יומן סודי

היום הראשון

היום אני מתחיל לכתוב את היומן, למה היום?

טוב, היום קראו כמה דברים שלא קראו אף פעם. הלכתי לעבדות כמו כל יום, התפקיד שלי היה לחרוש את החיטה האישית של האל פרעה.

זה לא תפקיד טוב כל כך, אם האחרים חורשים את החיטה של כל העם, אני ועוד שלושה אנשים חורשים את החיטה של האל המצרי פרעה.

זאת אומרת, אם משהו לא טוב, אתה מת.

אז נחזור לעניין, הלכתי לאזור החיצוני של ארמון פרעה ובדרכי הרחתי ריחות של דם ושמעתי צעקות, ואז ראיתי את כל הנילוס ממולא בדם,

כל הספקת המים ממולאת בדם. אחרי שראיתי זאת, רצתי מהר, הכי מהר שאפשר למשכן העבדים,

ידעתי שכל הנילוס היה ממולא בדם בגלל שכל הדגה נהרגה, אבל היו למצרים גם מקורות מים אחרים שגם הם ממולאים בדם.

חזרתי למשכן היהודים וראיתי שאספקת המים בטוחה, מיהרתי מהר לעבודתי ולמזלי לא שמו לב שאיחרתי.

נאלץ להיפרד עד למחר יומני, אפילו שעת שינה אחת חיונית לעבד כמוני, ניפגש מחר ובינתיים חכה לי בקופסה.

היום השני

קמתי בבוקר, לעוד יום, למזלי אף איש אינו הלשין שאיחרתי לעבדות, חשבתי שלא אקום בבוקר, אך האנשים שעובדים איתי מסורים וטוביי לב.

הלכתי לעבדות לעוד יום של חרישת שדות, ואז, שמעתי קרקור של צפרדע, מיד התחלתי לחפש וחשבתי: “אוי ואבוי, כמה נורא, כאשר השומרים על חרישת השדות יראו שהנחנו לצפרדעים להיכנס לשדה, הם יזרקו את כולנו לנילוס, לטעום את דם הדגה.

אחד העבדים חיפש את הצפרדע ולאחר מכן תפס אותו השומר ושאל:”מה הנך עושה?”, לאחר מכן ענה לו:”שמעתי צפרדע”. באותו הרגע טעמתי כבר את דם הדגים בפי, ידעתי שנמות, אך, פתאום הצפרדעים התחילו להישמע, נכנסו לארמון, עלו על ראשיהם של השומרים וגרמו לאסונה בשדה של הארמון החיצוני. לאחר מכן, ראיתי שני יהודים נכנסים לארמון, שאלתי את עצמי:”כיצד הם מעזים ללכת מעבר לחצר החיצונית של הארמון?” הסתכלתי בסקרנות ולאחר זמן קצר ראיתי אותם יוצאים בהתפלאות שהם עדיין חיים. חזרתי מאוחר לישון וראיתי אותם במחנה לצד זקניי העם, והם נאמו, האחד אמר לשני מה להגיד והשני אמר:”אני שליח אל האבות, מבטיח שנשתחרר מן העבדות”, איני מאמין לשטויות האלה, אך לפי השמועות הם גרמו לשני האסונות האחרונים. נאלץ להיפרד שוב יומני, ניפגש מחר ובינתיים חכה לי בקופסה.

היום השלישי

עוד יום הגיע והלכתי לעבדות, “אין לדעת מה יקרה היום”, חשבתי לעצמי, חשבתי ששני האנשים המשוגעים שהיו לצד זקני העם כבר ויתרו, אבל, היום זה כבר נהיה מחריד, עברתי ברחובות וכינים בכמויות בלתי נספרות היו על ראשיי המצרים, כינה היא בגודל של גרגיר חול, אם כך אני חושב שהיה מליון כינים על כל ראש, כל כך הרבה כינים שראיתי אותם מרחוק. המצרים התגרדו עד לזוב דם, רבים מתו מרוב הדם והפציעות, רצתי לעבדות, פחדתי שהכינים יעלו גם על הראש שלי, לא הסתכלתי לאחור, רצתי קדימה, הגעתי ליבול וכל השומרים התגרדו גם כן, בין אם הם קירחים ובין אם יש להם שיער, לא יאמן כי יסופר כל העבריים אשר עבדו איתי לא התגרדו כלל וכלל. חזרתי לביתי מפוחד ומבועת, המראים הקשים שראיתי היו לא טבעיים, לא הגיוני שלא נדבקה עליי אף כינה, איני רוצה להיזכר במראות המחרידים שראיתי היום, עד מחר, חכה לי בקופסה.

