוויתי היה כך: בחרנו תמונה תמונה כמו שהיה צריך,  ולאחר מכן התחלנו לדבר ולהסביר אותה.

ב. העבודה הקבוצתית התקיימה כך: חילקנו את העבודה שווה בשווה, אחת חיפשה תמונות, אחת בדקה ואמרה מה לכתוב, ואחת כתבה במחשב.

ג. לפי דעתי אין נקודות שהיה ניתן לשפר, בסך הכל העבודה הייתה כיפית ומובנת.

ד. לדעתי העבודה תרמה לי מאוד להבנת הנושא, בעזרת ההסבר שכתבנו במילים שלנו הצלחתי יותר להבין ולדעת על מה מדובר.

רפלקציה אישית – עדן צח:

א. שלבי העבודה כפי שאני חוויתי היו כך: על הכרזה הראשונה עבדנו כולנו ביחד כדיי להבין מה בעצם צריך לעשות ולאחר מכן שעברנו לכרזות האחרות חילקנו את העבודה ביננו וכל אחת עשתה כרזה בנפרד ובסופו של דבר חיברנו את כל הכרזות ביחד וכך יצאה לנו העבודה. הדרך הזאת גם יותר יעלה וחוסכת זמן וגם יותר נוחה כי לפעמים קשה שכמה מוחות שלא חושבים בדיוק אותו דבר עובדים ביחד.

ב. חילקנו בנינו את העבודה על הכרזות, כל אחת עשתה משהו אחר בנפרד ובסוף חיברנו הכל.

ג. אני לא חושבת שצריך לשפר משהו בעבודה מכיוון שהיא דיי מובנת וקלה ולא דורשת יותר מידי מאמץ, עבודה נעימה ומעוררת השראה.

ד. העבודה עזרה לי להבין ולדייק יותר בפרטים על כל העקרונות של האידיאולוגיה הנאצית. לפני כן ידעתי רק מהן העקרונות אבל בזכות העבודה הבנתי יותר לעומק.

משימה א’ – בחירת דמות: 

בחרנו בד”ר אלחנן אלקס – ראש היודנראט בגטו קובנה. עברנו בקצרה על כל הקורות חיים של כל הדמיות והקורות חיים של אלחנן הכי משכו אותנו ועניינו אותנו.

אלחנן אלקס נולד בקלווריה שבליטא להוריו ישראל-מאיר ושרה, בפלך סובאלק של האימפריה הרוסית. אביו היה רב וממנו קיבל בילדותו חינוך מסורתי. הוא למד בקובנה, וסיים לימודי רפואה ב-1903 בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית. בשנת 1912 נישא למרים אלבין ונולדו להם שני ילדים יואל ושרה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הרוסי כקצין רפואה ואף זכה באותות הצטיינות.

אחרי המלחמה, ב-1923, מונה כמנהל המחלקה הפנימית בבית החולים היהודי “ביקור חולים” שבקובנה. בנוסף עבד כרופא של השגרירות הגרמנית בקובנה והיה רופאו האישי של השגריר.

הוא נחשב אחד הרופאים הטובים ביותר בליטא. אלקס היה פעיל בתנועה הציונית, בעל קשרים בתנועת הנוער החלוץ, והיה מעורב בפעילות התרבותית של הקהילה היהודית. לאחר פלישת הסובייטים לליטא ביוני 1940 השתמש בקשריו עם הממשל הסובייטי כדי להוציא אלפי אישוריי יציאה לפליטים יהודים מפולין שנמלטו לליטא בעקבות הפלישה הנאצית בספטמבר 1939.

ב-24 ביוני 1941 נכבשה קובנה על ידי הנאצים. למרות שדיפלוטים זרים הציעו לאלקס אישור יציאה, הוא סירב והחליט להשאר בעיר. בחודש יולי הוציאו הנאצים צו להקמת גטו ברובע סלובודקה, שאמור היה להסגר עד 15 באוגוסט.

לקראת סוף יולי פורסם צו בו נאמר שחובה עלינו לבחור לעצמנו אדם שיכהן כ”ראש היהודים” ועמו יועצים ומסייעים, שישמשו “מועצת הזקנים”, לניהול ענייניו הפנימיים של הגטו.

עסקנים רבים סירבו ליטול עליהם את התפקיד המפוקפק הזה, אך על מועמד אחד סירבו רבים לוותר. הייתה זו מועמדותו של ד”ר אלחנן אלקס, שהיה הרופא של השגרירות הגרמנית לפני הכיבוש והיה בקי בהליכותיהם ובמנהגם של הגרמנים. האיש הוכר על ידי כולם כאדם הראוי והמתאים ביותר למשרה זו.

וכך מתועדת אספת הבחירות שהתקיימה ב- 4 לאוגוסט, ד”ר אלקס סירב בעקשנות לכהן כ”ראש היהודים” והפציר בנוכחים לוותר על שירותיו. אז פנה הרב שמוקלר, הרב של העיירה שאנץ השוכנת בקרבת קובנה, בקריאה לנאספים ולד”ר אלקס: “עדת קובנה ניצבת על סף האבדון, אנשינו נרצחים והמוות עולה בחלונותינו. יהודים! השלטון הגרמני תובע מאתנו ‘אבער-יודע’ (ראש היהודים),

אבל אנו זקוקים ל’ראש הקהל’, שליח ציבור נאמן שינהיגנו בכבוד, בעוז ובאורך רוח.

