נערה שוברת שתיקה

להסתכל בעיניים ולראות מה נשאר ומה השתנה

להתעדכן על המקום אליו הגענו, כל אחד בדרך שלו

להשלים פערים,להקשיב, לדבר לחייך

לצחוק מידי פעם, אבל רק אם זה בא מכל הלב

לראות איך אנחנו משתקפים במי שהיו פעם חלק בלתי נפרד ומאתנו והשנים הפכו אותם

.לכמעט זרים

.לזכור שלעולם לא נוכל להיות זרים באמת

.לדבר על מה שהיה, להרגיש את מה שיש, לא לחשוב על מה שיהיה. להיות

אחרי ארבעים שנים, גיליתי שלחיים יש מן טבע מוזר כזה, הם זוכרים את כל מה שחשוב לנו באמת ומכוונים אותנו לעברו. תמיד ידעתי שיש רגשות שהם מעבר להיגיון, אהבות שמחזיקות חיים שלמים, שנולדות מהבטן ומהנשמה ובכלל לא משנה לאן תפנה וכמה רחוק תברח, האמת תערוב לך //

בפינה, תחכה לרגע המתאים, גם אם באיחור של עשרות שנים, כמו במקרה שלי

פתאום אני מגלה משהו על עצמי.. אני יושבת וצופה בסרט והדמעות זולגות מעיניי, אני נזכרתי כשהייתי צעירה ישבתי בסרט בקולונוע ובכיתי לא בכיתי כי הסרט היה עצוב, בכיתי  ממש כמו היום בגלל הנסיבות, בכיתי כי רציתי לשוב לשם למקום שהייתי בטוחה ולו רק עוד קצת להרגיש אבל להיות שם באמת, לא לפחד לא להציג פשוט להיות, בכיתי כי נזכרתי והתמונות רצות י בראש בדיוק כפי ששנים הן רצות , בכיתי כי הבנתי משהו,

אני בכיתי כי ראיתי ילד רץ הוא בורח.. האם ברחתי האם אני בורחת, ממי אני בורחת, כמה זמן אני בורחת, האם אני אמיתית ולו למעט רק עם עצמי?

אני בוכה, אומרים שזה טוב לבכות, לא, אלא לא רוצה לבכות, אני רצה לשבת על הספסל ולחייך…