NBA ה ליגת

ליגת ה-NBA (קרי: אֶן-בִּי-אֵי) היא ליגת הכדורסל הבכירה של ארצות הברית וקנדה, ונחשבת לליגת הכדורסל הטובה בעולם. הליגה מנוהלת על ידי “התאחדות הכדורסל הלאומית” (National Basketball Association), ומשחקות בה 30 קבוצות – 29 בארצות הברית, ואחת בקנדה. אלופת הליגה הנוכחית (2017) היא קבוצת גולדן סטייט ווריורס.                                                                              BBA ליגת ה

(Basketball Association of America, התאחדות הכדורסל האמריקנית), שהפכה מאוחר יותר ל”ליגת ה-NBA”, נוסדה בשנת 1946, ומוריס פודולוף, ששימש גם כנשיא ליגת ההוקי קרח AHL, מונה לנשיאה. בשונה מניסיונות קודמים להקים ליגת כדורסל ארצית, ליגת ה-BAA הייתה הראשונה שקיימה את רוב משחקיה באולמות גדולים בערים גדולות, כגון המדיסון סקוור גארדן והבוסטון גארדן. הליגה כללה 11 קבוצות ששיחקו 60 משחקים בעונה הסדירה, לפני שהתחרו בסדרות פלייאוף שקבעו את זהות האלופה. ב-1 בנובמבר 1946, במשחק הבכורה של ליגת ה-BAA, קבוצת ניו יורק ניקרבוקרס ניצחה את טורונטו האסקיז בתוצאה 68–66 בפני 7,090 צופים במייפל ליף גארדנס שבטורונטו. אוזי שכטמן מהניקרבוקרס קלע את הסל הראשון במשחק, שנחשב לסל הראשון שנקלע בתולדות ליגת ה-NBA. באליפות הראשונה בתולדות הליגה זכתהפילדלפיה ווריורס (כיום “גולדן סטייט ווריורס”), לאחר שגברה בסדרת הגמר על שיקגו סטאגס בתוצאה 4–1.²

בשנותיה הראשונות, איכות הקבוצות בליגת ה-BAA לא עלתה על זו של קבוצות בליגות כדורסל מקבילות, אך הצטרפות מספר קבוצות חזקות בעונת 1948/1949 – פורט ויין פיסטונס, אינדיאנפוליס ג’טס, מיניאפוליס לייקרס ורוצ’סטר רויאלס – העלתה משמעותית את רמת המשחק והפכה את ה-BAA ליעד מועדף על שחקני מכללות שרצו להפוך למקצוענים.

בשנת 1949, בסיום עונתה השלישית, החליטה ליגת ה-BAA על מיזוג עם ליגת ה-NBL והקמת ליגת ה-NBA. הליגה החדשה קיבצה שש קבוצות מליגת ה-NBL, עשר מקבוצות ה-BAA והוסיפה את קבוצת אינדיאנפוליס אולימפיאנס כדי ליצור ליגה של 17 קבוצות בסך הכול נכון ל-2015, פועלות בליגת ה-NBA שש קבוצות שלקחו חלק בליגת ה-BAA. לרוב, ליגת ה-NBA מחשיבה את ליגת ה-BAA כחלק מההיסטוריה שלה עצמה.^[4]

בעונת 1950/1951 הצטמצם מספר קבוצות הליגה ל-11, במגמה שנמשכה עד עונת 1954/1955, בסיומה נותרו ב-NBA‏ 8 קבוצות בלבד. בתקופה זו הפכה קבוצת מיניאפוליס לייקרס, בראשות הסנטר ג’ורג’ מיקן, לקבוצה הדומיננטית הראשונה ב-NBA, כשזכתה בחמש אליפויות בשש עונות (1949, 1950, 1952–1954).