האיש הראוי לכך ביותר, בשעה הרת גורל זו הוא ד”ר אלקס. אנו פונים אליו ומבקשים ממנו: ד”ר אלקס, ‘אבער-יודע’ תהיה למי שתהיה, אך לנו תהיה ‘ראש הקהל’. כולנו יודעים שדרכך קשה ומסוכנת אך אנו נלך איתך עד הסוף, והשם יתברך יעזור לנו. באמונתך היהודית הגדולה תנהלנו ותוציאנו מהגטו,

שהוא גלות בתוך גלות, אל ארצנו הקדושה, ושם תהיה באמת ראש עירנו. היה נא עתה ראש הקהל שלנו. חזק, שליחי מצווה אינם ניזוקים בזכות תפילת רבים. אמן”.

דברי הרב יצאו מן הלב. רבים מן הנוכחים בכו בהתרגשות רבה. ד”ר אלקס קם לבסוף, וכשהוא מודע לכל מלוא הסיכון שבשליחותו, אמר: “אם סבורים אתם שיהיה בזה שירות לכל, הריני מוכן ומזומן”.

ד”ר אלקס נבחר לראשות המועצה. כולם שרו את המנון “התקווה” וכך הסתיימה הישיבה.

הייתה זו האסיפה האחרונה של קהילת קובנה.

אלקס כיהן כיושב ראש האלטסטנראט במשך כל תקופת קיומו של הגטו וזכה להערכה רבה.

מועצת היהודים הפעילה מערכת שירותים ומוסדות למען אוכלוסיית הגטו, וכן קיימה קשר הדוק עם הנהגת המחתרת האנטי-נאצית שפעלה בגטו ואף הגישה סיוע ממשי לחברי המחתרת הפרטיזנים שיצאו ליערות. אלקס עמד גם בראש מצו”ק (מרכז ציוני ויליאמפולה קובנה) שהיה ארגון על שריכז את פעולתן של התנועות הציוניות הבלתי לגאליות בגטו.

ב-1944, משהתקרב הצבא האדום לקובנה, הועברו היהודים שנותרו בגטו אחרי האקציות,

לשלוחה של מחנה הריכוז “דכאו בלנדסברג” שבגרמניה. שם מונה ד”ר אלקס כאחראי על צריף החולים. הוא חלה בעצמו ונפטר. רעייתו מרים הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם שרדה עד שחרור המחנה.

מתוך צוואתו לבניו: “זכרו, שניכם, את אשר עשה לנו עמלק. זכרו זאת ואל תשכחו כל ימי חייכם ומסרו כצוואה קדושה לדורות הבאים. הגרמנים הרגו, שחטו, רצחו אותנו בשלווה ובמנוחה פנימית…”

אלמנתו מרים עלתה לישראל ונפטרה ב-1965. בנו, פרופ’ יואל אלקס, רופא ומדען, הקים קרן לעידוד מדענים צעירים בישראל הנושאת שמות הוריו, אלחנן ומרים אלקס.

משימה ב’ – הסבר הגטו וחיי היהודים בו:

גטו קובנה 

גטו קובנה שוכן בעיר קובנה שבליטא, ברובע ויליאמפולה שכונה בפי היהודים סלובודקה.        סלובודקה ממוקמת מחוץ למרכז העיר, מעבר לנהר, ולאורך הדורות השתקעו בה יהודים בתקופות שנאסר עליהם להתגורר בתחומי העיר עצמה.

בראשית המאה ה-21 ב-8 ביולי 1941 ציוו השלטונות הגרמניים על העברת היהודים לגטו בפרבר סלובודקה, עד ה-15 באוגוסט. לגטו, שכונה רשמית “גטו ויליאמפולה” נכנסו כ-30,000 יהודים, לאחר שכ-6000 יהודים מתושבי קובנה נרצחו בחודשים יוני – אוגוסט 1941. בראש האלטסטנראט (מועצת הזקנים, ובשמו הרשמי “ועד זקני העדה”) בגטו עמד אלחנן אלקס וכממלא מקומו שימש לייב גרפונקל. בתוך חודשיים וחצי נרצחו בגטו כשלושת אלפים נפש. ב-28 באוקטובר נרצחו 9,000 איש בפורט התשיעי. לאחר מכן הייתה תקופה של “שקט יחסי” שבמהלכה עבדו רוב תושבי הגטו, החל מגיל 12 בעבודות כפייה מחוץ לגטו ובתוכו. מקום העבודה הגדול ביותר, שבו היו התנאים הקשים ביותר, היה שדה התעופה הצבאי באלקסוטס, בסמוך לקובנה.

במהלך התקופה השקטה בוצעו על ידי הגרמנים שתי הגליות של תושבים למחנות עבודה בריגה. כמו כן בוצעה אקציית הספרים – פעולה של החרמת כל הספרים וכתבי העת שהיו ברשות תושבי הגטו בסוף פברואר 1942.