היום הרביעי

קמתי בבוקר, ותהיתי לעצמי, מה יקרה היום?

היום היית קשה בעיקר הדרך לעבדות ולא העבדות עצמה. חיות בר, חזיירי בר, פרים, שוורים, ועוד… השתוללו בכל רחבי מצריים!

אני לא רציתי להיפגע מחיות הבר אשר משתוללות ורודפות אחר כל האנשים. לכן, עברתי בדרך צדדית לעבדות, מיהרתי מאד אך לא שמתי לב, גדוד חזיריי בר רץ בשביל בו הייתי, בעודו רומס כל אדם אשר בדרכו ראיתי אותו כשהיה מאוחר, חזיריי הבר התקדמו במהירות רבה ולא יכולתי לחמוק ואז, בשנייה בה הייתי אמור להירמס, חזיר הבר שהיה מולי נעצר ועבר סביבי ולאחר מכן חזר לחבורתו.

איחרתי לעבודה, שומר תפס אותי, עמדו להרוג אותי, זה ברור למה אני איחרתי ובאו להוציאני להורג ואז, שורה התנגש בשומר והרג אותו.

מרוב מהירות השור הוא התנגש גם בי, אך איני הרגשתי אב ואיני נפצעתי, הוא רק דחף אותי והלכתי לעבדות, טוב זה הכל, חכה לי בקופסה עד מחר.

היום החמישי

קמתי בבוקר, הלכתי לעבדות ובדרכי לעבדות ראיתי חיות מתות, כל חיות הבר היו מתות!

לא רק חיות הבר אלא גם הצאן והבקר של המצרים, איני הבנתי מה קרה, המשכתי ללכת לעבדות.

כשהגעתי לעבדות שמעתי שני שומרים מדברים וצוטטתי להם, כל השומרים רק דיברו על ארוחות הערב שלהם ולא התרכזו בעבודתם.

שני השומרים שציטטתי להם דיברו: אחד אמר “עוד אחת מהאסונות האלה… והיום זה לוקח לי את ארוחת הערב שלי?”

והשני אמר “למה פרעה לא משחרר את העבדים המסריחים האלה שימותו במדבר?”

אני חשבתי לעצמי, פרעה עומד לשחרר אותנו? לא הגיוני! אנחנו עומדים להשתחרר מן העבדות שלנו?

עכשיו אני יודע שאלו סתם שטויות, חשבתי על זה ופרעה איבד את ארוחות הערב של כל העם שלו ולא ויתר, אז מה כבר יכול לגרום לו לוותר?

לבו הופך קשה כמו אבן ומאבן לקשה כמו יהלום. טוב, עד מחר, חכה לי בקופסה יומן יקר.

היום השישי

היום היה יום שלא נעים לי לדבר עליו, ובכל זאת, הלכתי היום לעבדות חסר חששות, ידעתי שכל האסונות לא מתרחשות על העבדים…

בדרכי לעבדות ראיתי שכל המצרים מלאים בפצעי שחין ומתגרדים עד זוב מוגלה ודם,

רק המחשבה על המראים הקשים גורמת לי לרצות להעלות גרה, הגעתי לעבדות וכל השומרים גם כן התגרדו לזוב מוגלה ודם והמראה המחריד הזה חזר על עצמו פעמים רבות היום, לכן, אני מעדיף לסגור את הדף הזה כאן,

בינתיים חכה בקופסה, נתראה מחר.

היום השביעי

היום היה… קצת…. מעונן?