במטרה להגביר את קצב המשחק ב-NBA, בעונת 1954/1955 נעשה לראשונה שימוש בשעון זריקות המחייב את קבוצת ההתקפה לזרוק לסל תוך 24 שניות. היה זה שינוי אחד מבין מספר שינויים נוספים בחוקת הכדורסל שנכנסו לתוקף, כגון הגדרת “אזור הצבע”, בו אסור לשהות יותר משלוש שניות, שיצרו מהפכה בליגת ה-NBA. ממוצע הנקודות לקבוצה בתקופה שקדמה לשעון הזריקות עמד על כ-79.5 נקודות למשחק, וכבר בעונת 1954/55 עלה הממוצע של הקבוצות לכ-93.1 נקודות למשחק

שחקן הטוב ביותר בהיסטורייה

מייקל ג’פרי ג’ורדן (: Michael Jeffrey Jordan; נולד ב-17 בפברואר 1963) הוא כדורסלן עבראמריקאי ששיחק בעמדת הקלע. נחשב בעיני רבים לשחקן הטוב ביותר בתולדות הכדורסל,^] וזכה להצלחה רבה שסייעה לפרסם את ליגת ה-NBA ברחבי העולם בשנות ה-80 וה-90. הצטרף לשיקגו בולס ב-1984, ותוך זמן קצר הפך לאחד הכוכבים הבולטים בליגה הטובה בעולם. יכולת הניתור שלו זיכתה אותו בכינויים “אייר ג’ורדן”, “הוד אוויריותו” ואף “אלוהים”.

זכה שש פעמים באליפות ה-NBA במדי שיקגו בולס, ופעמיים במדליית זהב אולימפית במדי נבחרת ארצות הברית. הישגיו האישיים כוללים חמש זכיות בתואר MVP של העונה הסדירה, עשר פעמים חבר חמישיית העונה, תשע פעמים חבר חמישיית ההגנה, 14 השתתפויות במשחק האולסטאר, שלוש זכיות בתואר ה-MVP של משחק האולסטאר, שלוש זכיות בתואר מלך החטיפות, שש זכיות בתואר ה-MVP של סדרת הגמר, וזכייה בתואר שחקן ההגנה של העונה ב-1988. בנוסף, מחזיק ג’ורדן בשיא ממוצע הנקודות לקריירה ב-NBA עם 30.12 נקודות למשחק, וכן בשיא של 33.4 נקודות בממוצע למשחק פלייאוף. בשנת 2015, לאור הישגיו יוצאי הדופן ותרומתו לענף הכדורסל, צורף ג’ורדן להיכל התהילה של פיב”א וב-2016 העניק לו נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה במדינה

בשנת 2017 העריך מגזין פורבס את הונו של ג’ורדן בכ-1.3 מיליארד דולר

מאז 2010 משמש ג’ורדן כבעלים של קבוצת ה-NBA שארלוט הורנטס.

פריחת הכדורסל המודרני (1979–1999)

עונת 1979/1980 נחשבת בעיני רבים כתחילתו של הכדורסל המודרני – המאופיין במשחק מהיר ומהנה לצפייה – בעקבות כניסתם לליגה של שניים מגדולי השחקנים בתולדות ה-NBA – מג’יק ג’ונסון ולארי בירד. ג’ונסון ובירד נודעו ביריבות הגדולה ביניהם, שהחלה עוד כאשר נפגשו בגמר טורניר אליפות המכללות ב-1979, ונמשכה כשהשניים הובילו את קבוצותיהם פעם-אחר-פעם להתמודדויות בסדרת הגמר של ה-NBA. במהלך שנות ה-80 הוביל ג’ונסון את הלייקרס, יחד עם כרים עבדול ג’באר, לחמש אליפויות, בעוד בירד זכה בשלוש אליפויות עם הסלטיקס. הצטרפותם של בירד וג’ונסון ל-NBA תרמה רבות לצמיחה בפופולריות של הליגה: לאחר עשור בו סבלה הליגה מרמת עניין נמוכה ומירידה באחוזי הרייטינג, צמח דור אוהדים חדש בעקבות הגעתם לליגה והיריבות שהתפתחה ביניהם.^[8] גורם נוסף שהגביר את הפופולריות של הליגה בתקופה זו הוא הוספת קשת השלוש שהייתה נהוגה בליגת ה-ABA, במטרה לעזור לשחקנים הנמוכים לקלוע יותר, לרווח את משחק ההגנה ולעודד משחק מהנה יותר לצפייה.