ב-21 ביוני 1943, פקד היינריך הימלר, ראש הגסטפו והאיש השני בחשיבותו ברייך השלישי, להנהיג בגטאות משטר של מחנות ריכוז. כתוצאה מכך הפך גטו קובנה, בפיקודו של קצין האס אס וילהלם גקה, למחנה ריכוז לשרידי היהודים שהיו מפוזרים בגטאות השונים. ארבעת אלפים האנשים שחיו בגטו רוכזו שוב. הרציחות נמשכו עד לחודש יולי 1944. ב-26 באוקטובר העבירו 2,800 יהודים מקובנה למחנות עבודה באסטוניה. הקשישים והילדים נשלחו לאושוויץ. בסוף נובמבר הוכרז הגטו רשמית “מחנה ריכוז”. כ-4,000 יהודים הועברו למחנות בפרברי העיר, שם הופרדו בני המשפחות זה מזה. עם התקרבות הצבא האדום לעיר הועברה אוכלוסיית הגטו למחנות בתוך גרמניה. האנשים שהסתתרו בבונקרים אולצו לצאת החוצה בעזרת כלבים רימוני עשן ופצצות תבערה. רק כ-90 הצליחו לשרוד בבונקרים. בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוז מהאוכלוסייה היהודית, שהם אלפיים בני אדם בסך הכל.

חיי הפנים בגטו:

אזרחים מתבוננים בגופות נרצחים יהודים בטבח בקובנה, 27 ביוני 1942 בגטו קובנה היו חיי פנים תוססים – חיי חברה ותרבות, מוזיקה, חיי דת, בתי ספר ופעילות פוליטית. הצלם החובב ג’ורג’ קדיש צילם בהיחבא אלפי תצלומים שתיארו את חיי היומיום בגטו קובנה מראשיתו ועד סופו.

המחתרות בגטו: 

בגטו קובנה הייתה פעילות מחתרתית ענפה ומוצלחת. בין ארגוני המחתרת היו “ארגון ברית ציון”, שחבריו התמסרו בעיקר לפעילות חינוך ותרבות ופרסמו ביטאון שנקרא “הניצוץ”, ותנועת המחתרת הקומוניסטית – “הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם”, שבראשה עמד הסופר חיים ילין. מאחר שתנאי הגטו לא אפשרו התנגדות מזוינת, התמקדה הפעילות המחתרתית בהוצאת לוחמים חמושים ומאומנים שהצטרפו לקבוצות פרטיזנים ביערות רודניקי ליד וילנה . כ-350 יהודים הצליחו להימלט, בתמיכה וסיוע של מועצת הזקנים והמשטרה היהודית בגטו.

האקציה של הילדים (מרץ 1944):

תמונת השופט אהרן ברק וסיפור הצלתו, כפי שמוצג במוזיאון הפורט התשיעי בקובנה ביום שני, 27 במרץ 1944, קרה הנורא מכל – האקציה של הילדים. האקציה האכזרית ביותר שידע הגטו. ניידות משטרה מצוידות ברמקולים נעו משעות הבוקר המוקדמות ברחובות הגטו, ומתוך הרמקולים בקעו קולות מתכתיים, רעים: “על הכול להישאר בבתים. מי שיעז לצאת מן הבית, יירה במקום”. פלוגות של אנשי גסטפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטות חמות, חטפו ילדים מידי הוריהם, הכו אותם והשליכו אותם למשאיות. הפקודה הייתה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה, ונשים וגברים בני 55 ומעלה. הגטו התמלא צעקות, יללות ובכי. ניידות המשטרה סבבו בחוצות הגטו משמיעות מוזיקה קולנית ברמקולים, להחריש את זעקות הילדים והאמהות. אמהות התחננו: “אל תיקחו את הילדים!” אבל הגרמנים ענו בצעקות: “את הזבל הזה חייבים לסלק, ואתן תעבדו עבורנו.” אמהות שהתנגדו להתנתק מן הילדים או שניסו להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום. ילדים ניסו לברוח, ונורו.

בראש המבצע עמד ברונו קיטל, מן האחראים לחיסול גטו ורשה וגטו וילנה. הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות. כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים נרצחו בתוך פחות מ-48 שעות. רובם של 130 שוטרי המשטרה היהודית הועברו לפורט התשיעי, שם הכו אותם ועינו אותם כדי שיגלו את מקומות המסתור בגטו. שלושים וארבעה מראשי המשטרה היהודית הוצאו להורג, ובראשם המפקד משה לוין וסגניו יהודה זופוביץ’ ואיקה גרינברג. שבעה מהם לא עמדו כנראה בעינויים וגילו לגרמנים על קיומם של מקומות מחבוא שהכירו.

למחרת נמשך המצוד, בסיוע שוטרים יהודים שנשברו בעינויים. “היהודים בגטו נדהמו בראותם שוטרים יהודיים נוסעים עם הגרמנים באותה מכונית ממקום אחד למשנהו, ומסייעים לגלות את המחבואים של הילדים והקשישים חסרי האונים”. כך נתגלו עוד 300 קורבנות. כ-1,200 ילדים וקשישים שהצליחו להסתתר במחבואיהם, התגלו לבסוף ונרצחו בפורט התשיעי ובאושוויץ.