היום הלכתי לעבדות וראיתי שיורד ברד כבד מאד מהשמיים, וכשאני אומר ברד כבד מאד אני מתכוון כבד מאד.

הברד היה ענק, השמיד גגות, הרס בתים, מחץ אנשים, ואם זה לא מספיק הברד היה בוער, אני עצמתי עיניים והלכתי קדימה, שמעתי את הצרחות והבכי והמשכתי קדימה, אם נתקלתי בברד טיפסתי עליו אך אינו היה חם או שורף.

לבסוף, כל המצרים הסתכלו עליי, העבד הפשוט שטיפס על ברד בוער והגיע לעבדות חסר פגע!

כשהגעתי לעבדות חשבתי לעצמי: כל עבד צריך להיות בחלק אחר של היבול כדי לשמש “מגן” ליבול, הריי, הברד לא פוגע בעבדים אז הוא לא יפגע ביבול. תכנית זו הצליחה והכל הסתדר נהדר. טוב, זה הכל.

תחכה לי בקופסה בינתיים, עד מחר!

היום השמיני

הלכתי היום לעבדות, היום הגיע היום, היום בו הפסקתי את העבדות, לא מפני שהאמנתי באל שיוציא אותנו ממצריים, לא מפני שזלזלתי במצרים, אלא מפני שלא יכולתי לעבוד יותר. כשהגעתי לעבדות כל היבול היה אכול ומחורב ע”י ארבה שאכל את כל היבול, כמובן שהמצרים יהרגו אותי ואת שותפיי לכן ברחתי, רצתי מבלי להסתכל לאחור, הגיע הרגע, הרגע בו אני משעיר הכל מאחור ומאמין לאנשים המשוגעים שגורמים לכל האסונות. עכשיו איני עבד עוד, עכשיו אני אדם שרוצה חירות, כעת אני מבין עד כמה רעיון החופש הזה היה רצוי. כל הזמן חשבתי שאלו שטויות אבל עכשיו אני מבין שזה אפשרי. אפשרי שנצא לחופשי! הלכתי חזרה למחנה ובאו לקחת אותי להורג בתור מורד, איני הקשבתי למצרים וברחתי לבית אחר. כעת אני בבית חברי הטוב ארז. נפגש מחר יומני, הגיע הזמן להתחיל את חיי החדשים, מטרתי מהיום והלאה היא להשיג חירות! חכה לי בקופסה בינתיים, נפגש מחר.

היום התשיעי

היום קמתי בבוקר או בלילה, אני באמת לא בטוח כל כך…

כל המצרים ישנו ולא הבנתי מדוע, רק אחריי זמן רב המצרים התעוררו, בהתחלה חשבתי שהיום הקטסטרופה היא קללת שינה, אבל זה לא דבר הרסני במיוחד, ואז ראיתי, המצרים נתקלו בקירות, בקושי הצליחו לצאת מדלת ביתם, שאלתי את זקניי העם לאחר מכן, “מדוע המצרים לא יודעים כיצד ללכת?” ואז ענו לי “זוהי מכת החושך, היא החשיכה את עולמם של המצרים וכעת אינם יכולים לראות את דרכם ואת הסביבה”, המכה הרסנית ביותר! “המכה” רשמתי עכשיו? “תשע המכות” נשמע נחמד, אני אאמץ זאת לעצמי. מכה הרסנית כל כך שמעוורת את כל המצרים? למה לא עשו זאת קודם? אך אפילו זה לא שבר את פרעה! שאלתי את עצמי: “מתי הוא יישבר?” זאת באמת שאלה שבלתי ניתן לדעת את תשובתה. משה אמר שנמרח דם כבש על משקוף בתינו כדי שה’ יוכל להבדיל בין בתינו לבין בית המצרים, אומרים שזאת תהיה מכה קשה על כל בית, אני הולך למרוח את המשקוף בדם כבש… טוב, זה בערך הכל להיום, בינתיים חכה לי בקופסה.