בשנת 1984 הצטרפו ל-NBA עוד שתיים מהדמויות הבולטות והמשפיעות ביותר בתולדות הליגה – הקומישינר הנכנס דייוויד סטרן, וכוכב השיקגו בולס מייקל ג’ורדן, שנחשב לשחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים.^[9] ג’ורדן אמנם כשל בניסיונו להוביל את הבולס לאליפות בשנותיו הראשונות בליגה, אך יכולותיו האתלטיות והווירטואוזיות הגבירו את העניין ב-NBA ברחבי אמריקה ואף מחוצה לה. דייוויד סטרן, במסגרת תפקידו כמנכ”ל הליגה החדש, החל במהפכה שיווקית וניהולית שכללה מספר יוזמות מוצלחות, כגון קביעת תקרת שכר לליגה (על מנת להגביר את השוויון בין הקבוצות), החלת בדיקות סמים נוקשות לשחקני הליגה וקידומי מכירות אינטנסיביים בשיתוף עם חברות מסחריות.

בשנים 1988–1989 נוספו לליגה קבוצות שארלוט הורנטס, מיאמי היט, אורלנדו מג’יק ומינסוטה טימברוולבס, שהרחיבו את מספר קבוצות ה-NBA ל-27 בסך הכול.

בתחילת עונת 1991/1992 חשף מג’יק ג’ונסון במפתיע כי הוא נשא את נגיף ה-HIV, הגורם למחלת האיידס, והודיע על פרישה ממשחק.^[10] פרישתו של ג’ונסון, יחד עם זו של בירד בסיום אותה עונה, השאירה את ה”שליטה” בליגה בידי ג’ורדן והבולס, שזכו בשש אליפויות תוך שמונה שנים (1991–1993, 1996–1998). את פרישתו הזמנית של ג’ורדן בין עונות 1993 ל-1995 ניצלה קבוצת יוסטון רוקטס, בהובלת הסנטר האקים אולאג’ואן, לזכייה בשתי אליפויות (1994–1995). בשנת 1996, כחלק מחגיגות יובל ה-50 לליגת ה-NBA, נבחרה רשימת 50 השחקנים הטובים בתולדות הליגה עד לשנה זו שנקראו “50 האגדות”.^[11]

המאה העשרים ואחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו השנייה של ג’ורדן ופירוק סגל הקבוצה של הבולס בסוף עונת 1998, חזרה הלוס אנג’לס לייקרס להיות אחת הקבוצות המובילות בליגה וזכתה בשלוש אליפויות רצופות (2000–2002). השחקנים הבולטים בשורותיה היו הסנטר שאקיל אוניל והקלע קובי בראיינט, ומאמנה היה פיל ג’קסון.^[12] לאחר עזיבתו של אוניל וצירופו לקבוצה של הפורוורד הספרדי פאו גאסול, זכו הלייקרס בשתי אליפויות נוספות בעונות 2009–2010.^[13] קבוצה בולטת נוספת בתקופה זו היא הסן אנטוניו ספרס, שזכתה בחמש אליפויות (1999, 2003, 2005, 2007, 2014) בהדרכתו של המאמן גרג פופוביץ’ ובהובלתו של הפורוורד טים דאנקן.^[14] בסך הכול, הלייקרס והספרס חלקו ביניהן 10 אליפויות בין עונת 1999 ל-2014, ומלבדן, הקבוצה היחידה שזכתה ביותר מאליפות אחת בתקופה זו היא מיאמי היט, שזכתה בתואר שלוש פעמים; בעונת 2005/2006 הובילו דוויין וייד ושאקיל אוניל את ההיט לאליפות הראשונה בתולדותיה, ובעונת 2010/2011 חברו אל וייד צמד הכוכבים לברון ג’יימס וכריס בוש, שעזרו למועדון לזכות בשתי אליפויות נוספות בעונות 2012–2013ׂׂׂׂ.^[15]