סופו של הגטו:

החל מסתיו 1943 הוכרז הגטו כמחנה ריכוז, בשם KZ KAUEN ועבר לאחריות ה- SS .

ב-27 באוקטובר 1943, שולחו 2700 מתושבי הגטו למחנה עבודה באסטוניה. הילדים והזקנים ביניהם שולחו כנראה לאושוויץ. הנותרים ניסו להכין מקומות מסתור שכונו “מלינות” . ב-8 ביולי 1944, עם התקרב הצבא האדום לעיר, פונה הגטו. במהלך הפינוי ניסו רבים להסתתר, אך כמעט כולם התגלו. 2000 תושבים נשרפו או נורו בידי הגרמנים. המפונים נשלחו למחנות ריכוז בגרמניה, הגברים לדכאו, והנשים לשטוטהוף, שם נרצחו עוד 2500 מיהודי קובנה. ב-1 באוגוסט 1944 שוחררה קובנה בידי הצבא האדום. רק 500 יהודים נותרו בחיים.

רפלקציה אישית –עדן צח:

א . זה שהעבודה חולקה לחלקים עזר לנו להבין יותר דברים כי בחלק הראשון יותר חקרנו לעומק על הדברים ואז בחלק השני עשינו מצגת שהיא בעבודה היצירתית שבה רשמנו נקודות על מה שלמדנו על הבן אדם.

ב. כל חברי הקבוצה עבדו במהלך השיעור ביחד על העבודה וכל אחת מאתנו נתנה את דעתה האישית וחיברנו את הכל ביחד, ויצא מושלם!

ג. לדעתי היה אפשר לשפר את העבודה בכך שאת העבודה היינו צריכים לחלק בנינו שווה בשווה כל אחת עושה חלק אחר, וכך היה גם יותר יעיל בזמן וגם פחות חילוקיי דעות.

ד. העבודה עזרה לי להכיר אנשים שהיו בעליי משמעות רבה בגטו ונתנה לי להעשיר עליהם במידע ולדעת מה קרה בזכותם.

רפלקציה אישית –הילה אוחנה:

א . שלבי העבודה היו כך חילקנו את הפרקים ולאחר כל סיום פרק התחלנו את הבא אחריו מכיוון שבחלק הראשון חקרנו יותר לעומק ובחלק שאחריו עשינו מצגת המסבירה בנקודות את כל אודותיו של האיש.

ב. בעבודה הקבוצתית עבדנו יחדיו וכל אחת אמרה את דעתה האישית וביחד חיברנו הכל ושילבנו בעבודה כך שכולנו נהיה מרוצות.

ג. לפי דעתי לא היה צריך לשפר ולשנות שום דבר בעבודה מכיוון שהכל הלך כפי שצריך להיות.

ד. לפי דעתי העבודה תרמה לידע שלי בכך שהיא עזרה להבין יותר את החומר לעומק ולדעת באמת מה עבר על האנשים שהיו בשואה.

רפלקציה אישית –חנה רביבו:

א . אני חושבת שבמהלך העבודה למדנו הרבה דברים והעמקנו בנושא הנבחר וזה תרם לידע שלנו בהרבה, חקרנו ולמדנו על אותו אדם וכך העמקנו בידע על הנושא.

ב. במהלך העבודה ישבנו כולנו ביחד וענינו על השאלות הנדרשות כל אחת אמרה את דעתה וביחד גיבשנו ולדעה אחת ומורחבת.

ג. אני לא חושבת שהיה צריך לשפר נקודות בעבודה… היא הייתה קלה וקולעת.

ד. העבודה העשירה את הידע שלי בנושאים חדשים ומעניינים שאף פעם לא הייתי יודעת אם לא הייתי לומדת.

היחס ליהודים בארצות הכיבוש/ ניתוח סרט

משימה שלישית:

חלק ראשון:

חלק א : עבודה קבוצתית

1)

א. סרט הטלוויזיה “שני אסמים” פותח בציטוט משירה של ויסלבה שימבורסקה ומציג בפשטות את הדואליות שתלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. כל מעשה אנושי הוא פרי בחירה מודעת. יש מי שיפתח את ידו ומי שיקמוץ אותה, יש מי שיבחר להרוג – ויש מי שיבחר להציל. חיים הכט, במאי הסרט חבר לרועי מנדל ויחד יצרו סרט דוקומנטרי איכותי ומורכב, הנותן במה לבחירות ההצלה והרצח גם יחד, סביב סיפור הטבח בידוובנה מצד אחד וסיפורו האישי של שבח וייס (לשעבר שגריר ישראל בפולין) מצד שני.

