חגים בישראל מאת ניקאס

יום העצמאות

יום העצמאות הוא חג לאומי במדינת ישראל, המציין את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בתום המנדט הבריטי. יום העצמאות חל בתאריך העברי ה’ באייר (או בסמוך לתאריך זה; ראו פירוט), מיד בצאת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ביום שישי, ה’ באייר תש”ח (14 במאי 1948), בשעה 16:00, כ-8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. ההכרזה הוקדמה לצהרי יום ו’, מספר שעות קודם לפקיעתו הרשמית של המנדט (15 במאי בשעה 00:00) בשל כניסת השבת והרצון להימנע מחילול שבת. התאריך העברי בו נערכה ההכרזה נקבע ליום העצמאות.

יום העצמאות מתבטא בשורת טקסים ואירועים רשמיים, ובהם טקס הדלקת המשואות, לצד מנהגים ואירועים עממיים שהתפתחו במהלך השנים. .יום העצמאות הוא יום שבתון, ואנשים רבים מנצלים אותו לנופש, פיקניקים ומנגלים, טיולים וביקור בתערוכות צה”ל ובאתרים שונים

-יום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המכונה לעיתים בקיצור גם כיום השואה, מצוין בישראל מדי שנה בכ”ז בניסן^[1] ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם. מועד זה הוא יום אבל לאומי במדינת ישראל

-יום כיפור

יום הכיפורים (מכוּנה גם יום כיפור או בקצרה כיפור) הוא אחד ממועדי ישראל. הלכתית הוא חמור יותר מיום טוב אך פחות משבת, אך מצד סגולתו למחילת עוונות, והמצוות, האיסורים, והמנהגים הרבים הקשורים בכך, הוא נחשב לקדוש במיוחד.

יום הכיפורים חל בעשרה בתשרי ובמוקדו עומדות התשובה והסליחה, ועל פי ציווי התורה נדרש להתענות בו עינוי הנפש. חז”ל מפרשים במשנה^[1] את מהות העינוי הכולל חמישה איסורים: אכילה ושתייה, סיכה (סיכת הגוף בשמן), רחיצה, נעילת הסנדל (נעילת נעל עור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות).

מצוות התענית, התפילה וההימנעות ממלאכה, זוכות לאחוזי שמירה מהגבוהים ביותר בקרב היהודים, מבין מצוות היהדות. על אף שיום הכיפורים הוא יום צום ותענית, אין אלו מפני אבלות או צרה כבתעניות ציבור אלא בשל קדושתו הרבה של היום. למעשה הוא זכור ונחשב ליום שמח מכיוון שעל פי המקרא וחז”ל, לאחר שמשה רבנו חזר פעם נוספת ושהה בהר סיני 40 יום, שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מההר ביום כיפור עם לוחות הברית השניים^[2]. בעקבות כך למדו ישראל ממשה את דרכי הסליחה והכפרה הציבוריים באמצעות התפילה ועבודת המקדש ונקבע יום זה כיום המסוגל במיוחד לסליחה וכפרה. מאז שימש מדי שנה כאחד המועדים הבולטים באירועי עבודת המקדש והיווה מעמד לאומי מרכזי בימים בו היה קיים בית המקדש.

יום הכיפורים מכונה במקרא “שבת שבתון”, ומקרא קודש, ובמשנה מוזכר כאחד מהימים הטובים שהיו לישראל (ביחד עם ט”ו באב^[3]).

-ראש השנה

ראש השנה החל בחודש תשרי הוא חג מהתורה ואחד מראשי השנה העבריים. הוא מצוין בימינו כחג יהודי בא’ וב’ בתשרי. א’ בתשרי נחשב במסורת היהודית ליום המלכת האלוהים על האנושות, וליום דין שבו נידון האדם על השנה שעברה ונקבע מה יארע לו בשנה הבאה. כמו כן, יום זה נחשב ליום הראשון בשנה לצורך מניין השנים בלוח העברי ולצורך מניין שנות שמיטה ויובל. המצווה העיקרית של החג היא תקיעת שופר.

לפי הכלל לא אד”ו ראש, היום הראשון של ראש השנה אינו חל בימים ראשון, רביעי ושישי.

-פורים

חג פּוּרִים הוא אחד מחגי ישראל שנחוג בי”ד באדר (“פורים דפרזים”) או בט”ו באדר (בירושלים וביתר הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון; “פורים דמוקפים” או “שושן פורים”). החג נקבע כיום הודאה לה’ על הצלת היהודים באימפריה הפרסית מרצח עם שזמם לבצע בהם המן, המשנה למלך אחשוורוש.

על פי מגילת אסתר, החג נקרא על שום ה”פור” (גורל) שהטיל המן כדי לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים^[2]. בעקבות רצף אירועים המתוארים במגילה, התהפך הגלגל, ובזכות אסתר סוכלה מזימתו של המן שנתלה, והיהודים הם שהרגו באותו יום באויביהם. י”ג באדר, ערב פורים ויום הטבח המתוכנן, הוא יום תענית אסתר לזכר התענית של אסתר המלכה, טרם ניגשה למלך בבקשה לבטל את הגזירה.

מצוות החג כוללות את קריאת מגילת אסתר בלילה וביום, מתנות לאביונים, מסירת משלוחי מנות איש לרעהו וסעודת פורים שבה מקובל להשתכר “עד-דְלֹא-ידע”^[3]. החג מצטיין במאפייני השמחה שבו, לבישת תחפושות ומסכות, בדחנות והרעשה ברעשנים.

חג הפורים וחג החנוכה הם שני החגים המרכזיים ביהדות שהמקור להם אינו מהחוק המקראי, אלא התוקף ההלכתי שלהם הוא מתקנת חכמים. חגים אלו כלולים בשבע מצוות דרבנן. עם זאת, לחג הפורים תוקף גדול יותר מחג החנוכה, הנקרא “דברי קבלה“, בשל היותו תקנה מזמן הנביאים. במקורות שונים נעשית השוואה בין פורים ליום הכיפורים^[4][5].

-חנוכה

חג החנוכה (הַחֲנֻכָּה) או חג האורים הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונה ימים. ימים אלה הם ימי הודאה, שאותם תיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר ניצחונם של החשמונאים במרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש ונס פך השמן. החג מצוין באמירתהלל והודאה וכן בהדלקת נרות חנוכה, בשמונת הימים מכ”ה בכסלו עד ב’ בטבת או ג’ בטבת^[1]. חנוכה נחשב כמצווה דרבנן.

-ל”ג בעומר

ל”ג בעומר הוא יום שמחה מסורתי, הנובע ממנהגים ואירועים היסטוריים שונים. זהו היום השלושים ושלושה (ל”ג) לספירת העומר, שחל על פי הלוח העברי בתאריך י”ח באייר.

צום יהושע ההיסטורי חל בתאריך י”ח באייר ויש המזהים את התאריך “פרוס העצרת” המוזכר במשנה עם חג זה. מקורו של המועד ככל הנראה במנהג קדום לציון תאריך זה, ובמתכונתו המוכרת כיום קיים החל מהמאה ה-12.^[1]

בין המנהגים המרכזיים בל”ג בעומר: הדלקת מדורות, לימוד בספר הזוהר, משחקי חץ וקשת, הילולת בר יוחאי והילולות נוספות בקברי צדיקים. במדינת ישראל ל”ג בעומר הוא יום חופשה במערכת החינוך, אך מרבית מקומות העבודה פועלים כסדרם.