קבוצות נוספות שזכו באליפות בשנות ה-2000 הן דטרויט פיסטונס המאוזנת (2004), בוסטון סלטיקס של “שלושת הגדולים” – פול פירס, קווין גארנט וריי אלן (2008),דאלאס מאבריקס בהובלת הפורוורד הגרמני דירק נוביצקי (2011) וגולדן סטייט ווריורס בהובלת ה-MVP של הליגה סטפן קרי (2015). בעונת 2015/2016 המשיכה גולדן סטייט להפגין דומיננטיות כשרשמה את מאזן העונה הסדירה הטוב בתולדות ה-NBA‏, 73–9.^[16] מאזן היסטורי זה לא סייע לה לזכות באליפות באותה עונה, שבה נוצחה בסדרת הגמר על ידי קליבלנד קאבלירס בהנהגת לברון ג’יימס וקיירי אירווינג. זכייה זו באליפות הליגה הייתה לזכייה הראשונה של הקאבלירס בתואר מאז ומעולם. בעונת 2016/2017 הייתה ברורה בדומיננטיות של גולדן סטייט ווריורס וקליבלנד קאבלירס; שתיהן הפכו לראשונות להיפגש שלוש פעמים ברציפות בסדרת הגמר ושתיהן רשמו מאזן 8–0 בתום שני סיבובי פלייאוף. גולדן סטייט אף הרחיקה לעשות ורשמה את הפלייאוף הטוב בהיסטוריה: 16 ניצחונות והפסד רק במשחק פלייאוף אחד, בסדרת הגמר לקליבלנד, וסיימה עם מאזן 16–1.

המאה העשרים ואחת 

לאחר פרישתו השנייה של ג’ורדן ופירוק סגל הקבוצה של הבולס בסוף עונת 1998, חזרה הלוס אנג’לס לייקרס להיות אחת הקבוצות המובילות בליגה וזכתה בשלוש אליפויות רצופות (2000–2002). השחקנים הבולטים בשורותיה היו הסנטר שאקיל אוניל והקלע קובי בראיינט, ומאמנה היה פיל ג’קסון.^[12] לאחר עזיבתו של אוניל וצירופו לקבוצה של הפורוורד הספרדי פאו גאסול, זכו הלייקרס בשתי אליפויות נוספות בעונות 2009–2010.^[13] קבוצה בולטת נוספת בתקופה זו היא הסן אנטוניו ספרס, שזכתה בחמש אליפויות (1999, 2003, 2005, 2007, 2014) בהדרכתו של המאמן גרג פופוביץ’ ובהובלתו של הפורוורד טים דאנקן.^[14] בסך הכול, הלייקרס והספרס חלקו ביניהן 10 אליפויות בין עונת 1999 ל-2014, ומלבדן, הקבוצה היחידה שזכתה ביותר מאליפות אחת בתקופה זו היא מיאמי היט, שזכתה בתואר שלוש פעמים; בעונת 2005/2006 הובילו דוויין וייד ושאקיל אוניל את ההיט לאליפות הראשונה בתולדותיה, ובעונת 2010/2011 חברו אל וייד צמד הכוכבים לברון ג’יימס וכריס בוש, שעזרו למועדון לזכות בשתי אליפויות נוספות בעונות 2012–2013ׂׂׂׂ.^[15]

קבוצות נוספות שזכו באליפות בשנות ה-2000 הן דטרויט פיסטונס המאוזנת (2004), בוסטון סלטיקס של “שלושת הגדולים” – פול פירס, קווין גארנט וריי אלן (2008),דאלאס מאבריקס בהובלת הפורוורד הגרמני דירק נוביצקי (2011) וגולדן סטייט ווריורס בהובלת ה-MVP של הליגה סטפן קרי (2015). בעונת 2015/2016 המשיכה גולדן סטייט להפגין דומיננטיות כשרשמה את מאזן העונה הסדירה הטוב בתולדות ה-NBA‏, 73–9.^[16] מאזן היסטורי זה לא סייע לה לזכות באליפות באותה עונה, שבה נוצחה בסדרת הגמר על ידי קליבלנד קאבלירס בהנהגת לברון ג’יימס וקיירי אירווינג. זכייה זו באליפות הליגה הייתה לזכייה הראשונה של הקאבלירס בתואר מאז ומעולם. בעונת 2016/2017 הייתה ברורה בדומיננטיות של גולדן סטייט ווריורס וקליבלנד קאבלירס; שתיהן הפכו לראשונות להיפגש שלוש פעמים ברציפות בסדרת הגמר ושתיהן רשמו מאזן 8–0 בתום שני סיבובי פלייאוף. גולדן סטייט אף הרחיקה לעשות ורשמה את הפלייאוף הטוב בהיסטוריה: 16 ניצחונות והפסד רק במשחק פלייאוף אחד, בסדרת הגמר לקליבלנד, וסיימה עם מאזן 16–1.