יצירת דוקו מדוייקת, הנותנת מקום רב לסיפור הטבח שנערך ביהודי ידוובנה ב10/7/1941, עם פלישתם של הנאצים מזרחה אל שטחה המזרחי של פולין המוחזק בידיים רוסיות. הסיפור המובא בדיוק רב ובקפדנות מעניק ליצירתו של חיים הכט אמינות היסטורית גבוהה, המבקשת מהצופה להתאזר בסבלנות ולראות בצורה מורכבת את שני הסיפורים של הסרט – למעשה שני האסמים.

ידוובנה נכבשה ב23 ביוני, 1941 ע”י הגרמנים. ערב המלחמה שכנו בה 2,500 תושבים, מתוכם 1,600 יהודים. בין 1939-1941, לא התרחשו אירועים משמעותיים בעיירה לסיפורנו, אולם עם הגעתם לעיירה, החלו הגרמנים מתעללים באוכלוסייה היהודית המקומית. בבוקרו של ה10 ביולי 1941, כינסו הגרמנים ישיבה עם ראש העיר מריאן קרולאק, בה הגיעו שני הצדדים להסכמה – הגרמנים ‘העניקו’ לפולנים המקומיים ארכת זמן של 8 שעות לעשות עם יהודי העיירה ככל העולה על רוחם. תושבי העיירה אספו את יהודי ידוובנה מבתיהם אל כיכר השוק, שם הכו אותם ורגמו אותם באבנים.

לאחר מכן הובלו תושביה היהודיים של העיירה אל אסם גדול בפאתיה, כונסו לתוכו והועלו חיים באש. בטבח השתתפו 90 גברים פולנים, מחצית מאוכלוסיית הגברים הבוגרים בכפר. (ע”פ ספרו של יאן טומאש גרוס “שכנים” העוסק בידוובנה באריכות).

בסרט, עוסק חיים הכט בשאלת המניעים לרצח של תושבי העיירה. לטבח בידוובנה קדם כמה ימים קודם לכן מעשה דומה בעיירה הסמוכה ראדזילוב, בו רצחו תושבי הכפר את שכניהם היהודים בפוגרום סדיסטי, ולאחר שהרגו כמה מאות בחרב, חרמש ומקל נדחסו יהודי העיירה לאסם מקומי והועלו באש. בסרט מגיע הכט לידוובנה ומראיין כמעט את כל מי שאפשר. תושבי העיירה היהודים מאז והפולנים שחיים בה היום. מפגיש את יאן טומאש גרוס ואת שבח וייס. הכט מקרין קטעים מ Poklosie (“אחרי הקציר”) ולא מהסס להעלות כמה שאלות נוקבות לקראת הסוף:

• מה מבדיל בין בחירה להציל ובחירה להרוג?
• כיצד יצרה מלחמת העולם השנייה סביבה שעודדה בחירות כאלה וכאלה?
• ומה הלקח שאנחנו בוחרים לאמץ מסיפורי “שני האסמים”?

https://elicohenator.wordpress.com/2014/09/15/shnei-asamim/

:חלק שני

ב. חיים הכט, בנם של ניצולי שואה, גדל בשיכון בחולון. אביו היה פועל בניין ממוצא פולני. הכט היה חבר קיבוץ גלעד, שם עבד כרפתן

במסגרת גרעין נח”ל. לאחר תאונת דרכים קשה שעבר בדצמבר 1972, שינה את מקצועו והפך לכתב ספורט בערוץ הראשון. הכט למד עיתונות באוניברסיטת לונדון, ולאחר מכן חזר ארצה ועבד כמנהל פרויקט רווחה ושיקום שכונות בעיר טבריה. בשנים 1992-1980 היה הכט כתב קול ישראל בצפון, וב-1992 עבר לירושלים, שם הנחה את תוכנית הרדיו “כתבנו בכנסת”. בשידוריו נוטה הכט לעסוק בתכנים חברתיים ופוליטיים.

ב-1996 זכה הכט במכרז על הקמת תחנת רדיו בגליל ובעמקים (רדיו קול רגע), ומאז הוא מחזיק במניות ברדיו ומשמש כמנהל התחנה. בשנת 2003 זכתה “רישיון להרוג”, תוכניתו של הכט, בפרס מסך הזהב בקטגוריית “תוכנית תעודה ותחקיר”. בשנת 2010 נפגע באורח קל-בינוני בתאונת דרכים. באותה שנה שודר בערוץ 2 סרטו “יש לנו עבודה בשבילכם”, שעסק בתופעת החיילים המשוחררים שנוסעים לעבוד בחוץ לארץ. בין תוכניות הטלוויזיה שהנחה הכט: “הכיסאות”, “יצאת צדיק”, “בין כרכור לסינגפור”, “מה אתם הייתם עושים”, “הקרב על הבית”, “התקף לב”, “רישיון להרוג”, ששודרו כולן בערוץ 2. כנגד הכט נטען שסדרות הטלוויזיה שלו (בעיקר “רישיון להרוג”, “בין כרכור לסינגפור” ו-“מה אתם הייתם עושים”) נגועות בפופוליזם ודמגוגיה.[2]

לקראת יום השואה 2012 שודר סרטו זוכה השבחים “הכינור שחזר”, שהציג את סיפורו של “ילד הפלא” ברוניסלב הוברמן, מייסד התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

כיום מתגורר הכט במושבה מגדל הסמוכה לטבריה.