היום העשירי

היום קרו כמה דברים, חלקם טובים וחלקם רעים, היום המכה על בית המצרים הייתה שכל אח בכור בבית ימות, עקב המכה פרעה החליט לשחרר אותנו ממצריים, הדבר הרע שקרה היום הוא שאין לנו לחם לדרך! לא היה מספיק זמן להכין מספיק צידה לדרך! במקום זאת מרוב שמיהרנו לא שמנו לב והלחם התקשח יותר מדיי ולא תפח מספיק ונוצר משהו שקראו לו “מצה”. עכשיו נאלץ לאכול את המאכל היבש והמגעיל הזה כל זמן השהייה שלנו מהמדבר, אם כבר מוזכר הנושא, מעניין לאן נלך במדבר? טוב, אני חייב ללכת, נפגש מחר.

היום האחד עשר

היום אנו השתחררנו ממצריים והתקדמנו לכיוון ים סוף כדי להקיף אותו, לא ממש ידעתי לאן אנו מתקדמים אך ידעתי שזה למקום טוב יותר, אך בדרכנו פתאום הגיעו מרכבות של המצרים. כולנו חשבנו שזה הסוף. אך אז, אהרון אמר לכולם: ה’ יגן עלינו! באותו הרגע נוצר עמוד אש ענק מלפנינו שאתו ברקים ורעמים ועמוד עשוי עננים מלפנים אשר מוביל אותנו. כולם התלהבו מעמוד האש, הבנת? “התלהבו” כמו להבה, אנו הולכים קדימה ועמוד האש ממטיר ברקים על המצרים ויורה אש עליהם, מבעיר את סוסיהם ומפחם את חייליהם, אך עכשיו הגיע הלילה, לכן עמוד העננים נכנס לפעולה! החושך בלילה מסתיר למצרים את הדרך ועמוד הענן הופך את הדרך ליותר חשוכה ומלאת אדים, המצרים פתחו בשביתת נשק וחיכו ליום שיוכלו לראות. בינתיים הלכנו לכיוון ים סוף, עמוד האש סיפק תאורה והראה לנו את הדרך. אנחנו עושים הפסקה קצרה אז כתבתי קצת. להתראות, הודיע לך מה קרה מחר.

היום השניים עשר

היום היה יום נהדר! כבר כמה ימים שהרוח נושבת בחוזקה וכמעט שכבר הגענו לים סוף! אנו מרגישים מוגנים תחת השגחת העמודים ואין הרבה דברים לרשום עליהם, הדרך נראית סלולה ונקייה. טוב, נגמרה ההפסקה, בינתיים חכה לי בקופסה.

היום השלושה עשר

היום הגענו לשפת ים סוף אך מבלי ששמנו לב, כיתרו אותנו! הם ידעו שהיינו צריכים להקיף את הים לכן שלחו גדודים שיכתרו אותנו! עמוד הענן ועמוד האש לא יכול לעצור אויבים מכל הכיוונים ולכן, הרוח אשר נשבה בחוזקה יום שלם פתחה את ים סוף לשניים, מהר כל העבריים רצו אל המעבר הקטן שנוצר, הנס הגדול ביותר שהציל אותנו! אם זה לא מספיק לאחר שעברנו המצרים ניסו לעבור גם כן והמים נסגרו לאחר שפרעה הגיע לאמצע הים! בדיוק בזמן לקבור את המצרים מתחת למים.

היום הארבעה עשר

היום ארחנו חגיגות, שרנו ורקדנו, חגגנו כל היום והלילה את חירותנו, מרים, אחות משה, פצחה בשירה ואחריה כל הבנות והנשים!

מריים התחילה להזכיר מקום הנקרא “נווה הקודש” ודיברה על כל מיני ניצחונות שלנו על עמים אחרים שלא נלחמנו נגדם בכלל, זה לא משנה לי כלל, היום היה יום שמח ונהדר, נראה כי אאלץ לסיים את יומני כאן, אני רוצה שיומני יעסוק בארבעה עשר הימים ששינו את חיי, הפכתי מעבד לעברי גאה! זה מה שחשוב. טוב, בפעם האחרונה, אם ארצה להיזכר בימים האלה, חכה לי בקופסה? אני בטוח שכן.