הכט הוא דעתן ופעלתן, אבל פועלו הטלוויזיוני נראה כמסע תזזיתי של מיסיונר בין ילידים נבערים. מטיף מוסרני הפונה אל קהלו בגובה העיניים, בניסיון להפנט אותו באמצעי שכנוע פסקניים, מידע מעובד, דעה נחרצת והצעות תיקון פשטניות. כמי שמבוסס בשוקי המידע והידע ומעז להציע סרגלים מוסריים ואתיים, פיתחתי רתיעה מתעשיית הצדיקות ומהכתרת אישים בענפי האינסטלציה ובקטיגוריית עוברי האורח שהתנהגותם נבחנת בסצינה מבוימת ובמצלמה סמויה, בתארים מוסריים-מסחריים.

המחשבה שהתעשייה של הכט תוצג הפעם ביום השואה ותיגע בזוועות שעברו יהודי אירופה – ובמיוחד יהודי צפון-מזרח פולין, שאני בין צאצאיהם – עוררה בי חלחלה. אין מדובר כאן באינסטלטורים חמדנים ובזקנות תמימות. החשש מצפייה בחלוקת מגנטים של תו-תקן לצדיקים ונזיפה ברשעים במרחב הנפיץ הזה הסתמן כסיבה טובה להתנתק מן המכשיר.

טעיתי. “שני אסמים” של חיים הכט, העוסק בטבח שעשו ביהודים שכניהם הפולנים בעיירה ידוובנה, הוא סרט דוקומנטרי חשוב ומעורר מחשבה.

חיים הכט יוצר הסרט הוא חיים הכט שונה. הוא אמנם נוכח בזירה, אך אינו משתלט עליה. הוא מפנה את אור הזרקורים אל העדויות, אל העדים ואל ההוגים, ונותן לכולם מרחב ביטוי. אולי בגלל עוצמת המאורעות, התמתן סגנון ההגשה התזזיתי, הדיבור נעשה מדויק יותר ותנועות הידיים פחות מפריעות. הכט כמעט מניח למעשה הקולנועי לקלוח ולדבר בעד עצמו.

הכט היה יכול להציג את הטבח בידוובנה ובכפרים הסמוכים בגישה האינפורמטיבית השגרתית, כהשתלשלות אירועים מזעזעת העומדת בפני עצמה, ולתהות על סיבותיה. אבל הוא מעז והולך צעד נוסף קדימה ומול הפולנים הרוצחים, הבוזזים, המחללים, הוא מציג בהרחבה את הפולנים המצילים, שעשו את המעשה האנושי הנשגב ביותר, תוך סיכון קיצוני לעצמם ולמשפחותיהם.

https://www.the7eye.org.il/106231

חלק שלישי:

ג. עלילת הסרט מתרחשת בידוובנה שבפולין, דוובנה מוזכרת לראשונה במסמכים היסטוריים בשנת 1455. היישוב קיבל זכויות עיר בשנת 1736. בשנת 1770 נבנה בעיר בית כנסת, הבנוי מעץ. ב-1913 נשרף בית הכנסת העתיק של ידוובנה. מהגרים יהודים שהגיעו לארצות הברית בנו העתק של בית הכנסת הזה בלואר איסט סייד בניו יורק.

ב-1900 היו בעיר כ-1,900 יהודים. עקב ההגירה מפולין, בעיקר לארצות הברית, ירד מספרם לכ-1,000 לפני מלחמת העולם השנייה. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את ידוובנה והחלו פרעות של פולנים מקומיים ביהודי היישוב.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%93%D7%95%D7%95%D7%91%D7%A0%D7%94

https://elicohenator.wordpress.com/2014/09/15/shnei-asamim/

2)

א. סרטו של חיים הכט “שני אסמים”, על טבח יהודי ידוובנה בידי שכניהם הפולנים, מציג שלב מתקדם בעיבוד הזוועות שעברו יהודי אירופה, והוא סרט דוקומנטרי חשוב ומעורר מחשבה. לצד אסמים שהוצתו על היהודים שבהם, מוצגים פולנים שסיכנו הכל בהסתרת יהודים אצלם באסם. סיפורו של הטבח בעיירה הפולנית יודוובנה, בה התקבלה בקור רוח, במהלך ישיבת מועצה שגרתית, ההחלטה לסיים את חייהם של 1600 יהודים שגרו במקום. ההנחיות היו ברורות: היכן לאסוף אותם, איך להוביל אותם לאסם, ואיך להעלות אותם באש ולשרוף אותם בעודם בחיים.

עדויות של חברי העיירה הנוצרים חושפות את הזוועה שהתרחשה במקום: הזעקות של האנשים תוך כדי שהם עולים באש, הילדים הקטנים שהובלו למותם, הריח הנוראי שפקד את העיירה והמוזיקה שנשמעה ברקע כדי לרכך את האווירה. הבמאי של הסרט, חיים הכט, בעצם יצא לבדוק איך דבר כזה יכול היה להתרחש עוד לפני שהכריזו הגרמנים על “הפתרון הסופי”, הוא מסביר שלא מדובר במקרה יוצא דופן: “באותה התקופה הייתה תחושה שדמם של היהודים הותר – אתה יכול להרוג ואתה יכול גם לא, הבחירה בידך”.

בסרט, עוסק חיים הכט בשאלת המניעים לרצח של תושבי העיירה. לטבח בידוובנה קדם כמה ימים קודם לכן מעשה דומה בעיירה הסמוכה ראדזילוב, בו רצחו תושבי הכפר את שכניהם היהודים בפוגרום סדיסטי, ולאחר שהרגו כמה מאות בחרב, חרמש ומקל נדחסו יהודי העיירה לאסם מקומי והועלו באש. בסרט מגיע הכט לידוובנה ומראיין כמעט את כל מי שאפשר. תושבי העיירה היהודים מאז והפולנים שחיים בה היום. מפגיש את יאן טומאש גרוס ואת שבח וייס. חיים הקרין קטעים מתוך Poklosie, ולא מהסס להעלות כמה שאלות נוקבות לקראת הסוף…

מה מבדיל בין בחירה להציל ובחירה להרוג?

כיצד יצרה מלחמת העולם השנייה סביבה שעודדה בחירות כאלה וכאלה?

ומה הלקח שאנחנו בוחרים לאמץ מסיפורי “שני האסמים”?

3).

א. שני דפוסי ההתייחסות שהיו כלפיי היהודים שמופיעים בסרט הם:

1 – חסיד אומות עולם: גורלובה, זאת שהצילה את שבח וויס.

אנחנו חושבות שהמניע של גורלובה היה דווקא, המניע הדתי (“אל תרצח”).

היא היית קתולית שהדת אצלה הוא כל מה שחשוב לה. היא הייתה אישה מוסרית.. ואנושית.. שלא יכלה לעזור לפולנים במעשיהם. לא היה לה שום מניע, ובכל זאת סיכנה את חייה כדיי להציל את שבח וויס.  גורלובה לקחה סיכון עוד יותר בגלל שהבן שלה היה שוטר בצבא הפולני, ולא הסכים לפעולות שהיא עשתה.

2- משתפי פעולה: רוב משתפי הפעולה פעלו ממניע אסטרטגי ואישי. הם רצו לקחת את כל הרכוש של היהודים, כל הכסף שלהם, כל הבגדים שלהם וכל זה כדיי להתנקות מחובות קודמים שלהם אצל היהודים. ובעיקר רצו לנקום רק בגלל שהם קינאו וקיבלו טובות הנאה לנאצים על זה שהתנהלו על פי תורת הגזע.

ב. עיקרון האנטישמיות בא לידי ביטוי בכך שהפולנים רצו את הרכוש של היהודים, ואת הבגדים שלהם, ואת הכסף שלהם, הם רצו לנקום רק בגלל שהם קינאו. ומי ששיתף איתם פעולה היה מתוגמל בצורה מכבדת מאוד מהנאצים.

ג. לדעתנו לא כל בני האדם ראשיים לבצע רצח בכלליות, אבל ישנם אנשים שמסוגלים לרצוח מישהו, מכל מיני סיבות בתגובה למקרה שקרה במהלך החיים שלהם.

ד. לדעתנו המסר שרוצים להעביר לנו בסרט הדוקומנטרי – “שני אסמים” המתאר את כל הסיפור של השואה, לא משנה באיזה מצב אתה ובאיזה תקופה קשה ורעה אתה נמצא, אם אתה לא פועל לפי הדרך שלך ולפי מה שהלב שלך אומר אתה לא תצא “גדול” או כמו שהם מתוארים “חסידי אומות עולם”.

ה. לפי דעתנו אי אפשר, כי אם מישהו שונא אז הוא שונא ואף אחד לא יוכל לשנות את דעתו כלפיי אותו בן אדם או אותו מקום.

4). 

א. לפי דעתנו גורלובה כן נחשבת חסידת אומות עולם ,כי חסיד אומות עולם הוא אדם שפועל לפי מה שהלב שלו אומר ובדרך שהוא רוצה ולפעמים אף מסכן את חייו למרות שהוא נמצא תחת סכנה מאוד גדולה.

ב. גורלובה הסתכנה בכך שלמרות שהבן שלה היה שוטר בצבא הפולני וזה נוגד את כל החוקים שלו להציל יהודי בביתו בזמן שהוא ממלא את תפקידו כשוטר בצבא הפולני, להשמיד ולהרוג את היהודים.

ג. כאשר גרוס חושף את האירועים בפני הפולנים, בפולין. היו כמה תגובות מכמה אנשים, התגובה הראשונה היא של ההמון לפי מה שהוא אומר, העם הפולני היה אחד מגדולי קורבנותיו של המשטר הנאצי. פתאום נאלצו הפולנים לראות את עצמם גם בתפקיד השותף למעשה הרצח. התגובה השנייה היא של נשיא הרפובליקה אלכסנדר קוואשנייבסקי, היה רגע השיא בטקס היה בלא ספק נאומו של נשיא פולין. הנאום ביטא באופן חד-משמעי נטילת אחריות פולנית על הטבח, ובקשת חרטה מהקורבנות: “זה היה פשע אכזרי במיוחד. הוא אינו מוצדק על ידי שום דבר. הקורבנות היו חסרי ישע וחסרי הגנה (…) על הפשע הזה אנחנו צריכים להתחנן כלפי נשמות המתים ובני משפחותיהם לסליחה. זו הסיבה מדוע היום, כאזרח וכנשיא פולין, אני מתנצל”.

ריפלקציה אישית – עדן צח:

א. במהלך כל התקופה של העבודה עברנו הרבה דברים, החלק הראשון (המטלה הראשונה) היה החלק הכי קל לדעתי כי בסך הכל היה צריך להשתמש בהיגיון בסיסי ולקשר בין הדברים. בחלק השני (המטלה השנייה) היה צריך לבחור חסיד אומות עולם, ואני חושבת שבחרנו את הבן האדם שהוא נמצא בין המעניינים ביותר ברשימה. החלק הזה היה מעניין מאוד וממש נהנתי לחקור על אותו בן אדם וללמוד על אנשים כאלה בכללי זה מעניין אותי בלי שום קשר! והחלק האחרון (המטלה השלישית) עסק בצורת ההתייחסות כלפיי היהודים בארצות שהנאצים כבשו. החלק הזה גם היה מעניין ומרתק כמו הקודמים, אני פשוט אוהבת להעמיק ולפרט דברים אז אני מאוד נהנתי מכל הקטע הזה של הכתיבה..!

ג. העבודה התנהלה בחלקים כל אחת מאתנו קיבלה חלק וענתה עליו ופתרה אותו, כמובן שלא הכל שווה ויש כאלה שעשו יותר ויש כאלה שעשו פחות.. אבל בסופו של דבר כולן עבדו וענו וזה מה שחשוב!

ד. אני לא חושבת שצריך לשפר משהו בעבודה, היא קלילה ומעניינת וברמה של כל ילד בכיתה י’ לדעתי. אבל רק בגלל שזה ה30% של הבגרות שלנו אני חושבת שזה קצת טעות לחייב אותנו לעשות בקבוצות כי כמו שציינתי מקודם, העבודה חולקה בנינו אבל לא שווה בשווה… לצערי יש כאלה שלא בדיוק חשוב להם הציון הסופי שלהם בבגרות (והכל קבוצה קיים לפחות אחד כזה לפחות) ופשוט תופסים טרמפ על הגב של אלא שכן חשוב להם הציון הסופי שלהם בבגרות וכן רוצים להשקיע.

ה. העבודה העשירה אותי כל כך במלא מידע על השואה ומכל מיני נקודות מבט, בלי העבודה הייתי יודעת שהייתה שואה זה כן, אבל לא הייתי מבינה את הדברים הללו וכרגע אני גם יודעת וגם יותר מזה, מכירה את הדברים כי חקרתי עליהם ועכשיו אני גם אדע על מה מדובר וגם אדע להסביר עליו ולפרט בכלליות מה התרחש באותם מקרים/דברים.

ו. בעיקרון בתור קבוצה עמדנו יפה מאוד בזמנים בלי שום בעיות, גם שהיו קטעים שלקחו טיפה יותר זמן וטיפה יותר עבודה עדיין הצלחנו להגיש את הדברים בזמן!

רפלקציה אישית-הילה אוחנה:

• שלבי העבודה כפי שחוויתי היו כך, בהתחלה סיפרנו על סרט הטלוויזיה “שני אסמים” שאותו ראינו, ולאחר מכן כתבנו אודות חייו של חיים הכט.

ואז כתבנו בסיכום על עלילת הסרט ממה שהבנו.

• העבודה הקבוצתית התקיימה כך: כל אחת אמרה את מה שהיא הבינה מהסרט ולאחר מכן חיברנו את הכל לדעה אחת.

• לדעתי לא ניתן להציג נקודות לשיפור, אני לא חושבת שיש מה לשפר בחלק זה, העבודה בסך הכל התקיימה בצורה טובה ומובנת.

אחרי עבודה זו אני הרבה יותר מודעת למה שהיהודים עברו, בנוסף חיזקתי יותר את הידע שלי במה שכן ידעתי לפני אבל לא הבנתי כל כך.

• כמו שאמרתי ועניתי בסעיף ג, אין נקודות לשיפור להציג לפי דעתי.

אהבתי להעמיק את הידע שלי בדברים שלא ידעתי לפני אם זה הסרט למשל שלא הכרתי, ואם זה שהכרתי כל מיני אנשים שלא ידעתי מי הם לפני ומה הם עשו למען היהודים ועכשיו אני יודעת.

• העבודה תרמה להבנתי בכך שלפני לא הכרתי את הסרט הדוקומנטרי “שני אסמים” של חיים הכט ואת סיפורו, לפני לא ידעתי שיש עוד סיפורים נוספים שקרו בתקופת השואה שלא הרבה מכירים.

• אני וקבוצתי עמדנו בזמנים וביעדים בסך הכל, לא היה שום בעיות במהלך העבודה, העבודה קרתה באופן מסודר ובשיתוף פעולה מלא של שלושתנו.